תוהים כמה הקולגות שלכם מרוויחים? לפעמים עדיף לא לדעת

בדומה לרוב האנשים עם עבודות רגילות, שלא מצריכות לנעול מחליקיים לעבודה, גם שחקני הוקי מקצוענים לא ידעו כמה כסף מרוויחים חבריהם לקבוצה - עד בוקר אחד ב־1990 שבו עיתון פרסם את המשכורת של כל ליגת ההוקי הלאומית (NHL). זה היה מקרה קיצוני של נושא שמרתק כלכלנים: שקיפות שכר.

● מפוטרי ההייטק לא מתפשרים על השכר גם במחיר של אבטלה 
● השקעה לטווח ארוך: מתי מומלץ לעשות "דיאטת קריירה"? | דעה 
● המשבר בהייטק מגיע למשרדים בת"א: ירידה של 8% במחירי השכירות 

לאחרונה, חוקר שהיה סקרן בנוגע להשלכות של אותו זעזוע בן לילה, החליט לנצל את הניסוי הטבעי הזה שהסתתר מתחת לאף. מה שהוביל לתובנות שהן רלוונטיות היום יותר מאי פעם, בנוגע לאופן שבו חשיפת השכר בתעשייה השפיעה על הביצועים של השחקנים ושל הקבוצות שלהם.

כעת גרסה של מה שקרה ב־1990 בהוקי נמצאת על סף התרחשות בכל רחבי ארה"ב. המדינה מתקרבת לפרשת דרכים במאבק על שקיפות שכר, שתציג שינוי מהותי בכמה מהחברות החזקות ביותר במדינה, מוול סטריט ועד עמק הסיליקון.

במספר קטן של מדינות כבר קיימים חוקי שקיפות שכר המחייבים את רוב מקומות העבודה לציין טווחי שכר במודעות הדרושים שלהם. המדיניות, שנועדה לצמצם את פער השכר המגדרי - עשויה להפוך נפוצה יותר, לאחר שהעיר ניו יורק וקליפורניה חוקקו חוקים בנושא.

פעם לדבר במשרד על כסף היה טאבו. אבל עובדים צעירים מרגישים הרבה יותר נוח לדבר על כמה הם מרוויחים, תופעה שלעמיתיהם המבוגרים יותר מרגישה לעיתים מבלבלת בדיוק כמו טיקטוק. מסתבר שלשקיפות שכר יש השפעות נסתרות שמעוותות את הדרך בה אנשים תופסים הצלחה. זו הסיבה שהניסוי הלא מתוכנן של ליגת ההוקי ראוי היום למבט נוסף: אנחנו יכולים ללמוד דבר או שניים מכמה מאות אנשים לפני כמה עשורים.

הרגע ההוא של חשיפת שכר קולקטיבית ב-NHL עומד במוקד מאמר חדש שחיבר ג'יימס פלין, הכותב דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת קולורדו. מחקרים רבים הראו ששקיפות שכר משפיעה על שביעות רצון העובדים. המחקר הנוכחי מדד את הפריון שלהם.

העובדים שגילו שמשלמים להם פחות מהעמיתים שלהם לא התחילו פתאום להשקיע פחות בעבודה. הם פשוט החלו להשקיע מאמץ מסוג אחר. במה שהיה כנראה תגובה למה שהם תפסו כשכר לא הוגן, אותם שחקני הוקי זנחו את המשחק ההגנתי לטובת התקפה - בגלל ששחקנים שהיו טובים בהתקפה השיגו משכורות טובות יותר במו"מ על החוזה. הם ראו איזה כישורים מתוגמלים יותר בשוק העבודה שלהם - והלכו בעקבות הכסף. אבל זה היה לא מועיל. ביצועי הקבוצות שלהם נפגעו כשהם שינו את אופן המשחק האישי שלהם.

לא קשה לראות איך הממצאים האלה ניתנים להכללה לגבי כל עסק. אותו שחקן הוקי ששם התקפה לפני הגנה יכול להיות איש מכירות שמקבל שכר ומקדם עמלות לטווח קצר במקום לבנות מערכות יחסים לטווח ארוך, או מורה שמקבל בונוס בגלל שהוא משפר את ציוני המבחנים ולא בגלל שהוא מעורר השראה בתלמידים. כשאנשים חשים לא מוערכים, הם מעניקים עדיפות למרכיבים הנוצצים בעבודה שלהם, אלה שיש להם נראות גבוהה וקל יותר למדוד, אפילו במחיר של פעולה לרעת הארגון כולו.

הדשא של השכן

השינוי ההתנהגותי הזה משקף דחף מאוד אנושי. אנו רוצים לקבל שכר טוב, אבל מה שאנחנו באמת רוצים זה לקבל שכר טוב ביחס לאחרים. אכפת לנו פחות מכמה אנחנו מרוויחים מאשר כמה אנחנו מרוויחים ביחס למקבילים אלינו.

זה לקח אחד מהספרות המדעית הענפה לגבי הכסף של אנשים אחרים, שכולל שני מחקרים קלאסיים ממקומות שאינם מוכרים בגלל שהקפיטליזם גועש בהם: נורבגיה וברקלי, קליפורניה.

ברגע שנורבגיה הפכה את רישומי המס של אזרחיה לזמינים באינטרנט ב־2001, הם לא יכלו להתאפק והציצו בחיים הפיננסיים הפרטיים של כל מי שהכירו. היו תקופות בהן "הנורבגים היו יותר מעוניינים ללמוד על משכורות של אחרים מאשר לצפות בסרטונים ביוטיוב", כתב ריקרדו פרז־טרוליה, כלכלן בביה"ס למינהל עסקים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. אבל הדחף הזה הבלתי ניתן לריסון להשוות משכורות לא היה בריא, לפי המחקר שלו, שכן שקיפות השכר רבה יותר העמיקה את פער האושר בין העשירים והעניים בנורבגיה.

תגובה דומה הייתה גם בקרב עובדי אוניברסיטת קליפורניה כשהראו להם איך השכר שלהם עומד ביחס לשכר של עמיתיהם. למודעות הייתה השפעה שלילית על אלה שקיבלו שכר נמוך ביחס לאחרים אבל לא השפיעה על אלו שקיבלו שכר טוב. במילים אחרות, כל האנשים האלה כבר ידעו כמה הם מרוויחים, מה ששינה את התפיסה שלהם הייתה הידיעה כמה אחרים מקבלים. מי שגילו שהם מקבלים שכר נמוך יותר דיווחו על פחות סיפוק בעבודה ועל סבירות גבוהה יותר שיחפשו עבודה במקום אחר. כך גילה צוות כלכלנים בהובלת דיוויד קארד, פרופ' לכלכלה מברקלי, שזכה בפרס נובל לכלכלה בשנה שעברה.

אלה דוגמאות קצה, אבל הן מספקות הקשר שעוזר להבין את חוקי השקיפות שיונהגו לגבי העסקת עובדים בגוגל ובגולדמן זאקס, בגלל שהן עזרו לחשוף איך אנחנו מעבדים מידע הנוגע לשכר שלנו. לגבי הוקי הדברים נכונים באותה מידה.

אומנם הוקי אינו שוק עבודה רגיל - העובדים מקבלים מיליונים, המשרדים שלהם הם מגרשי קרח, לקולגות פעמים קרובות חסרות שיניים - אבל הוא עדיין שימושי כדי לחקור מקומות עבודה אחרים. בחינה של ביצועי עובדים היא בעייתית ורצופת הטיות ברוב החברות. אבל בספורט בימינו, הפריון מכומת באופן נוח, לסטטיסטיקה שכל אחד יכול לנתח, ומשכורות השחקנים גלויות עד כדי כך שבאותה מידה ניתן היה להדפיס אותן על החולצות שלהם. אחד הדברים היותר מוזרים בלהיות ספורטאי מקצועי הוא שהעמיתים, הבוסים ואנשים שיכולים להיות זרים גמורים יודעים לרוב מה המשכורת שלך עד רמת הדולר.

אבל זה לא תמיד היה כך. שחקני NHL הלכו בעקבות ליגות ספורט אחרות כשהצביעו והחליטו להפוך את המשכורות שלהם לציבוריות. הם התכוונו לפרסם אותן ב־1990 אבל ה"מונטריאול גאזט" הקדים אותם עם הסקופ. על פני כל העמוד הראשי העיתון פרסם את הרשימה המלאה של משכורות שחקני ה־NHL בדומה לטבלת תוצאות. פתאום כבר לא היו יותר סודות.

הקבוצה הפסידה

אבל מה שעניין את פלין, הכלכלן שחקר את חשיפת השכר ב־NHL, הוא מה שקרה אחר כך. הוא שמע לראשונה על הפרשייה כשהאזין לפודקאסט והפך את המחקר שלו למאמר שפורסם לאחרונה וכולל כותרות פרקים כמו "מה זה הוקי?".

מי שבעיקר ריתקו אותו היו השחקנים שפתאום גילו שהם מקבלים פחות כסף מהקולגות שלהם. פלין רצה לגלות איך הם הגיבו לאחר שראו מה המקום שלהם בהיררכיית השכר של הליגה - לא איך הרגישו, אלא מה עשו.

כשעיבד את הנתונים, הוא גילה סתירה. השחקנים שקיבלו שכר נמוך יותר החלו להציג ביצועים אישיים טובים יותר לאחר פרסום השכר בעיתון. הם גם הפכו לגרועים יותר בסיוע לקבוצות שלהם לנצח במשחקים.

הם עשו יותר ניסיונות והבקיעו יותר שערים, אבל זה לא הפך אותם ליותר פרודוקטיביים כשחקנים. למעשה, ההיפך קרה. כשהיו על הקרח, הקבוצות שלהם הפסידו בפערי נקודות גדולים. הם שינו את אופן המשחק שלהם על חשבון שותפיהם לקבוצה.

כאילו שעצם הידיעה איך השוק מעריך כישרון גרמה להם לרצות להיות אנשים שונים לגמרי בעבודה. השחקנים האלה לא יכלו לעמוד בפני התמריץ "לייצר מה שהבוס מודד ומצ'פר", כתב קארד בדואר אלקטרוני, אפילו כשהבוס מודד ומצ'פר על בסיס הנתונים הלא נכונים.

אבל חשיפת השכר עזרה להפוך את שוק כישרונות ההוקי ליותר יעיל. בעונה של 1990, לא היה קשר בין משכורות הקבוצות והביצועים שלהן, על פי המחקר של פלין. מיד לאחר עונת 1990, הכסף וההצלחה נעשו קשורים בקשר בל יינתק.

קבוצות נפגעו בסופו של דבר בגלל ששילמו לשחקנים מעט מדי, כך גילה, אבל לא הרוויחו מכך ששילמו יתר על המידה. המשמעות היא שהאסטרטגיה האופטימלית מבחינת חברות היא לשלם לעובדים בדיוק מה שהם שווים. זה לקח שקל לשכוח אבל חשוב לזכור: לא משנה איפה הם עובדים, כמה הם מרוויחים ומי יודע על זה, רוב האנשים פשוט רוצים שיעריכו אותם כראוי.