הקווים האדומים שיצילו את העולם: פסגה ראשונה של הנשיאים ביידן ושי ג'ינפינג

איזה שבוע עוצר נשימה עבר על הפוליטיקה האמריקאית. לפני שבוע כתבנו כאן על הציפיות לתבוסה ניצחת, אולי התמוטטות, של המפלגה הדמוקרטית; על ניטרול מלא של הנשיא בזירה הפנימית. שני בתי הקונגרס עמדו להישמט מידיה. השנתיים הבאות עמדו להיות מסע האשכבה של ג'ו ביידן בדרך אל תבוסה בלתי נמנעת ב־2024. המפלגה הרפובליקאית עטורת הניצחון ואסירת התודה עמדה ליפול בזרועותיו של דונלד טראמפ.

אי אפשר להגיד שההיפך הגמור קרה. הדמוקרטים עדיין מועמדים לאבד את בית הנבחרים, ואיתו תאבד יכולתם לחוקק. אבל לפנות בוקר של יום א' (שעון ישראל), מקץ ספירה ארוכה ומתישה של קולות בשתי מדינות דרום־מערביות, אריזונה ונבאדה, התברר שהדמוקרטים הצליחו לשמור על הרוב הזערורי שלהם בסנאט.

הכול יחסי בפוליטיקה. השליטה הצפויה של הרפובליקאים בבית הנבחרים תהפוך את הנשיא לשיפוד על הגריל של מתנגדיו, אולי אפילו במידה יותר גדולה של מרירות ושל נקמנות ממה שהיינו רואים אילו התממש הגל הרפובליקאי. אבל ביידן ומפלגתו חוגגים ניצחון. זה כמובן ניצחון של ציפיות, או מוטב של הפרכת ציפיות.

המידה שבה הן הופרכו מתבררת מסגנון התרברבויותיהם של דוברים רפובליקאים ושל תומכיהם בתקשורת הימנית ערב ההצבעה. "זה לא יהיה גל, זה יהיה צונאמי", הכריזו אחדים מהם. הם ציפו ל־250 מושבים, מתוך 435, בבית הנבחרים. והם ציפו ליתרון מוחץ פחות אבל ברור בהחלט בסנאט.

להטיל מטבע

למרבה התדהמה, בראשון בבוקר, חמישה ימים לאחר הבחירות, הרפובליקאים עדיין היו רחוקים שבעה מושבים מן המינימום הנחוץ (218) לרוב בבית הנבחרים. לדמוקרטים היו 204 מושבים. הקולות עדיין נספרו ב־21 מחוזות בחירה. חלק לא מבוטל של ההתמודדויות הן כה צמודות עד שהיה הרבה יותר פשוט וחסכוני להכריע אותן בהטלת מטבע.

אבל נראה שכאשר ישקע האבק, אמנם יהיה לרפובליקאים רוב קטן, והם ינצלו אותו כדי למרר את חיי הנשיא כמעט בכל מובן אפשרי, כולל בחקירת מעשיהם של בני משפחתו, בייחוד בנו האנטר ואחיו ג'יימס.

הבחירות לסנאט סיפקו דרמה גדולה, אם כי צריך להגיד שהן נוטות תמיד לספק דרמות בזכות הפוטו־פיניש המדהים. הן הוכרעו במדינת נבאדה, שבה היתרון בספירה עבר פעמים אחדות מיד ליד, ועמד לקראת הסוף על 800 קולות ופחות. רק מדינה אחת עדיין לא בחרה, ג'ורג'יה. ההכרעה בה נדחתה עד הסיבוב השני (הנדיר בארה״ב) בתחילת דצמבר.

הניצחון בנוואדה מספיק לדמוקרטים. הוא מעמיד אותם ביתרון, 49־50. גם אם הרפובליקאים ינצחו בג'ורג'יה, הם יוכלו לכל היותר להגיע לשוויון. או־אז סגנית הנשיא תכריע את התיקו. זה יספיק לדמוקרטים כדי לשלוט שליטה מלאה בסדר היום, ולהחזיק בפטישי היושב ראש של כל ועדות הסנאט.

ג'ו ביידן במיטבו

בקיצור, מצבו של ג'ו ביידן אמנם אינו מזהיר, אבל טוב ממה שעמד להיות על פי התחזיות. הנשיא ערך מסיבת עיתונאים בסוף השבוע שעבר, הראשונה שלו זה עשרה חודשים. הנשיא כבד הפה וכבד הלשון, המקרין בדרך כלל אי־נוחות, היה רגוע ונינוח; דיבורו קלח, והחיספוס בגרונו נעלם; הלצותיו הלא־כל־כך מוצלחות היו טיפה יותר מוצלחות. הוא אפילו נקב בלוח זמנים משוער להחלטה אם לחזור ולהתמודד על הנשיאות בעוד שנתיים. הוא ייצא לחופשה קצרה ערב חג המולד, הוא אמר, ואז יסב עם בני משפחתו כדי להחליט.

