"גם ברמת גן כבר יקר": יותר ויותר בני מעמד הביניים נשברים מתל אביב

יריב מוהר ואשתו מתגוררים בשכירות בתל אביב כבר 20 שנה. לפני כארבע שנים גם נולד להם ילד. הם אוהבים את הקרבה לים, לפארק ולעבודה, ואת שפע אפשרויות הבילוי הזמינות. לאורך שנות מגוריהם בעיר הם החליפו כבר ארבע דירות, והתזוזה היא תמיד בכיוון אחד - דרומה. הדירה הראשונה שלהם הייתה במרכז העיר, השנייה בפלורנטין, השלישית ביפו וכעת הם שוכרים בקריית שלום, על גבול חולון. "אנחנו במצב של הידחקות תמידית", אומר מוהר, "כל עלייה בשכר הדירה דוחקת אותנו דרומה, שם המחירים גבוהים פחות".

● מייסד הדיאטה לגברים אבא חטוב מכוון גבוה: "נהיה בכל עיר בעולם" 
●  ילד הפלא שבגיל 17 ייסד סטארט-אפ שמוכר בעשרות מיליונים
● אלה העובדים הכי חשובים בארגון - ואתם מפספסים אותם | חצי שעה של השראה

מוהר אולי אוהב את העיר, אבל בחודשים האחרונים הוא החליט שנמאס לו. "זה מאוד מתסכל בכל פעם מחדש לעבור ולהתחבר מחדש לאנשים ולנסות לייצר קהילה", הוא אומר. אז במקום לחכות להעלאה הבאה של שכר הדירה, הוא החליט לעשות מעשה והקים את קבוצת הפייסבוק "נוטשים את תל אביב ביחד" (שבהמשך שינתה את שמה ל"נוטשים ביחד"), שבה הוא מזמין תל אביבים שנמאס להם מהמצב לעבור יחד ללוקיישן אחר. "מארגן קבוצת נטישה (כי אין סיכוי לרכישה)", הוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו, "מי בעניין? בואו ננטוש יחד לצפון חולון, כי מבאס שם לבד. קילומטר דרומה והמחירים צונחים באלפייה לפחות".

 יריב מוהר, קריית שלום / צילום: איל יצהר

"זה היה מהלך ספונטני", הוא מספר. "חשבתי על האפשרות לעבור כקהילה ולהוות פלטפורמה לאנשים נוספים במצבנו, או לפחות לנסות למזער את הכוח של הג'נטריפיקציה לפורר קהילות, ואגב זה להשמיע מחאה".

התגובות לפוסט היו מגוונות. חלק היו ממש בעד, חלק סיפרו שכבר עשו את המהלך, היו גם מי שכינו אותו ג'נטריפיקטור. "מדובר בקלישאות", הוא אומר, "הרי ג'נטריפיקציה זה דחיקת השכבות החלשות, ואני מדבר על מעבר לאזורים שבהם זול יותר. קחי למשל את שכונת אגרו בצפון חולון: ממוצע שכר הדירה שם נמוך יותר מאשר בשכונת שפירא בתל אביב".

17 גני ילדים נסגרו השנה

לביא ונונו, יוצר הסדרה הדוקומנטרית "המדריך לג'נטריפיקציה" (יחד עם קרן שעיו ואסנת טרבלסי), ששודרה בהוט 8 בשנה שעברה ועסקה בשינוי הדמוגרפי שעובר על יפו והמתח הגובר בין האוכלוסיות בה, שמתגורר בעצמו בקריית שלום, אומר כי "זה מתחיל באוכלוסיות המוחלשות ויגיע אליכם, אלה שצופים בערוץ 8, מעמד הביניים פלוס. תהליכי ההתייקרות דוחקים החוצה את המורים, את הרופאים. נכון שזה קורה גם בניו יורק, בפריז ובאמסטרדם, אבל שם השוליים הרבה יותר רחבים. אם זה יימשך, זו תהיה שקיעתה של תל אביב כעיר ללא הפסקה ונישאר עם משהו מאוד משעמם. מצד שני, אולי זה יגרום למעמד היצירתי ליצור מעגלים חדשים בחולון, חיפה ובת ים, ואז זו תופעת לוואי חיובית".

