"ניצחון גדול", "מנדט סוחף", "הבעת אמון אדירה": איך לא להשאיר חצי עם מאחור

"ניצחון גדול, הבעת אמון אדירה", אמר בנימין נתניהו בנאום הכמעט־ניצחון שלו. "העם אמר את דברו", אמרה מירי רגב בהישמע תחזית המדגם של 61 מושבים לגוש הימין (ערוץ 13). עמיתה דני דנון אמר: "התמונה מאוד ברורה... אמירה מאוד ברורה" (ynet). "אמון של עם ישראל בדרך שלנו", אמר בצלאל סמוטריץ', לאחר שהמדגמים חזו לו ולשותפיו 13 עד 15 מושבים. הם מצוטטים כאן לא מפני שיש להם בעלות על הנוסחה הזו. הם משתמשיה התורנים. קטן הספק שאילו המדגם היה מעניק 61 לגוש החוסם, דוברי החוסמים היו משתמשים בנוסחה זהה. 

 בנימין נתניהו במטה הליכוד אמש: ''ניצחון גדול, הבעת אמון אדירה'' / צילום: Reuters, AMMAR AWAD

● סיקור הבחירות בעולם: מסתכלים על נתניהו וחושבים על טראמפ
● זה המנצח הגדול של הבחירות, ולא קוראים לו איתמר בן גביר | פרשנות
● בדרך לאופוזיציה: המהלך שליברמן יזם לפני עשור חזר אליו כבומרנג | פרשנות
● יאיר לפיד איבד אחיזה בשטח הפוליטי, והסכינים כבר נשלפות | פרשנות
● איילת שקד רצה נגד הסיכויים ופגעה בעיקר בגנץ. מה היא תרוויח? | פרשנות

אנחנו חוזרים ושומעים את נוסחת "הניצחון הגדול" מפי שורה של מנצחים קטנים כמעט בכל דמוקרטיה.

ראינו משהו מעין זה בתחילת השבוע בברזיל. הסקרים חזו בהתמדה ניצחון מסיבי למועמד השמאל, יתרון של 15% או יותר. הוא אומנם ניצח, אבל בהפרש הרבה יותר קטן, 51% לעומת 49%. כן, זה רוב, ללא ספק, ונשיאותו של המנצח לגיטימית לחלוטין. אבל מקץ מערכת בחירות איומה ונוראה, על רקע קיטוב חסר תקדים, כמעט חצי הברזיליאנים נשארים מאחור, מרגישים מרומים ודחויים, חורקים שיניים וקומצים אגרוף. זו תוצאה מסוכנת מאוד בארץ ללא מסורות דמוקרטיות מפותחות, העורגת מאז ומעולם אל "איש חזק". 

 תומכי בולסונארו מוחים בכעס על הפסדו בבחירות / צילום: Associated Press, Silvia Izquierdo

 מפגינים חוסמים כבישים ראשיים בברזיל כמחאה על הפסד בולסונארו / צילום: Associated Press, Silvia Izquierdo

שבדיה, לפנים מופת של קונצנזוס רחב, נשלטת החל מן החודש שעבר בידי גוש ימני, שבמרכזו עומדת מפלגה עם עבר נאו־פשיסטי. זה קורה בזכות רוב של שלושה מושבים בפרלמנט של 349. בחוץ נשאר גוש שמאלי גדול מאוד, שנתן את הטון בפוליטיקה השבדית במשך מאה שנה.

מה לעשות, אתם אומרים? מפסידים מוכרחים לקבל את התוצאות. כמובן, מוכרחים. זו אינה הנקודה. השאלה היא במה כרוכה קבלת התוצאות. ברור שהתוצאות מעניקות לבעלי הניצחון הדחוק את הזכות לשלוט, על־פי שיפוטם. אבל האומנם הדמוקרטיה יוצאת נשכרת מטענתם לניצחון חד־משמעי, כאשר הניצחון רחוק מלהיות חד־משמעי?

המנדט של בוש וטראמפ

ההיסטוריה של העולם השתנתה, מבלי דעת, כאשר 537 קולות במדינת פלורידה העניקו את הנשיאות לג'ורג' בוש הבן, בנובמבר 2000. הוא הפסיד בהפרש של חצי מיליון ויותר במניין הקולות הכללי.

בוש תבע מנדט, והשתמש בו כדי לגרור את ארה"ב אל שתי מלחמות הרות־גורל, באפגניסטן ובעיראק. ארה"ב והדמוקרטיות המערביות (שלא לדבר על האפגאנים ועל העיראקים) עדיין משלמות את המחיר על המנדט של בוש. 

ב־2016, דונלד טראמפ ניצח בבחירות לנשיאות, אף כי קיבל כמעט שלושה מיליון קולות פחות מהילרי קלינטון. ההפרש אומנם הטריד אותו, אבל רק במובן הזה שהוא חזר וטען כי היה "זיוף". לטענה הזו לא היה על מה שתסמוך. 

 דונלד טראמפ / צילום: Associated Press, Mark Humphrey

מבחינת טראמפ, הוא נחל "ניצחון גדול", ו"העם האמריקאי אמר את דברו". על יסוד הטענה הזו הוא ביטל את התחייבויות ארה"ב להגנת האקלים, הוציא אותה מהסכם סחר רב־לאומי חשוב והיטה את בית המשפט העליון הרחק ימינה באמצעות מינוי שופטים אולטרה־שמרניים. הוא גם סירב להודות בתבוסתו ארבע שנים אחר־כך, ועודד את הקיצוניים שבתומכיו להסתער על משכן הקונגרס. 

