היינו צריכים לעסוק כאן היום במרי האזרחי הספונטני בערי סין, או בחששות הגלויים ברוסיה מפני תבוסה ועונש על החרבת אוקראינה. אבל הבה נעשה הפסקה קצרצרה לטובת קטאר, קודם כול מפני שביום ג' נפטרנו מנוכחותה של נבחרתה. אני מודה שחששתי כי נסיכי משפחת המלוכה יצליחו להטות את ליבם של די שופטים וקוונים, בדרכי נועם כמובן, רק בדרכי נועם, כדי להעלות את נבחרתם אל משחק הגמר. לא קרה.
אבל קרה דבר אחר: כריסטיאן פוליסיק השליך את עצמו אל תוך השער האיראני בדקה ה־38 של המשחק בין ארה״ב לאיראן באיצטדיון א־ת'ומאמה. המצלמות הנציחו את הרגע ההוא, שחברו בו תהילה וייסורים. פוליסיק היכה את איראן, נפצע פצעים ״פנימיים״, והובהל אל בית החולים. פרשני ספורט אמריקאיים אופוריים דיברו בשעות הבאות על השחקן הצעיר, ש״הקריב את עצמו לטובת הקבוצה״. באנגלית, הביטוי הזה משמש לעתים קרובות לתיאור גבורתם של חיילים בשדה הקרב.
פוליסיק אולי לא יוכל לשחק במשחק הבא, ביום שבת, כאשר ארה״ב תנסה לחלוף על פני הולנד בדרך הלא כל כך סבירה אל רבע הגמר. ייתכן שהפציעה תרדוף אותו אפילו בדרך אל העבודה. הוא משחק בצ'לסי, ומשתכר שם 38.5 מיליון דולר בשנה, יותר מכל שחקן אמריקאי אחר. הוא דווקא נראה מאושש במיטת חוליו, והנפיק איחולים מתובלים במילות גנאי לחבריו עטורי התהילה.
איננו יודעים אם פוליסיק השליך את חייו מנגד מפני שזו הייתה איראן, אבל אנחנו יודעים לעומת זאת, שלא היינו מקדישים לו תשומת לב אילמלא זו הייתה איראן. אלה שתי נבחרות בינוניות למדי, הנמצאות שם מלכתחילה כדי לסלול את דרכן של הגדולות באמת. צרפת, ברזיל ואנגליה צריכות להביס מישהו בדרך אל חצי הגמר, הלוא כן. אבל הנסיבות הפכו את המשחק הזה, פוטנציאלית, לאחד הזכורים ביותר של הטורניר. אנשים אולי עדיין ידברו בו בשנת 2100, כאשר משחקי הגביע העולמי יתקיימו בגרינלנד, מפני שזה יהיה המקום היחיד בחצי הכדור הצפוני שהטמפרטורה בו תרד לפעמים מתחת ל־45.
בין הפטיש לסדן
נבחרת איראן השתבצה במשחקים האלה הרבה לפני שמחלק המוסר של הרפובליקה האיסלאמית התחיל להרוג נשים גלויות־ראש. אבל צירוף הנסיבות הביא אותה אל קטאר, ואל מרקעי טלוויזיה בכל העולם, כאשר הרפובליקה האיסלאמית התגלתה במלוא כיעורה. המשחק נגד ארה״ב בא שעות אחדות לאחר שגנרל במשמרות המהפכה הודה, כי 350 בני אדם נהרגו בהפגנות מאז מותה הברוטלי של מהסא אמיני, ב־16 בספטמבר (לפי ארגונים של זכויות אדם, המספר האמיתי עומד על 650).
ניצחון או תבוסה נעשו מבחן לכבודה של הרפובליקה האיסלאמית וליוקרתה / צילום: Associated Press, Manu Fernandez
כדורגלני איראן נקלעו למקום רע באמצע, בין הפטיש לסדן. ערב יציאתם לקטאר הם הובלו לפגישה מצולמת עם הנשיא ראיסי, האיש שעלה לגדולה על יסוד גזרי דין מוות סיטוניים שהוציא כשופט מהפכני. הכדורגלנים פסחו על שני הסעיפים בקטאר, כאשר חלקם נמנעו מלשיר את ההמנון הלאומי. אבל לפי רשת סי.אן.אן, אקט המחאה השקט שלהם עלה לבני משפחותיהם באיראן באיומי עינויים ומוות.
הנבחרת האמריקאית לא הקלה עליהם, כאשר ריטשה את סמל הרפובליקה האסלאמית מדגלה הלאומי של איראן בפירסום במדיה החברתית ערב המשחק. זה היה ביטוי של סולידריות עם נשות איראן. סמל הרפובליקה, וריאציה על פרח הצבעוני, הוא ההבדל היחיד בין הדגל האסלאמי לדגל הקיסרי, מלפני 1979.