מבחינת מוהר, דוקטור לסוציולוגיה ומנהל מחלקה בארגון זכויות האדם אמנסטי, אין כאן שום עניין ערכי, אלא רק פונקציונלי: "אני יכול לעבור לאחת הערים הפריפריאליות לתל אביב, אבל אז אצטרך להחזיק עוד רכב. זה תמיד הטרייד-אוף. לא כולם יכולים לעבוד מהבית. גם בעידן הפוסט קורונה יש אנשים שצריכים להיות במשרד, ומקומות העבודה החזקים נמצאים במרכז. אז או שנגור בתל אביב, או שנעזוב, אבל אז יהיו לנו הוצאות רכב גדולות יותר".

בשנים האחרונות וביתר שאת בשנה האחרונה אנשים כמו ונונו ומוהר, ממעמד הביניים, פחות ופחות יכולים להרשות לעצמם להמשיך להתגורר בעיר, שהפכה נגישה בעיקר למגזר שמשתכר הרבה מעל הממוצע - ההייטק. מלבד שכר הדירה שמרקיע שחקים ישנן גם ההוצאות השוטפות, שיקרות מאוד בתל אביב, ולאלה מתווספים הקושי להתנייד בגלל חפירות הרכבת הקלה והתחבורה הציבורית שלא יעילה מספיק וכן הרעש והלכלוך שנובע מהן ומהתמ"אות שיוצאות לפועל בזו אחר זו.

ונדמה שמדובר במגמה. אומנם קשה לדעת מה היקף הנוטשים, שכן רובם המכריע מתגוררים בעיר בשכירות, אלא שלדברי ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית תל אביב לשעבר, המתמודדת לראשות העיר, אחת הראיות לנטישה היא שבשנה האחרונה נסגרו בתל אביב 17 גני ילדים. "שכר הדירה שזינק בשכונות מסוימות בעיר בעשרות אחוזים, ובממוצע, לפי הלמ"ס, ב־6.5%, הוא איום של ממש על המרקם של תל אביב", היא אומרת. "בעיר שבה יותר מ־50% מהתושבים גרים בשכירות, המשמעות היא שיותר מדי תושבים ותושבות מרגישים שהקרקע רועדת מתחת לרגליהם ועתידם בעיר מוטל בספק.

 ציפי ברנד, סגנית ראש העיר תל אביב-יפו / צילום: איל יצהר

"מי שעוזבים הם אנשי שכבת הביניים: אנשים מתחום התרבות, התקשורת, החינוך, הרפואה, אלה האוכלוסיות שמעניקות לעיר את הייחוד שלה. אם אלה יעזבו, יאבד הקסם שלה".

"צעירי רמת גן-גבעתיים"

גם טלי ובן זוגה עברו תהליך דומה במהלך 15 השנים שבהן גרו בתל אביב. בתחילה התגוררו במרכז העיר, ולפני כשמונה שנים שכרו דירה בפלורנטין, כשעוד היה שם זול יחסית: "שילמנו 4,100 שקל על דירת שני חדרים עם מרפסת", היא נזכרת. אלא שבשלב כלשהו שכר הדירה החל לעלות ובעל הדירה סירב לתקן על חשבונו ליקויים, עד שלפני כארבע שנים הם עזבו לרמת גן.

"הייתה תחושה של עקירה", היא מספרת, "במיוחד כי בפלורנטין, שם זה מרגיש כמו כפר קטן. כאן זה פחות קהילתי, יותר כל אחד לעצמו. אנחנו משלמים 4,500 על דירה מרווחת של שלושה חדרים עם גינה, אבל מכינים את עצמנו להעלאה של שכר הדירה גם כאן בגלל שכל הרחוב עובר תמ"אות".