האם בוש וטראמפ היו יכולים לנהוג אחרת? האם היו יכולים להכריז על ניצחון, אבל להודות במוגבלויותיו ולנסות את כוחם בפיוס וביצירת הסכמה רחבה? "הסכמה רחבה" אין פירושה קואליציה פורמלית, ובוודאי אין פירושה הסכמה פה־אחד. אפילו בשיטה האמריקאית יש מכניזם המעודד מאמץ לטובת קונצנזוס. בסנאט, החקיקה ברוב המקרים מצריכה רוב מיוחס של 60 מתוך 100. לעתים רחוקות יש למפלגה יחידה 60 מושבים. רק שיתוף־פעולה משני עברי המתרס מאפשר אפוא חקיקה.

איך יוצרים הסכמה

בדרך־כלל, דמוקרטיות פרלמנטריות הן חממה הולמת יותר של הסכמות רחבות מן הדמוקרטיה הנשיאותית. אצל הבריטים הסכמות כאלה מתחייבות, כאשר המפלגה הגדולה ביותר אינה משיגה רוב מוחלט. זה קרה פעמיים ב־12 השנה האחרונות, אם כי רק פעם אחת ב־80 השנה שקדמו להן. או־אז, כדי לזכות ברוב בפרלמנט (שאינו הכרחי לעצם הקמתה של הממשלה), המפלגה המנצחת פונה אל שותפים זוטרים. אבל פניות כאלה נעשות בחריקת שיניים ואינן מבטאות ניסיון רציני להרחיב בסיס ולהתפשר.

השיטה הפרלמנטרית הגרמנית נוטה יותר להסכמות רחבות. אין לה ברירה. שום מפלגה גרמנית לא קיבלה רוב מוחלט בזכות עצמה מאז 1957. התוצאה היא ממשלות קואליציה, שמעולם לא היו אחידות מבחינה רעיונית.

קשה להגיד היכן מתחיל קונצנזוס להיווצר. האם הוא מתאפשר בזמן של שגשוג כלכלי, כפי שקרה בגרמניה של שנות ה־60? או שהוא מתבקש מאליו בזמן משבר כלכלי חמור, כפי שקרה בבריטניה בימי השפל הגדול לפני 90 שנה, או במהלך שתי מלחמות עולם?

ההסתייגות מהסכמה רחבה נוגעת הן לטוהר אידאולוגי (הגעגועים אל מה שקוראים עכשיו בישראל "ממשלת ימין צרה") והן לשיקול המעשי של הקושי ליישב סתירות ולהסכים על דרך משותפת בין יריבים. ממשלת ההפכים בנט־לפיד המחישה את הקושי הזה. בימי "ממשלת הליכוד הלאומי", בשלוש השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בשמאל נהגו להאשים שהיא הייתה "ממשלת שיתוק לאומי". ואף אומנם היא ניחנה בתכונה מרכזית אחת: אינרציה. בזמנה התחיל "הסיפוח הזוחל", כמעט מבלי להתכוון.

חברים סביב השולחן

שווייץ פיתחה נוסחה של ממשלת אחדות לאומית קבועה לפני 60 שנה ויותר. ניתן לה השם המרנין "נוסחת הקסמים".

בקבינט השווייצרי יש רק שבעה חברים (נא לא להתפעל יותר מדי, לשווייץ יש 26 קנטונים, ולכל אחד מהם יש ממשלה נפרדת). שבעת המושבים בקבינט מתחלקים מאז 1959 בין ארבע מפלגות פוליטיות. רק פעם אחת, לפני 20 שנה, השתנה מפתח החלוקה. בהיעדר תחרות של ממש על כהונות ממשלתיות, השרים מכהנים לאורך זמן, שמונה שנים בממוצע, אחדים מאריכים אפילו יותר. זה אפשרי, בין השאר, מפני ששאלות שנויות במחלוקות בדרך־כלל אינן מונחות על שולחן הקבינט, אלא מוגשות למשאלי עם. 

 חברי הפרלמנט הנבחרים בשוויץ נשבעים בבניין הפרלמנט לאחר בחירתם / צילום: Associated Press, Ruben Sprich

יתרונו של הסידור השווייצרי הוא ששום מפלגה עם 10% ויותר של הקולות אינה נשארת בחוץ. הסידור הזה מעקר תחרות בין המפלגות, ותחרות הכרחית לתהליך הדמוקרטי; אבל זה יכול להיות מקור של הרמוניה, עד גבול מסוים. מה היה קורה אילו משרדי התחבורה והבריאות בממשלת ישראל הימנית היו ניתנים באופן קבוע לשמאל? ספק אם הטוהר האידאולוגי היה נפגם, אבל זה היה מעניק רמז של עניין בהרחבת הבסיס הצר.

אגב, מסורת רבת־שנים בארה"ב היא שנשיאים מקצים לפחות מושב אחד בקבינט שלהם לנציג של המפלגה המובסת. זה אינו מחייב את המפלגה הזו לתמוך בנשיא, אבל שולח מסר חשוב על פתיחות ועל סובלנות.

האתגר הפוליטי הגדול מוסיף להיות השגת רוב בבחירות. אבל האתגר הפוליטי השני הוא מניעת ניכורם של המפסידים. שום ניצחון אינו שלם אם הוא משאיר כמעט 50% של האוכלוסייה בחוץ. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny