איפה מתקיימת השבוע פגישה היסטורית בין המערב לבין אפריקה? זה קל: באיצטדיון אל־בית שבעיר הקטארית הקטנה אל־ח'ור, מרוקו נגד צרפת. אבל זו אינה הפסגה הדו-יבשתית היחידה השבוע. גם השנייה חשובה למדי - נוכחים בה 49 מנהיגים אפריקאיים ונשיא אמריקאי אחד. היא נפתחה ביום שלישי בוושינגטון, והיא נמשכת שלושה ימים. עשרות מטוסים רשמיים נחתו בזה אחר זה בנמל התעופה הצבאי אנדרוס ליד וושינגטון. משמרות כבוד ותזמורות המתינו לאורחים התשושים. רחובות מרכזיים נסגרו בעיר הבירה.
● אוקראינה יכולה לנצח במלחמה, אך המחיר יכול להיות יקר מדי עבור המערב | WSJ
● תתחילו לדאוג: הידידות בין רוסיה לאיראן הפכה ל"ברית צבאית מלאה" | פרשנות
האמריקאים יוצאים מגדרם להנעים הליכות. אפשר להגיד על הפסגה שהיא נקראה כדי לומר לאפריקה את מה שאפריקה רוצה לשמוע, או לפחות מה שמנהיגיה רוצים לשמוע: שהיבשת הגיעה אל פרקה, שנועד לה מקום של כבוד בשולחן המדיני הגלובלי, שקולה צריך להישמע. חלק ניכר מן המנהיגים הנוכחים הם נשיאים לכל חייהם.
פעם ארה"ב לא היססה להגיד לאפריקאים מה שאין הם רוצים לשמוע. אבל זה היה בעידן אחר שבו לאמריקה כמעט לא היו מתחרים. עכשיו היא נתקלת על כל צד ושעל בסינים, ברוסים, בטורקים.
ביידן לא "יגיד להם מה לעשות"
כשלעצמו, הפורמט של הפסגה בוושינגטון אינו מקורי, כרוכה בו חריגה מן התפיסה המסורתית של יחסים דו־צדדיים. יחסים כאלה מתקיימים בדרך כלל בין שתי ארצות. אבל בפורמט הזה, יבשת שלמה מנהלת שיחות עם ממשלה אחת ויחידה.
הפורמט הזה התאזרח בשנים האחרונות בדיפלומטיה הבינלאומית. האפריקאים מאמצים אותו ובאים בהמוניהם לבייג'ינג, למוסקבה, לפאריס, ללונדון, לאנקרה. בוושינגטון הם היו בפעם האחרונה לפני שמונה שנים, בימי נשיאותו של ברק אובמה. דונלד טראמפ לא הצליח אפילו להעמיד פנים שהוא מתעניין באפריקה.
ג'ו ביידן להוט להוכיח לאפריקאים שהוא רוצה לכונן איתם מערכת יחסים ממין חדש. הוא לא יטיף להם מוסר, לא "יגיד להם מה לעשות", ולא ינזוף בהם על היעדר דמוקרטיה. הוא ייזהר שלא להגות בפומבי את השמות אוקראינה, רוסיה, סין.
רוב האפריקאים אינם רוצים לשמוע תלונות על אדישותם למלחמת אוקראינה. 17 ארצות "נמנעו" מהצבעה באו"ם על גינוי רוסיה. המסר בוושינגטון הוא פשוט למדי: אפריקה גדולה מאוד, והיא גדלה והולכת, בוודאי באוכלוסין (עד 2050, 25% מאוכלוסיית העולם יתגוררו באפריקה), גם בכוח כלכלי, ובטח שבפוטנציאל כלכלי.
מערכת יחסים עם אפריקה מוכרחת להניב תוצאות חומריות הדדיות כדי לעלות יפה. היא צריכה להיות מנומסת ומתחשבת; בעיקר עליה להתנער מכל חשד שהיא לוקה ב"ניאו קולוניאליזם".
מחפשים את "הפזורה האפריקאית"
לצורך זה ארה"ב מנסה לכלול מרכיבים חדשים ביחסיה עם אפריקה, החורגים מן התבנית הקלאסית של קשרי ממשלות. היא פונה אל ציבורים חוצי־גבולות, אפילו חוצי־יבשות. למשל, היא עורכת פגישה של "מנהיגים צעירים מן הפזורה האפריקאית". זה רעיון מעניין, מפני שכרוך בו יתרון אמריקאי ברור על פני המתחרות העיקריות. לסין, או לרוסיה, אין מיעוטים שחורים.
התפיסה של "פזורה אפריקאית" אינה חדשה. אבל חדש הוא השימוש הדיפלומטי שארה"ב מקווה לעשות בה. מזכיר המדינה טוני בלינקן נשא ביום שלישי נאום נינוח, עתיר אנקדוטות, באוזני המנהיגים הצעירים. המאורע התקיים למרבה הסמליות ב'מוזיאון הלאומי האפריקאי־אמריקאי' במרכז וושינגטון.
אחד הנוכחים שם היה נשיא ליבריה, ג'ון ווייאה (Weah), כדורגלן עבר מצליח, עם קריירה של 18 שנה, שזיכתה אותו בתואר "כדורגלן המאה" של יבשת אפריקה. הוא במקרה גם אביו של טימות'י ווייאה, כוכב נבחרת הכדורגל של ארה"ב.
אכן, שרי החוץ של סין, רוסיה וטורקיה היו מתקשים מאוד למצוא ייחוס כזה. המסר המובלע הוא שקשרי אמריקה עם אפריקה הם רגשיים, לא רק מדיניים וכלכליים. "הפזורה האפריקאית" אומנם נולדה בחטא העבדות, אבל צברה משקל בחיי אמריקה, שיכול להועיל לאפריקה.
הפיל הסיני עומד בחדר ואי אפשר להתעלם
סין היא מקור הדאגה העיקרי של ארה"ב. הסחר השנתי בין סין לאפריקה עומד על 254 מיליארד דולר, והוא גדול כמעט פי ארבעה מזה של ארה"ב (נתוני 2021). החודש, סין מסירה מכסים על 98% של הייבוא מעשר הארצות העניות ביותר באפריקה.
הנוכחות הסינית היא גבוהת פרופיל. לפי מרכז מחקר אמריקאי המתמחה באסיה (NBR), "החל מ־2018, חברות סיניות השלימו או עומדות להשלים 30,000 ק"מ של כבישים רב־מסלוליים, תעשיית חשמל בתפוסה של 20,000 מגאוואט ו־30,000 ק"מ של כבלי חשמל. עשרות חברות סיניות בונות נמלי אויר ובתי נתיבות, גשרים, נמלים, תחנות כוח, איצטדיונים ובנייני ממשלה ופרלמנטים בכל רחבי היבשת. חברות סיניות מעורבות באחד מכל ארבעה נמלים מסחריים באפריקה".
תאבון־הבנייה הסיני מעורר מידה גוברת של אי נוחות באפריקה ובחלקים אחרים של העולם. ארצות שוקעות בחובות עצומים לסין ונדרשות לוותר על חלק מריבונותן תמורת מחילת חובות ("מלכודת חובות").
אבל סין מוסיפה להיות משתתפת רצויה בפיתוח אפריקה, במידה רבה מפני שהיא אינה מציבה תנאים פוליטיים או כלכליים. היא אינה מתעניינת במצב זכויות האדם, בתרבות השלטון, בנקיון הכפיים, או בשקיפות הארצות שבהן היא משקיעה.
התיסכול האמריקאי ניכר. ארה"ב עשתה לא מעט ברבע המאה האחרונה. יוזמתו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב־2003 לבער את האיידס מאפריקה עלתה מאה מיליארד דולר, והצילה את חייהם של 25 מיליון בני אדם. יוזמת הנשיא אובמה, Power Africa, הביאה חשמל בפעם הראשונה ל־60 מיליון משפחות. האמריקאים משקיעים מדי שנה בשנה מיליארד דולר בשיפור מערכת הבריאות של אוגנדה, למשל, אבל לרוב האוגנדים אין מושג. הם רואים סינים, לא אמריקאים.
היה רגע מעניין ביום הראשון של הוועידה, כאשר שר ההגנה של ארה"ב, לויד אוסטין, גנרל לשעבר, הביע חרדה מפעילותן של סין ושל רוסיה. על רוסיה הוא אמר כי היא מספקת נשק זול לכל דיכפין, וסוחרי הנשק שלה ושכירי החרב שלה "מערערים את היציבות". מזכיר המדינה בלינקן הניח את ידו על ברכו של הגנרל, אולי כדי להזכיר לו על מה לא כדאי לדבר. אבל הפיל עמד בחדר.
ארה"ב עומדת בעיצומו של מאבק חסר תקדים על ליבה של אפריקה. הוא חסר תקדים מפני שהיא נתקלת ביריבות שוות כוח בכל התחומים. ידה של סין על העליונה בעסקים, וידה של רוסיה על העליונה בשירותי צבא, ביטחון וחתרנות. השאלה מה לעשות מוסיפה לחכות לתשובה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny.globes
ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
