את מכתבו של נשיא המדינה לנשיא אוקראינה מיום ו' אולי צריך לפרק להברות, כדי לעמוד על היקף השתדלותו להימנע מלנקוט איזושהי עמדה מוסרית, לא רק כלפי משברי ההווה, כי אם גם כלפי התנסויות העבר.
● האם היהדות צעירה בהרבה מכפי שמקובל לחשוב? | פרשנות
● החוקר שבטוח: גיל 50 הוא גיל קלאסי ללמוד מקצוע ולהחליף עבודה | ראיון
מר הרצוג כתב לוולודומיר זלנסקי, כדי לדחות בנימוס את הזמנתו להשתתף בפסגה וירטואלית של "דגנים מאוקראינה". הפסגה עמדה להיערך בשבת.
תאריך הפסגה לא היה מקרי. זה יום השנה ה־90 לתחילת הקטסטרופה הגדולה, שהאוקראינים קוראים 'הולודומור', מוות באמצעות הרעבה. אולי ארבעה מיליון אוקראינים גוועו באקט ההוא, שיזם סטאלין. הדיקטטור הסובייטי גמר אומר לבער כל ביטוי של ייחוד אוקראיני.
זה היה אסון מכונן בשביל הזהות הלאומית האוקראינית, בסיס הלגיטימיות החשוב ביותר של שאיפת האוקראינים לעצמאות. מיד נעסוק בהולודומור.
יצחק הרצוג, במכתב ארוך למדי, הצליח לשוות נופך של אסונות טבע הן להולודומור של 1932־1933 והן לפלישת רוסיה של 2022. ההולודומור "הוא תזכורת בוטה לחשיבות החיונית להילחם ברעב ולעמוד כאיש אחד כדי להבטיח את בטחון המזון", כתב הנשיא. זה איפיון שקשה להתווכח אתו. אכן חשוב להילחם ברעב. אבל ההולודומור לא היה תוצאה מקרית של מחסור במזון. הוא היה תוצאה מכוונת של מחסור במזון בארץ שחזרה ותוארה "אסם התבואה של אירופה", ומבורכת באחת הקרקעות הפוריות ביותר עלי אדמות.
את מכתבו הנשיא חתם בהבטחה "להקל את סבלו של העם האוקראיני". "סבלו של העם האוקראיני" הוא תיאור נייטרלי מאוד להתקפה מסיבית של טילים בליסטיים רוסיים ושל מל"טים איראניים על תשתיות האנרגיה והמים של אוקראינה. מקריאת מכתבו של הנשיא אפשר להניח, כי ב־1932 וב־2022 פקדו את אוקראינה רעש אדמה או צונאמי בלתי חזויים, המצריכים הקמה של בית חולים שדה, או שיגור כלבים מאומנים כדי לחטט בהריסות.
ההיסטוריה והפוליטיקה
לשונו של מר הרצוג מצריכה קונטקסט היסטורי, שחסרונו המלא או החלקי, המכוון או המקרי, ניכר במכתב.
ההיסטוריה ממלאת תפקיד חיוני לחלוטין בהבנת המשבר שהניב את פלישת רוסיה. ולדימיר פוטין התחיל להכין את הקרקע לפלישה במסה היסטורית ארוכה (5,000 מלה), שהתפרסמה שמונה חודשים לפני שהצבא הרוסי חצה את גבולות אוקראינה. במסה ההיא, פוטין כפר בלגיטימיות של אוקראינה, תיאר אותה כבשר מבשרה של רוסיה, וייחס את גבולותיה ואת עצם קיומה העצמאי לקונספירציה של ראשוני המשטר הסובייטי. הפמפלט הנשיאותי, השזור בחצאי אמתות, מוסיף להיות הבסיס הרעיוני והמוסרי של ניסיון רוסיה למחוק את אוקראינה מן המפה, או לפחות לכווץ אותה לממדים מיניאטוריים. היא הארץ השנייה בגודלה באירופה, לאחר רוסיה.
ההיסטוריה הרוסית והסובייטית מלאה השמדות עם, בקווקז, במרכז אסיה, בסיביר ובמזרח הרחוק. בשנות ה־90, מיד לאחר נפילת ברית המועצות, היה ניסיון ברוסיה לעיין בחטאי העבר, ללמוד אותם, להתנצל עליהם ואפילו לכפר עליהם. ממשלת בוריס ילצין יצרה קטגוריה מיוחדת של אנשים שנקראו "קורבנות דיכוי", והיו זכאים להנחות בתחבורה הציבורית. רוסיה הפוסט־סובייטית התנצלה בפני גרורותיה המזרח אירופיות על כיבושן ועל דיכויין. אבל רוסיה מעולם לא התקרבה להודות באחריותה להולודומור. היא הכחישה את עצם התרחשותו. בעיניה, הרעב באוקראינה היה חלק מרעב כללי בברית המועצות בימים ההם.