כמו במקרה של מוהר, גם פה מעורבת קבוצת פייסבוק: טלי ועוד 50 אלף צעירים וצעירות מכל הארץ חברים ב"צעירי רמת גן־גבעתיים", שהוקמה "במטרה לתת פייט לתל אביב", כך כותבים מנהליה, תומר גבאי ובת זוגו כריס, גם הם פליטי תל־אביב שהמירו אותה ברמת גן. גבאי מעריך "מבלי להצטנע" שלקבוצה שהקים יש תפקיד גדול בפריחה המחודשת של הערים השכנות בקרב צעירים: "המון אנשים שחששו לעבור ראו שיש פה קהילה חזקה, רמת גן וגבעתיים הצליחו למצב את עצמן כאופציה רצינית".

 תומר וכריס גבאי, פתח תקווה / צילום: איל יצהר

מצד שני, גם שם המצב כבר לא כמו שהיה. "גם כאן התייקר", מודה גבאי, "ואנשים מתחילים לחשוב על בני ברק, פתח תקווה. רחוב ביאליק ברמת גן למשל הוא כיפי עם סצינה צעירה, אבל כבר אין חניה, הארנונה מאוד יקרה - אז אנשים מתפזרים". הוא עצמו, עם אשתו והתינוקת, עברו לאחרונה לפתח תקווה. שם אין להם בעיית חניה.

שינוי פני העיר הביא גם תל אביבים בדם, כאלה שלא דמיינו שאי פעם יוכלו לחיות במקום אחר, לעזוב אותה ואפילו לא להתגעגע. רבים היו שמחים להתחלף עם ליאת זנד, שב־1999 רכשה דירה של 30 מ"ר עם גלריית שינה בשדרות רוטשילד. בעודה מתגוררת שם, קרו שני דברים: השדרה עברה מהפך והפכה לאזור המבוקש ביותר בעיר, וזנד הבינה שלא תוכל לטפס אל חדר השינה שלה לנצח ורצתה להחליף את דירתה באחת גדולה יותר. "חיפשתי בשכונות אחרות בתל אביב, אבל הסכום שהיה לי לא הספיק אפילו ליפו או ליד אליהו", היא מספרת.

 ליאת זנד, גבעתיים / צילום: איל יצהר

ואז אחיה, שגר בגבעתיים, הציע לה לבוא לגור לידו. זנד השתכנעה ומצאה שם דירת שני חדרים בשטח כפול מזה של הדירה ברוטשילד. הסכום שקיבלה עליה אגב הספיק לרכישת הדירה בגבעתיים, לשיפוצה - ועוד נשאר עודף.

היה קושי מנטלי לעזוב את תל אביב?
"התחושה היא שהעיר בעטה אותי החוצה. אנשים כמוני, שהמגורים בתל אביב היו חלק ממה שהגדיר אותם, כבר לא חשובים כי אין להם מספיק כסף. הייתי חלק מהמקום ואני כבר לא. תל אביב נהייתה נובורישית וגבעתיים מתחילה להזכיר את תל אביב של פעם".

גם ד"ר עידית טולידאנו, אוצרת הגלריה ללימודי אפריקה, תל אביבית אדוקה לשעבר שעקרה לגבעתיים, אומרת שעירה החדשה מזכירה לה את "תל אביב של שנות ה־90". היא התגוררה בתל אביב ב־30 השנים האחרונות, למעט תקופות שחיה בחו"ל, ולא העלתה בדעתה לגור במקום אחר. אבל כשהגיעה הקורונה, ובמקביל החלו לבנות בניין לידה והיא הרגישה איך הבנייה הולכת ומצטופפת עד שהיא שומעת "כל הורדת מים בשירותים של השכנים", החליטה שנמאס לה.

קש נוסף מבחינתה היה הקושי ההולך וגובר לרכוב על אופניים בעיר. "זה הפך לסכנה ממשית, זה כבר לא כיף. העיר נהייתה נורא צפופה, הפערים בין עשירים לעניים גדלו, את רואה את השכנים החדשים, מכוניות מסוג אחר ברחוב". ואכן, לפני כשנה עברה לגבעתיים. "אני עדיין עובדת בתל אביב והחברים שלי פה, אבל זה שאני רואה קצת ירוק מהחלון שווה לי".