איזה הבדל יש עכשיו בין הנשיא הנושם לרווחה לבין יריבו המר טראמפ, הפולט קיתונות של מרירות ושל איבה ממועדון הגולף שלו בדרום פלורידה. הוא עוסק בהפצת בדותות חדשות על זיוף בחירות. הרבה מאוד רפובליקאים נושכים את שפתיהם. הבדותות על הבחירות הקודמות היו מן הסיבות העיקריות להתקוממות המצביעים בשבוע שעבר. הרבה אמריקאים, לאו דווקא מן השמאל, מאסו במסע־האגו של טראמפ ובתעשיית הכזבים שלו.

כבר לא גווייה פוליטית

לכל זה יש חשיבות בינלאומית. הנשיא, שתוחלת חייו הפוליטית עמדה להתקצר פלאים, מתייצב עכשיו לא בדיוק כמנצח, אבל בוודאי לא כמפסיד. זה חשוב במיוחד כאשר הוא ייפגש השבוע לראשונה בכהונתו כנשיא עם הדיקטטור הסיני, שי ג'ינפינג, בוועידת ה 20־G באינדונזיה.

שי עתה זה הומלך על סין לחמש שנים נוספות, בעקבות עשר הראשונות. בחירות חופשיות והלכות הדמוקרטיה המערבית מעוררות לעג במשטר שלא העמיד את עצמו לבחירות כלשהן מאז קם על כידוני רובים, לפני 73 שנה. אבל עניין אחד הוא בשביל שי אם הוא יושב מול גווייה פוליטית, או אם הוא יודע שבן שיחו עשוי לחזור ולהיבחר.

זו פסגה מאולצת, נטולת ידידות, מעוטת תקוות, הנערכת בזמן של משבר גלובלי חסר תקדים. אבל זה בדיוק מה שהופך אותה להרת־גורל. השאלה הלא־משוערת, העומדת במרכזה, היא אם אפשר עוד למנוע את הידרדרות יחסי ארה"ב־סין אל עימות צבאי על גורל טייוואן. התשובה מותנית ביכולת להפיג במקצת את אי־האמון ההדדי.

ערב הפסגה, ביידן דיבר על הצורך של שני הצדדים להגדיר זה את "הקווים האדומים" של זה. אכן, הבנה הדדית בוגרת של אילוצים ושל עכבות תועיל לניטרול מרעומים. אבל מה קורה כאשר עצם הגדרת הקווים האדומים של צד אחד חוצה את הקווים האדומים של זולתו? בטייוואן, החציה ההדדית התפתחה בחודשים האחרונים לריצת אמוק.

הברירה של סין

לא תמיד ברור איך הסינים קוראים מפות פוליטיות בארצות המערב. ביטויים פומביים של פרשנותם בדרך כלל מצטיינים בעודף פשטנות. הם מגלים מידה מוגבלת של עניין ברושם שהתנהגותם עושה על דעת קהל דמוקרטית. הם כמעט יוצאים מגדרם להקים להם אויבים במערב. קנדה הזהירה בשבוע שעבר מפני ״משחקים אגרסיביים, שסין או ארצות אחרות משחקות עם מוסדותינו, עם הדמוקרטיה שלנו".

בעיני וושינגטון, לסין יש עכשיו ברירה מעניינת: לנצל את משקלה הגובר מאוד, כדי להוסיף ולחתור במלוא המרץ תחת השפעתה של ארה״ב, או לתרגם את המשקל הזה לתפקיד אחראי בדיפלומטיה הבינלאומית. אין עניין אחד הזקוק לגילוי אחריות סיני יותר מאשר ריסון רוסיה.

סין אינה להוטה למלא תפקיד כזה, מפני שבעשר השנים האחרונות שי רקם מערכת יחסים אסטרטגית עם ולדימיר פוטין, נגד אמריקה. בייג'ינג הטילה על נאט״ו את האחריות לפלישת רוסיה לאוקראינה. אבל גם הסינים התחילו לפלוט המהומים של דאגה. שי הואיל להסתייג מאיומי רוסיה להשתמש בנשק גרעיני. הוא עשה כן במחיצת קנצלר גרמניה, שעלה אליו לרגל בתחילת החודש.

פרופיל סיני גבוה בסיום המלחמה יהיה שקול כנגד הודעה לעולם, שסין היא עכשיו מעצמת־על. זה מה שקרה ב־1905, כאשר ארה"ב הגיחה מבדידותה העולמית כדי ליישב את מלחמת רוסיה־יפן. האם שי יתפתה? רק אם הוא יקבל את הנחת היסוד שבכורתה של סין אינה מצריכה ריב, מדון ואיומים. במלים אחרות, רק אם סין (המדינה, לא הציוויליזציה העתיקה והמפוארת) תגיע אל פרקה, ותתנהג בהתאם. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/yoavkarny.globes
ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny