תחבורה ותכנון: זה לא הפקקים, זה היעדר פיזור האוכלוסין

הכותב הוא מ"מ וסגן רה"ע באר שבע ומתכנן ערים

אך לפני שנים בודדות, המושג "שעת עומס" (Rush Hour) היה משמש על־מנת לתאר את עומסי התנועה בשעות הבוקר עם הגעת העובדים למקומות העבודה ואת שעות אחר־הצהריים עם חזרתם הביתה. עבור רבים מאתנו היה זה מושג שיש להתחשב בו ברצינות ואף לקחתו בחשבון בניהול הזמן שלנו. פגישות ונסיעות נקבעו ביחס לשעות העומס מתוך מטרה "לדלג" על הפקקים. לרוב זה אכן הוכיח את עצמו.

אולם בשנים האחרונות הלך מושג זה ונעלם מחיינו, שכן עושה הרושם ששעות העומס שהוגבלו לזמנים מוגדרים, מתפרסות היום כמעט לאורך כל שעות היממה. פקקי התנועה מלווים אותנו באמצע היום ונמשכים אל תוך שעות הערב המאוחרות. די להקשיב לדיווחי התנועה בכלי התקשורת המתפרסים לאורך כל היום על־מנת להיווכח בכך.

סיר הלחץ הישראלי

גם הפריסה הגיאוגרפית של פקקי התנועה פרצו מזמן את גבולות מטרופולין תל אביב, ונוכחותם המעיקה מורגשת כמעט בכל פינה בארצנו הקטנטנה. כך בכניסות וביציאות משאר ערי המטרופולין ירושלים, חיפה ובאר שבע, וכך כמעט בכל עיר ויישוב בישראל.

אז מה קורה כאן? יש הטוענים כי הסיבה היא שקצב ריבוי כלי הרכב (רמת המינוע) בישראל עולה על קצב סלילת הכבישים, ייתכן. יש הטוענים כי מידת ההשקעה בתשתיות התחבורה הציבורית לא פוגשת את קצב גידול האוכלוסייה בישראל, גם כן ייתכן. יש אף הטוענים כי זו גזירת גורל הנובעת מעצם היותה של ישראל מדינת "אי" מבודדת מדינית אך גם תחבורתית, והדרך היחידה כמעט לצאת מגבולות ישראל עוברת דרך נתב"ג הקורס (מישהו אמר נבטים?), עובדה שמגדילה את "סיר הלחץ" הישראלי.

אולם כל הסיבות הללו הן סימפטומים המסתירים בעיניי את אחת מהבעיות היסודיות של מדינת ישראל: היעדר כמעט מוחלט של מדיניות פיזור אוכלוסין! אינני מתכוון למדיניות של מילים, אלא למדיניות לאומית מתכללת השמה לעצמה מטרת על לפזר את הביקושים במרחב, במעשים ולא בסיסמאות.

הרי אם היינו ממשילים מדינה לעסק מסחרי, סביר להניח שכבעלי העסק היינו מבינים שבכדי לענות על הביקושים הרבים, היה עלינו להרחיב את עסקנו, לפתוח עוד סניפים, להנגיש את ההיצע לביקוש. כך היינו משיגים יעילות ורווחיות רבה יותר. במושגי מדינה, שאיננה עסק מסחרי, אם "סניף מרכז הארץ" עולה על גדותיו בביקושים, יש לפזר ביקושים אלה במרחב - קרי פיזור אוכלוסין. ולא די בפיזור אנשים במרחב, אלא - וזה קריטי - גם את סך כל צורכיהם; הכלכליים, החינוכיים, הבריאותיים וכיוצא בזה.

כשל השוק המרכזי

חיזוק משמעותי של ערי המטרופולין "האחרים" וסביבתם ימשוך את הביקושים מ"הסניף" המרכזי והקורס, ויגדיל את היעילות ובכך את "רווחי" המדינה - שהם רמת חיים גבוהה יותר. זאת לצד השקעות מקדימות בפתרונות תחבורה מודרניים, שאינם מבוססי רכב פרטי, אשר ימנעו בעתיד את העתקת "כשל השוק" מהמרכז לפריפריה. הדבר נכון שבעתיים במדינה בעלת אופק דמוגרפי הצומח במהירות, כפי שקיים בישראל.