אם זה היה תלוי בה, ויטי ברצ'יק, בת 43, המתגוררת בשכירות בתל אביב זה 20 שנה, הייתה עוזבת אתמול. בעשור האחרון התגוררה עם בן זוגה ובנה בדירת 3 חדרים ביד אליהו בעלות של 5,500 שקל בחודש, אבל כעת, משנפרדו, הצורך בתשלום על דירה נוספת הפך למעמסה כלכלית משמעותית. היא לא יכולה לעזוב בשלב זה, משום ששני ילדיו של בן זוגה מקשר קודם מתגוררים בעיר, ולכן עליו להישאר בה. "אם לא תהיה ברירה, אני אעזוב", היא אומרת, "אבל המחירים זולגים, הרי אם כל התל אביבים יעברו לרמת גן, גם שם יעלו המחירים. הייתי מצפה שהמדינה תגן על השוכרים. כשחצי מהמשכורת הולכת על דיור, איך אנשים אמורים לחסוך לפנסיה?".

 ויטי ברצ'יק, יד אליהו, ת''א / צילום: איל יצהר

תום כהן, איש יחסי ציבור בן 31, הלך רחוק יותר. אחרי כמה שנים שנהנה "מכל מה שיש לעיר להציע", החל להרגיש שנמאס לו מטירוף המחירים: "אתה רק נושם מחוץ לבית, הלכו עוד 200 שקל". בערך באותו זמן הוא גם עבר לעבוד במודל היברידי, שאיפשר לו להתרחק מהעיר. "ראיתי בזה הזדמנות לעוף מתל אביב", הוא אומר. היום הוא גר בחבצלת השרון, ביחידת דיור בת שני חדרים עם גינה גדולה ונוף לים, ב־4,500 שקל כולל חשבונות. "אני משלם בערך כמו ששילמתי בתל אביב", הוא מסביר, "אבל ההוצאות שלי ירדו משמעותית. ומעבר לזה - בתל אביב כל כניסה לסופר נגמרה ב־400 שקל מינימום, כאן אני קונה אותו דבר ב־150 שקל. ואני לא גר ב־30 מ"ר בתוך אתר בנייה".

 תום כהן, נתניה / צילום: איל יצהר

יש חסרונות למעבר?
"בסוף, כשאני עובד מהבית ומסיים יום עבודה, אני לבד. אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם".

● בין תל אביב לרמת גן: ערים שכנות ופער של 60% במחירי הדירות | בדיקת גלובס
● שני שותפים מכרו דירה ב-10 מיליון שקל - וזכאים לפטור מלא ממס 
● 500 יחידות דיור חדשות: מגדל שכירות ארוכת טווח יוקם בגבעתיים 

"העיר מעולם לא תססה ככה"

כשקוראים את הסיפורים הללו בזה אחר זה ונחשפים לשיח ברשתות, מקבלים תחושה שתל אביב מתרוקנת. מנכ"ל עיריית תל אביב מנחם לייבה טוען שזה בדיוק מה שקורה - כלומר שנטישת הצעירים מתרחשת בעיקר בפייסבוק. בפועל, הוא אומר, הנתונים מראים את ההפך: אפילו בכל אחת מהשנים 2020-2021, שנות הקורונה, עזבו את העיר לפי הלמ"ס כ־3,000 צעירים (בני 25-29), בעוד שהצטרפו אליו עוד כ־7,400 - כך שהמאזן חיובי בהחלט. "ואת יודעת למה?", הוא שואל, "כי זאת העיר היחידה שבה אפשר לצאת מהבית באמצע הלילה והכל פתוח, והכל במרחק הליכה".

אולי האוכלוסייה התחלפה? ההיפסטרים עוזבים וההייטקיסטים שמרוויחים 80 אלף שקל בחודש מגיעים?
"בגיל הזה הם לא מרוויחים 80 אלף, וגם תפסיקו לנדות את ההייטקיסטים. אם אני שוכר דירה עם שותף ב־7,000 שקל אז עולה לי יותר, אבל איפה חיי הלילה והחברים? האווירה הזאת זה הייטקיסטים? הם מבלים כל הלילה ובבוקר הולכים לעבוד?". הוא מוסיף כי המאזן הדמוגרפי הוא חיובי, וגם אם נסגרו 17 גני ילדים - יותר גנים ובתי ספר חדשים נפתחו: "לפני עשור היו כאן 404 אלף תושבים, והיום יש עוד 64 אלף. אני לא אומר שלא קשה לחיות כאן, אבל לא רק שלא עוזבים, אלא שהצעירים ממלאים את העיר. תראי את חוף הים, כיכר דיזנגוף, יושבים שם מבוקר עד לילה, ועוד לפני שהעצים גדלו. העיר מעולם לא תססה ככה".

