התפרצותם הלא-מבוקרת והלא-מבוגרת של הדיפלומטים הישראליים בהודו כלפי הבמאי נדב לפיד הזכירה לי את התנהגותו הנפסדת של קונסול ישראלי במומבאיי (אז עדיין בומביי), לפני 40 שנה.
ישראל לא הייתה רצויה אז בהודו. הקונסול היה הנציג הרשמי היחיד של ישראל בכל תת היבשת. הודו הייתה אחת המנהיגות הבולטות ביותר של תנועת המדינות הבלתי מזדהות. מפלגת השלטון שלה נהנתה מתמיכה מסיבית של מיעוטים, בייחוד מוסלמים. היא נזהרה בכבודם, והיא שמרה אמונים לאבן-הפינה של הרפובליקה ההודית: חוקה חילונית. זאת אומרת, בעוד שפקיסטן הוקמה ב-1947 בשביל המוסלמים, הודו לא ראתה את עצמה כמדינת-לאום-דת הינדואית. היא היתה מדינת כל תושביה.
הקונסול הישראלי העניק ראיון לביטאון לא חשוב של האופוזיציה הימנית ההינדואית הקיצונית, מתנגדת חריפה של הממשלה החילונית סוציאליסטית. האופוזיציה הייתה קטנה עד גיחוך, ללא ייצוג בפרלמנט, עם השפעה מוגבלת. הקונסול היה צריך לדעת שהוא משחק באש, כאשר קרא בראיון לבני דת ההינדו לעמוד על המשמר מפני מזימות המוסלמים (הם מנו אז 80 מיליון, מאז מספרם הוכפל). חמתה של ראש הממשלה אינדירה גאנדהי בערה בה להשחית. היא גירשה את הקונסול בבושת פנים, ולא הרשתה לישראל להחליף אותו.
שותפות צבאית ואסטרטגית
עברו הרבה מאוד שנים, הלוא כן. האופוזיציה הימנית המיקרוסקופית של 1982 שולטת בהודו ללא מצרים. הדמוקרטיה ההודית פוחתת והולכת. מערכה מתנהלת נגד אופייה החילוני של הודו, ופעילי מפלגת השלטון מעודדים התנכלויות גלויות וסמויות למוסלמים ולנוצרים. ב-2019, הממשלה המרכזית פירקה את קשמיר, המדינה היחידה של הודו (מתוך 29) שבה היה רוב מוסלמי.
יחסי ישראל עם הודו עברו שינויים עצומי-ממדים. התפתחה שותפות צבאית ואסטרטגית כה חשובה, עד שאפשר להגיד עליה שהיא שנייה רק ליחסי ישראל-ארה"ב. אגב, הודו עושה מה שטוב להודו. יש לה יחסים קרובים מאוד גם עם איראן, והיא מפגינה אדישות יוצאת דופן לייסוריה של אוקראינה תמורת נפט רוסי זול.
חוץ מזה שממשלת הודו והדיפלומטיה שלה אינן מעוררות הערצה (לא אצלי), האינטרס הישראלי בטיפוח היחסים הוא ברור. כתבתי די הרבה בשנים האחרונות על חשיבות היחסים האלה, וגם התבוננתי בהם מקרוב במהלך ארבע שנות מגוריי בהודו.
אבל התנהגותם של הדיפלומטים הישראלים בהודו, השגריר נאור גילון והקונסול הכללי במומבאיי קובי שושני, מילאה אותי תדהמה ובושה. אני מרשה לעצמי להשתמש במלים שבהן השתמש השגריר עצמו. הוא צייץ לעומת נדב לפיד "תתבייש לך".
לפיד ישב בראש חבר מושבעים בפסטיבל סרטים בינלאומי בגואה, שאליו ההודים שלחו סרט שנוי מאוד במחלוקת, ששמו 'תיקי קשמיר'. הסרט עסק בתלאות הטרגיות כשלעצמן של המיעוט ההינדואי בקשמיר. לפיד ביקר את הסרט הזה בחריפות. בהחלט ייתכן שהוא הרחיק לכת, אף כי הוא דיבר על דעת רוב השופטים. לשון המעטה מועילה לפעמים יותר מאוסף של סימני קריאה. אבל הוא נטל חירות אמנותית, וזה בדיוק מה ששופט בפסטיבל סרטים נדרש לעשות.
התנפלות השגריר והקונסול על האמן הישראלי נועדה לרצות את הימין הלאומני ההודי. היא נכתבה באנגלית, הופצה על ידי משרד החוץ, והועתקה בחשובים שבעיתוני הודו. השגריר התלונן שלפיד חשף את הדיפלומטים הישראליים לסכנה. עיתון הודי אחד לגלג, "הישראלים לא פחדו מאידי אמין, אבל הם מפחדים מכמה מסרי שטנה במדיה החברתית".
את מי מייצגים הדיפלומטים של ישראל בחו"ל? כמובן, את הממשלה שמינתה אותם. אבל האין הם צריכים לייצג גם את הקהילה הרחבה של ארצם ואת ערכיה? ואם חופש הבעה ויצירה הוא אחד הערכים, האין הדיפלומט חייב לייצג גם אותו? לא במובן של הסכמה עם דעות, אלא במובן של הגנה חד משמעית על הזכות לבטא אותן.
התקפות הודיות על נדב לפיד, כולל תלונה פלילית נגדו במשטרת גואה, הן ביטוי של האוירה הכללית בהודו. בשנים האחרונות מתרחש בה תהליך של הפללת מחשבה חופשית ושל השתקת ביקורת.
קשה להבין מה חלף במוחם של הדיפלומטים הישראלים כשהחליטו לתת ידם להתקפות האלה. השגריר גילון הסביר שהוא מצייץ את גינוייו ללפיד באנגלית, לא בעברית, כדי שהודו כולה תראה מה הוא חושב על הבמאי הפוחז. הוא לא גינה שחקן קולנוע הודי, שהשווה את הביקורת על 'תיקי קשמיר' להכחשת השואה.
הגיבור ההודי מברלין
גילון גם אינו מגנה את הפופולריות רבת השנים של 'מיין קאמפף' בהודו, החוזר ומודפס במהדורות חדשות, באנגלית ובהינדית, וניתן לרכישה בדוכני ספרים במרכז דלהי. הוא לא גינה את האנדרטה שממשלת הודו הציבה בקיץ ללוחם חרות הודי, צ'אנדרה בוס, שבילה את מלחמת העולם השנייה בברלין הנאצית, חזה בגירוש היהודים למחנות ההשמדה, והצטלם בחברת היינריך הימלר.
ישראל מעולם לא התעניינה ברצינות בזכויות אדם בארצות שבהן היא מיוצגת. היא ממהרת להתלונן על אנטישמיות, אבל לא על הנסיבות שיוצרות אותה. לא אכפת לה אם ידידיה ובעלי בריתה הם אנשים, שהשקפות עולמם מעמידות אותם בקרבה רעיונית ומוסרית אל חממות של גזענות. גם אם ישראל רואה את עצמה נאלצת לבקש את ידידותן של ממשלות כאלה, שום דבר אינו מחייב אותה לפעול לטובת סדר יומן הפנימי ונגד חרויותיהם של אזרחיה שלה.
השגריר גילון והקונסול שושני צריכים לזכור שאזרחי ישראל הם המשלמים את שכרם, לא משרד הפנים ההודי.
כתבות
ני"ע