איראן מחתה על התאנותם של האמריקאים לדגלה, עניין רב־אירוניה בשביל ארץ המעודדת שריפה פומבית של דגלי זרים, במיוחד זה של ארה״ב עצמה. איראן דרשה לסלק את ארה״ב מן הטורניר. זו הייתה התחכמות אופיינית, שוות ערך לניסיון לסחוט בעיטת עונשין מ־11 מטר בהצגת החלקה בתיבת השער.
ערב המשחק, עיתונאים איראניים טמנו מארב לכדורגלני ארה״ב במסיבת עיתונאים. הם חקרו כדורגלן אמריקאי שחור שתי וערב: מדוע אינך מגנה את נוכחות הצי האמריקאי במפרץ הפרסי? מדוע אתה בכלל משחק בשביל ארץ, שדיכאה את בני גזעך? אלה טקטיקות נושנות של מדיה בשירותם של משטרי דיכוי.
מחאותיהם וקריאות הביניים שלהם הועילו לאיראנים רק בעניין אחד: הם שיוו נופך גובר של מלחמת ציוויליזציות למשחק כדורגל, והקנו לו חשיבות שלא הייתה לו מלכתחילה. ניצחון או תבוסה נעשו מבחן לכבודה של הרפובליקה האיסלאמית וליוקרתה.
פעם, כשהיו ורדים לבנים
איראן וארה״ב כבר נפגשו על כר הדשא של הגביע העולמי, בצרפת, ב־1998. עלי חמינאי כבר היה המנהיג העליון, והוא ציווה על כדורגלניו שלא לצעוד לקראת האמריקאים לפני שריקת הפתיחה. משקיף איראני של פיפ״א, התאחדות הכדורגל העולמית, נשא ונתן עם האמריקאים על פשרה: הם יצעדו לקראת האיראנים, והאיראנים יושיטו להם ורדים לבנים, סימן של שלום.
האווירה אז הייתה ידידותית למדי. איראן ניצחה 1:2, וה"ניו יורק טיימס" דיווח למחרת שבטהראן ״אלפי אוהדים משולהבים יצאו לרחובות, ביניהם מספר נשים ללא כיסוי ראש״, על אף מאמצי המשטר להגביל את השמחה. ״זה היה המשחק הגדול ביותר ששיחקנו אי פעם״, אמר החלוץ האיראני המבריק חודאדאד עזיזי. ״האומה כולה ייחלה לניצחוננו״.
זה היה ניצחונה הראשון של איראן בגביע העולמי. ארה״ב נופתה. אבל לא התלוותה למשחק ההוא רוח הקרב של השבוע. שתי הנבחרות אפילו חזרו ונפגשו שנה וחצי אחר כך במשחק ידידות על אדמת ארה״ב (בפאסאדינה, קליפורניה, מקום שבתה של הקהילה האיראנית הגדולה ביותר באמריקה). הן סיימו בתיקו 1:1.
בימים ההם לאיראן היה נשיא שוחר רפורמות ונעים הליכות, כוהן הדת מוחמד האתאמי, שאפילו החליף כמה מילים בפרסית עם נשיא המדינה דאז משה קצב במעמד בינלאומי. מאז, היחסים לא חדלו להידרדר.
כאשר שז״ר ניחם את ברזיל
מעניין לשער איך היו המוני איראן מגיבים השבוע על ניצחון, אילו הושג, ואם המשטר היה מרשה להם לחגוג. הדעת נותנת שהמוני נשים היו מנצלות את ההזדמנות כדי למרוד באמות המידה של המוסר הציבורי, ולצאת לרחובות ללא תלבושת אחידה.
מה באמת הרגישו האיראנים, קשה לדעת. ממשלתם עשתה כמיטב יכולתה להלך אימים על אוהדים איראניים בקטאר, שהביעו תמיכה בהפגנות במולדת. ״היה לי הרושם שהיינו מוקפים כל הזמן בסוכנים של משמרות המהפכה״, אמר אוהד איראני אחד, שבא במיוחד מאריזונה בארה״ב, לסוכנות הידיעות AP. ״כל הזמן צפו בנו״. לפעמים גם התנכלו פיזית.
לפי עיתונאים באיראן, איראנים רבים היו שרויים בדילמה: האם הנבחרת מייצגת את האומה, או את המשטר? את מי ישרת ניצחונה? אנחנו יודעים כמובן שהישגי ספורט מרוממים את רוחן של ארצות מנצחות, ומשטרים לא פופולריים יוצאים נשכרים. לפני 56 שנה איתרע מזלו של נשיא ישראל זלמן שז״ר להגיע לברזיל לאחר שהושפלה במשחקי הגביע העולמי. הייתה בה אז דיקטטורה צבאית ברוטלית. הוא פתח את נאומיו בדברי ניחומים.
אולי כריסיטאן פוליסיק עשה חסד עם האופוזיציה האיראנית: הוא לא נתן לאייתוללות סיבה להתרברב.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny.globes ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
