ממנהגי הקבורה ועד שמירת השבת: חייהם הלא ידועים של השומרונים

השומרונים הם קבוצה אתנית־דתית ייחודית, שמקורה לטענתה בצאצאי שבטי אפרים, מנשה ולוי שלא גלו במהלך גלות "עשרת השבטים" לאחר חורבן ממלכת ישראל.

הדת השומרונית מבוססת על נוסח ייחודי של התורה, שדומה במידה רבה בתוכנו לנוסח היהודי. הוא כתוב בכתב השומרוני הזהה לכתב העברי הקדום. המחלוקת המרכזית בין השומרונים ליהודים נסובה סביב מיקום בית המקדש: השומרונים אינם מכירים בחשיבותו של בית המקדש בירושלים. את מיקומו הם מזהים בהר גריזים ליד העיר שכם.

ההיסטוריה של השומרונים

החל מהתקופה הפרסית, המאה ה־5 לפנה"ס, אנו מוצאים אזכורים היסטוריים של השומרונים. אזכורים אלו תואמים גם את הממצאים הארכיאולוגיים של המקדש הראשון על הר גריזים.

במהלך התקופה ההליניסטית, שהחלה עם כיבושיו של אלכסנדר מוקדון במאה ה־4 לפנה"ס, מרדו השומרונים מספר פעמים ביוונים, שהחריבו את שומרון בירתם והכריחו את השומרונים להעבירה לעיר שכם, שם נמצא מרכזם עד היום. במהלך התקופה החשמונאית בסוף המאה ה־2 לפנה"ס, נחרב המקדש השומרוני על הר גריזים ונכבשה שכם, בידי השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס.

במהלך התקופה הרומית, ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מספר על התנגשויות שאירעו בין השומרונים ליהודי הגליל בתקופת נציב יהודה ונטידיוס קומאנוס (49-52 לספירה). למרות שהשומרונים לא השתתפו במרד הגדול של היהודים נגד הרומאים במאה ה־1 לספירה, הרומאים טבחו גם בשומרונים שהתבצרו בהר גריזים מתוך אמונה שהמקום יגן עליהם.

בתקופה הביזנטית, 324-638 לספירה, המתח בין הנוצרים לשומרונים בארץ ישראל הגיע לשיאו עם גזירות דת שנכפו עליהם על ידי השלטון הביזנטי, שהובילו למרידות רבות של השומרונים. מרידות אלו גרמו לשלטון הביזנטי, בין השאר, להוציא את הדת השומרונית מחוץ לחוק. ההערכה היא כי מיליון שומרונים נהרגו בידי השלטון הביזנטי במרידות אלו, מה שגרם לדילול אוכלוסייתם.

בשלהי התקופה הממלוכית ובתקופת השלטון העות'מאני נותרו מאות בודדים של שומרונים שהתגוררו בשכם. הקהילה כמעט ונעלמה עד לראשית המאה ה־20, אלא שאז התהפכה המגמה והיא חזרה לצמוח. כיום, מונה הקהילה השומרונית כ־840 איש, המתגוררים בשכונת קריית לוזה שבהר גריזים ובחולון.

מנהגי השומרונים

● סוכות
השומרונים בונים את הסוכה בתוך הבית, מנהג שהשתרש בימים שהשומרונים נרדפו. הם מקשטים אותה בתפוזים, פומלות, אתרוג תימני וכל פרי הדר אחר, מה שהופך את סוכותיהם למרהיבות ביופיין.

● שבת
החשמל, בכל חלקי הבית, מנותק. המשמעות היא שאוכלים אוכל קר, אין חימום או קירור, וגם לא תאורה. התפילה (לגברים בלבד) מתחילה בשלוש בבוקר עד הזריחה, ואת התורה קוראים בבתים בחיק המשפחה.

● נידה
על האישה לשמור נידה שבעה ימים בדיוק, מהיום בו ראתה דם. בימי הנידה אסור לאשה לגעת בחפצים או באנשים, ועליה להודיע לאחרים על נידתה על מנת שלא יגעו בה ולא יעבירו לה חפצים.

על פי רוב, הנשים משתמשות בכלים וחפצים מיוחדים המוקצים לימים אלה. כל כלי בו נוגעת האישה בימי הנידה חייב להישטף במים לאחר מכן. אם לאשה יש תינוק יונק, הוא נחשב כמוה לטמא, ועליה לטהר אותו במים לאחר סיום תקופת הנידה.

בזמן הנידה אסור לאשה לעסוק בעבודות הבית, כולל בישול. המלאכות האלו עוברות לידיו של אב המשפחה.

● עליה לרגל
השומרונים רואים בהר גריזים את המקום המקודש ביותר, והם עולים אליו לרגל שלוש פעמים בשנה: בפסח, בשבועות ובסוכות. השומרונים מטפסים ברגל אל פסגת ההר, שם הם נושאים תפילה. במהלך העלייה למקום, הם שרים את "שירת הים" (אחת משלושת השירות בתורה, שעל פי המסופר בספר שמות, בני ישראל שרו אותה לאחר שים סוף נבקע לשניים).

● קבורה
לפני טקס הלוויה, השומרונים עומדים סביב ארון הקבורה וקוראים את כל חמשת חומשי התורה. לאחר הקריאה, הם יוצאים בהליכה איטית אל עבר חלקת הקבר, תוך כדי "שירת האזינו" בספר דברים. הם קוברים את המת כשהוא לבוש בבגדי שבת, כדי שיהיה מוכן לתחיית המתים.

● פסח
חג הפסח הוא "יום הזבח" ושאר ימי החג נקראים "חג המצות". בשיאו של טקס יום הזבח, השומרונים מקריבים כ־40 כבשים, הנשחטים בבת אחת, מחזה מצמרר שמושך תיירים וצלמים מכל העולם. הכבשים נצלים בבורות, ורק לשומרונים מותר לאכול אותם. החלקים שלא נאכלו נשרפים עד הבוקר. המצה השומרונית רכה ומזכירה בצורתה את הפיתה העיראקית. בבוקר היום האחרון של חג המצות (שביעי של פסח) הם עולים אל פסגת הר גריזים ושם עורכים תפילה.