"כל גרגיר חיטה"
אין לנו כאן מקום לדון בהולודומור בהרחבה. אבל נשיא המדינה ויועציו מוזמנים לעלעל בספרי היסטוריה, ולמצוא את נוסח הצווים שסטאלין הוציא בדצמבר 1932 ובינואר 1933. הוא הורה אז לפתוח רדיפה כללית נגד האיכרים, נגד המשכילים ואפילו נגד האליטה הקומוניסטית באוקראינה. על הצו של ינואר 1933 כותב ההיסטוריון האוקראיני הבולט סרהי פלוחי: "מכאן ואילך, כל גרגיר של חיטה, שהתגלה בביתו של איכר, נחשב לגניבה מן החווה הקולקטיבית וממילא גם מן המדינה. אנשי מפלגה מן הערים הגדולות, יחד עם שוטרים ופעילים מקומיים, נשלחו אל הכפרים לאסוף את החיטה ו'לקנוס' את האיכרים באמצעות הפקעת כל המזון שהיה בידיהם. המפקיעים השאירו בעקבותיהם כפרים הרוסים ורעב בלתי נמנע".
כארבעה מיליון גוועו ברעב, רובם בין מאי ליוני 1933, בשיעור של 27,000 ביום. מיליון מתו באיזור קייב, ומיליון מתו באיזור חרקיב. במרכז אוקראינה לא נעשה אפילו מאמץ סמלי להושיט עזרה, גם כאשר התבררו ממדי המוות; הגוועים נעזבו לנפשם.
המערכה לבשה עד מהרה אופי של מה שנודע לימים במשפט הבינלאומי כ'אתנוסייד', זאת אומרת השמדת לאום. הלשון האוקראינית נאסרה למעשה, הוראתה וכתיבתה הופסקו; תרבות רוסיה ולשונה נאכפו על אוקראינה. בלשונו של ההיסטוריון פלוחי, "המיעוט הלאומי הגדול ביותר ברוסיה חוסל, במובן התרבותי". הפולשים הרוסיים חזרו על מעשי קודמיהם בתחילת השנה. בכל יישוב אוקראיני שנפל בידיהם הם מיהרו למחות את עקבותיה של התרבות האוקראינית.
פתרון סופי?
האם ההולודומור היה שווה ערך אוקראיני של הפתרון הסופי של השאלה היהודית? לא, לפחות במובן הזה שסטאלין לא ניסה להרוג את כל האוקראינים. אבל הוא הרג מיליונים רבים מהם, והסב נזק עצום, מכוון בהחלט, להתפתחות האומה האוקראינית. גלי דיכוי התנהלו גם שנים רבות אחר כך.
תשעים שנה לאחר ההולדומור נשמעות כיום ברוסיה יום אחר יום קריאות מפורשות להשמדת המוני אוקראינים. אין קושי למצוא את הקריאות האלה באתרי רשת, בחשבונות טוויטר, בעמודי פייסבוק ובאתרי טלגרם. דיון טלוויזיה אחד עסק בשאלה כמה אוקראינים יהיה צריך להרוג כדי לטהר את אוקראינה מ"נאצים". התשובה היתה שני מיליון.
פרשן אחד קרא להטביע ילדים אוקראיניים בנהרות. פרשנית אחרת קראה בשבוע שעבר להשמיד את העיר קייב בנשק גרעיני. אלה דיבורים מוטרפים, המשקפים דרגה של שנאה רצחנית, שכמעט אינה עולה על הדעת באיזשהו עימות אחר; והם מוטרפים שבעתיים בהתחשב בזה שהצדקת רוסיה לפלישתה הייתה להגן על "האחים האוקראינים".
"פסגת הדגנים", שאליה הוזמן נשיא המדינה, הייתה רעיון רב־השראה לציין את יום השנה להולודומור באמצעות משלוח מזון אוקראיני. לאוקראינה יש די דגנים למלא את כרסם של עניי העולם, ובלבד שרוסיה לא תמקש את נתיבי המים.
מייסדי ברית המועצות התעניינו בתבואה האוקראינית מימיה הראשונים של המהפכה. "בשם אלוהים", כתב לנין האתיאיסט לפקודיו באוקראינה בינואר 1918, "בכל המרץ ובכל הצעדים המהפכניים, שילחו־נא דגנים, דגנים ועוד דגנים! שאם לא כן [פטרבורג] תגווע ברעב… דווחו לנו מדי יום, בשם אלוהים!" אלוהים אגב לא הציל את רוסיה מרעב בימים ההם. קפיטליסטים אמריקאים עשו כן.
בהיסטוריה הרוסית של מאה השנה האחרונות, אוקראינה שזורה כחוט השני כמקור של חיים, לא לאוקראינים עצמם אלא לרוסיה. עד עצם היום הזה, הרבה לאחר שהמהפכה הקומוניסטית התמוטטה, רוסיה נוטלת לעצמה את הזכות "לנקוט את כל הצעדים המהפכניים", כדי להבטיח לעצמה את נכסי אוקראינה ואת משאביה. ממש כמו ב־1918 וב־1932, המטרה מוסיפה לקדש את האמצעים. את כל האמצעים.
רשימות קודמות ב־yoavkarny.com FCV וב־sebolg-https://tinyurl.com/karny
ציוצים (באנגלית) ב־twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