אתה לא חושש שהיא תהיה עיר לעשירים?
"לא, הגיוון חשוב לנו ואנחנו גם מקצים חלק משמעותי לדיור בר השגה בשכירות שהיא חצי מהשוק. בצפון מערב העיר יהיו אלפי יחידות של דיור בר השגה".

בסדר, זאת לא יוזמה שלכם, זה מקודם ברמה הארצית.
"כולם מקדמים, אנחנו עושים".

איך אתם מתמודדים עם התופעה של בעלי דירות שמעלים דרמטית את שכר הדירה?
"הגשנו הצעת חוק להחלת רגולציה על שכר דירה. עד כה מה שהצענו לא התקבל, אבל ננסה גם בממשלה הקרובה. כיום אין אפילו מאגר מידע על שכירויות, גם לזה לא הסכימו".

גם פרופ' דני צ'מנסקי, ראש ההתמחות בכלכלת נדל"ן ושמאות מקרקעין במרכז האקדמי רופין ומבעלי חברת הייעוץ צ'מנסקי בן שחר, לא רואה כאן תופעה מדאיגה או חריגה. "כל עיר בעולם עוברת שינויים על פני הזמן, יש תקופות של יציאה ותקופות של כניסה. פעם אנשים רצו לצאת מהערים ליישובים הכפריים כדי לגדל ילדים, ואז יישובים כמו בנימינה צמחו. אבל כשאוכלוסייה מזדקנת, ההגירה היא הפוכה - רוצים לחזור למרכזי הערים, קרוב לכל השירותים. זה כך בכל העולם".

צ'מנסקי מסביר כי "בעיניים של כלכלן, עדיין ההגירה לתל אביב היא חיובית כי אנשים לא מתייחסים ברצינות לשיקולים הכלכליים וממשיכים לגור בעיר גם אם הם גרים בחור. תמיד יהיו עשירים, תמיד יהיו מגדלים ותמיד יהיו צעירים שיהיו מוכנים לגור בחור בקיר, העיקר שזה בתל אביב. כך שאני לא חושב שיש חשש שהעיר תהפוך לעיר לעשירים בלבד, והתופעה הזו, של כמה תושבים שעוזבים, היא זניחה".

240 דירות דיור בר השגה

מבחינתו של מוהר, הדרך הנכונה למגורים בתל אביב כיום היא דיור בר השגה, רק שהוא מאמין שההיצע כיום הוא "במידה מועטה ובצורה מעוותת", והוא מפרט: "למשל במגדל מפונפן בנווה כפיר (כפר שלם - ה"מ), שם שכר הדירה הוא 5,000 שקל ויש עוד 500 שקל על אחזקת הבניין. זה לא בר השגה. זה אולי מוזיל את השכירות למי שרוצה לגור במגדל מפונפן. העירייה צריכה למקסם את הכלי הזה כי זה לא בא על חשבון הקופה הציבורית, אלא דרך מתן זכויות נוספות ליזמים".

"דיור בר השגה בתל אביב הוא כיוון נכון", אומרת גם ברנד. "אלא שנכון להיום נבנו מעט מאוד דירות כאלה, באזור 240 בלבד. במסגרת מדיניות הדיור העירונית שאישרנו ביוני האחרון, אנחנו דורשים שלפחות 15% מהדיור יהיה בר השגה, ובקרקע עירונית נדרוש 50%. בוחנים את האפשרות הזו במתחמים עשירים יותר, שבעבר לא הוקם בהם דיור בר השגה. להגיד לך שזה מספיק? ממש לא. זו קריאת כיוון, אבל זה לא מספיק".