האם היהדות צעירה בהרבה מכפי שמקובל לחשוב?

לפני כמעט 120 שנה, אחד העם התמלא חרדה מפני התוצאות האפשריות של התקפת המדע על האמונה. התפתחותה של ביקורת המקרא, בייחוד באוניברסיטאות גרמניה, התחילה לאיים על מעמדו של התנ"ך כהיסטוריה. בעיני מבקריו, התנ"ך העברי התחיל להידמות למיתולוגיות של יוון ורומא.

ב-1904, אחד העם כתב את מסתו 'משה'. הוא לעג בה לנסיונם של "המלומדים" לגלות את "צורתם האמיתית" של גיבורי ההיסטוריה. גיבור היסטורי, הוא כתב, "אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיוני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית". והוא הואיל להעניק לנו את התובנה המרעישה, שלא נס ליחה, ואני חושב שגם לא ינוס, "לא כל אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית".

הוא לא ידע אל נכון מה חשוב הוא קו ההגנה הזה. הוא לא היה מעלה בדעתו, או אולי דווקא כן, שבתוך מאה שנה ופחות, ארכיאולוגים יעמידו בספק רציני ומלומד את הממשות ההיסטורית של דוד ושלמה ושל הממלכה המאוחדת. אסכולה "מינימליסטית" תדחה מעיקרו כל שימוש בתנ"ך, כדי לבסס את הבנת ההיסטוריה של עם ישראל. היא תדחה את עצם ההנחה שהיה עם ישראל בזמן העתיק.

האם זה חשוב? איזו מין שאלה היא זו. בהיעדר משה ויהושע והשופטים והמלכים, איזו מין היסטוריה יש לנו? אם לא התחלנו בימי האבות, ולא יצאנו ממצרים, ולא הפלנו את חומות יריחו, ולא היכינו את הפלשתים, ולא בנינו את מקדש שלמה, אז איפה התחלנו?

החשמונאים וחמשת החומשים

ספר חדש של ארכיאולוג ישראלי יצא החודש בארה"ב, והוא מציע תשובה מעוררת אי נוחות על השאלה "מתי". פרופ' יונתן אדלר יושב על הקתדרה באוניברסיטת אריאל, אולי לא חממה טבעית להעזה כהעזתו. הוא קרא לספרו, שיצא בהוצאה היוקרתית של אוניברסיטת ייל, 'מקורות היהדות'.

על פי פרופ' אדלר, היהדות כאמונה מגובשת הגיחה אל החלל רק במאה השנייה לפני הספירה, בזמן המדינה החשמונאית. רק אז הועמדו חמשת חומשי התורה במרכז ההווייה הפוליטית והרוחנית של מי שהוא חוזר וקורא 'היהודאים' (Judeans). החשמונאים לא המציאו את התורה. היא היתה קיימת, ברובה, אבל ידועה רק למתי מעט.

פרופ' אדלר הוא ארכיאולוג, והוא מחפש ראיות ארכיאולוגיות, בדיוק כפי שחשש אחד העם. הארכיאולוגיה שלו ושל רבים מקודמיו לא העלתה כל ראיה, שה'יהודאים' קיימו את מצוות הדת לפני החשמונאים. הוא מחטט בחפירות ארכיאולוגיות באשר הן, ואינו מוצא זכר למצוות השבת, או המילה, או לא-תעשה-לך-פסל, או לחוקי הכשרות, או למקוואות, או למנורת שבעת הקנים.

כמובן, הוא חוזר ומטעים, גם בהקדמה וגם באפילוג, "היעדר ראיה אינה ראיה שאין ראיה". אבל מה אפשר לעשות חוץ מאשר להתחלק בצילום מצב. הוא אומר, כי יתכן בהחלט שבית המקדש של הורדוס מחה את שרידי בית המקדש של שלמה, מי יודע. הוא אינו אומר, אבל נקל לשער שלא יתנגד אם אנחנו נציין את המובן מאליו, היינו שגילוי ארכיאולוגי מרעיש עדיין יכול לטרוף את הקלפים. הכתובת "בית דוד" התגלתה על סלע בתל דן לפני 30 שנה, יוחסה למאה השמינית לפני הספירה, וציננה במקצת את הוודאות בעניין אי-קיומו של דוד.

אבל פרופ' אדלר דוחה את ההנחה, שליהדות היה קו התחלה קודם. הוא מתעמק בטענות, שהיהדות התחילה בזמן השלטון הפרסי בארץ, במאה הששית לפני הספירה, ומראה עד כמה הממצאים הארכיאולוגיים שוללים אותה. הוא מזכיר לנו שהיעדר עצמות חזיר באתרים ארכיאולוגיים עתיקים אינו ביטוי של טוהרה, אלא הוא מתיישב עם התנזרות כללית מאכילת חזיר במזרח הקדום.

סנסציה או לא סנסציה

היהדות התהוותה והגיעה אל פרקה "ב-200 השנה שבין כיבושי אלכסנדר הגדול, סביב 332 לפני הספירה, לבין הקמתה של המדינה החשמונאית העצמאית באמצע המאה השנייה לפני הספירה", הוא כותב. מי היו שומרי הגחלת? באיזו כספת הוחזק העותק המקורי? הוא אינו טורח להשיב על שאלה כזאת, שממילא אין לה תשובה. אבל הוא טוען משהו המעמיד את הבנתנו ההיסטורית על ראשה: מרד החשמונאים לא הציל את היהדות מידי יוון, מפני שלא היתה יהדות; המרד הזה איפשר את היהדות. במקום לדבר על 'מתייוונים', אולי מוטב לדבר על 'מתייהדים'.

במידה שירדתי לסוף דעתו של פרופ' אדלר, הוא אינו מנסה לחולל סנסציה; אבל סנסציונליזציה של עבודתו היא בלתי נמנעת. העיתונות עדיין לא הספיקה להגיב על הספר, אבל המגזין הפופולרי מאוד של סמיתסוניאן, רשת המוזיאונים הממשלתית בוושינגטון, דיווח עליו תחת הכותרת "האם היהדות צעירה ממה שחשבנו?", ותיאר את ספרו של אדלר "מדהים".

אני מציע קודם כול לקרוא את הספר, אבל אני גם מציע שלא להיתקף בהלה. ספרים כספרו של אדלר צריכים בסך הכול לגמול אותנו מהפלגות לשון חסרות אחריות על "היסטוריה של 4,000 שנה" או אפילו 3,000. בספרו אני רואה עוד אזהרה חכמה אחת מפני הדחף לזייף את ההיסטוריה לטובת הפוליטיקה.

אבל הכרה שהיהדות התחילה מאוחר ממה שחשבנו אינה מפקיעה ממנה את תוקפה. היהדות המאוחרת עדיין התחילה בדיוק בזמן, כדי להציע את שירותיה לעם שעמד לאבד את אדמתו, והיה זקוק לנכס רוחני אקסטרה-טריטוריאלי. הולדת היהדות מתוך ההתייוונות לא היתה מעמד הר סיני, אבל היא היתה התגלות מופלאה כשלעצמה.