האם יורש זכאי לתבוע זכויות על נכס מכוח "הלכת השיתוף", כאשר בעל הזכות לא תבע?

הכותב עוסק במקרקעין, בליטיגציה אזרחית ובסכסוכי ירושה 

לאחרונה התנהלה בבית המשפט לענייני משפחה תביעה בין שתי אחיות בעניינה של דירת מגורים שנרשמה ממועד רכישתה על-ידי הוריהן המנוחים על שם האם המנוחה, מסיבות שלא היו ידועות לצדדים. 

● כיצד ניתן לקבוע אם דירה הועברה במתנה כדי לחמוק מתשלום חוב  
● בית המשפט העליון חידש את ימיה של "הלכת דירות יוקרה"

אביהן המנוח, שהלך לעולמו בשנת 1996, לא הותיר אחריו צוואה, ובשנת 2020 הוצא אחריו צו ירושה על-פי דין, במסגרתו היורשים הם אשתו המנוחה, התובעת, הנתבעת ואחות נוספת. האם המנוחה העבירה את הזכויות בדירה על שם הנתבעת בהתאם להסכם מתנה, והזכויות בדירה נרשמו על שם הנתבעת. בנוסף, האם המנוחה הותירה אחריה צוואה, במסגרתה נקבע כי היורשת של הדירה היא הנתבעת.

התובעת הגישה לבית המשפט בקשה נגד אחותה למתן סעד הצהרתי, לפיו מחצית מהזכויות בדירת מגורים הרשומה על שם אימם המנוחה שייכת לאביהם המנוח, מכוח הלכת השיתוף, כך שהיא תהיה זכאית להירשם כבעלת חלק מהזכויות בדירה מכוח צו הירושה של אביהם המנוח.

לטענת התובעת, מדובר בדירת מגורים יחידה שנרכשה מכספים של מכירת משק במושב שהיה רשום על שם שני ההורים בחלקים שווים ביניהם, ולכן מקור הכספים למימון רכישת הדירה היה נכסים משותפים של שני ההורים.

התובעת טענה כי מאחר שעל ההורים חלה הלכת חזקת השיתוף, יש לקבוע כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לאב המנוח, גם אם למעשה הזכויות בדירה נרשמו על שם האם בלבד. עוד טענה התובעת כי ההורים ניהלו משק בית משותף, ניהלו אורח חיים תקין ומאמץ משותף, ועל כן קיימת חזקת שיתוף על הדירה.

ההחלטה: בית המשפט בחן את המחלוקת בהתאם ל"הלכת יהלום" (ע"א 5774/91), שם קבע בית המשפט העליון כי אומנם קיימת ליורש זכות לתבוע זכויות של אחד ההורים מכוח הלכת השיתוף, אף שאותו הורה לא פעל לתבוע זכות זו בחייו. עם זאת, אם אותו הורה ויתר על זכותו לתבוע זכות זו - הרי שיורשיו מנועים לתבוע את אותה זכות שהוא בעצמו ויתר עליה.

לשאלה כיצד נדע באם אותו הורה ויתר על זכות זו, משיב בית המשפט העליון: "אם הייתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים, והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו".

בענייננו, בית המשפט קבע כי למנוח הייתה האפשרות לפעול למימוש זכותו הקניינית בדירה, כך שהדירה תירשם על שמו ועל שם אשתו בחלקים שווים ביניהם, שהרי הדירה נרכשה בחייו מכספים משותפים של מכירת משק משותף; אלא שהוא בחר שלא לעשות כן, ועל כן יש לראות בכך את רצונו מדעת כי הדירה תירשם על שם אשתו המנוחה בלבד.

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי הרישום בדירה על שם המנוחה נעשה על-ידי ההורים המנוחים מדעת בכוונת מכוון, מתוך רצון כי מלוא הזכויות בדירה יירשמו על שם המנוחה בלבד, ואין להחיל עליהם משטר רכושי אחר שהם לא בחרו בו, על סמך הלכת השיתוף.

 עו''ד רענן מרום / צילום: ירון גרזון

פרשנות: הניסיון להתחקות אחר כוונת ההורים המנוחים לאחר למעלה מ-30 שנה הוא משימה קשה ביותר, המעבירה את נטל הראיה כלפי הצד הטוען נגד הרישום בלשכת רישום המקרקעין, שעה שמדובר באדם שהלך לעולמו לפני שנים רבות.

ב"הלכת יהלום" בחן בית משפט העליון את המונח "ויתור" באמצעות יכולת הבחירה. מי שהייתה לו היכולת לבחור, ובחר שלא לעשות כן - חזקה עליו שהוא ויתר על זכות זו. 

מפסק הדין אנו למדים כי יורש אשר מעוניין לתבוע זכויות של הורה מכוח הלכת השיתוף, עליו לפעול למימוש זכות זו בסמוך לפטירת ההורה, ולא להמתין שנים רבות למימוש זכויות אלה.

כמו כן, אם הורה הנותר בחיים מודע לכך שנכס שלכאורה היה חלק ממצבת הנכסים המשותפים אינו רשום על שמו, עליו לפעול למימוש זכותו מכוח הלכת השיתוף, ולא להמתין בחוסר מעש, שלא ייחשב כמי שוויתר על זכותו באותו נכס. 

תמ"ש בית משפט לענייני משפחה קריית שמונה 25810-06-20