וולודימיר זלנסקי חישמל אתמול את וושינגטון. הוא הגיע אליה מקו החזית, מן התופת של באחמוט במזרח אוקראינה; לבוש באותם מדי זית, שהוא לא הסיר, לפחות בפומבי, מאז 24 בפברואר; עייפות כלשהי נסוכה על פניו, אבל רעננות אתלטית עדיין ניכרת בו; צרידות קלה בוקעת מקולו. שם ספרו המפורסם של מיכאיל לרמונטוב כמו נוצר בשבילו, "גיבור דורנו".
הוא הגיש לקונגרס של ארה"ב דגל גדול של אוקראינה, חתום בידי חיילי יחידת שדה מבאחמוט. אמנם יושבת ראש בית הנבחרים וסגנית הנשיא החזיקו את הדגל הפוך, אבל הקונגרס הריע בהתלהבות.
● הביקור המפתיע של זלנסקי וה-1.7 טריליון דולר שעל כף המאזניים: ביידן מסתער על בית הנבחרים בפעם האחרונה | יואב קרני, פרשנות
● מלחמת האנרגיה באירופה: המאבק שהפך את הקלף החזק מול רוסיה לחסר שיניים
● בכירי עולם ההשקעות: לא יהיה מיתון, אבל מחירי הדיור לקראת מפולת
עצם הופעתו בוושינגטון, אישרה את דימויו הפומבי. האיש שכבש את דמיון המערב, ורכש את שנאתה הפרועה של האליטה הרוסית, לא היה צריך אלא להתייצב בעיר הבירה של ארה"ב, כדי שביקורו ייחשב למסע ניצחון.
אבל הוא לא הסתפק ב'פוטו-אופ' בחברת מיטיביו הנדיבים, נשיא ארה"ב וחברי הקונגרס שלה. הוא קיווה לתוצאות קונקרטיות, בייחוד לעוד נשק ולעוד תחמושת.
ננסי פלוסי וקאמילה האריס מניפות את דגל אוקראינה בנאום ולודימיר זלנסקי בקונגרס, אמש / צילום: Associated Press, Jacquelyn Martin
סוללה אחת, בינתיים
זלנסקי הגיע יום אחד לאחר שהקונגרס האמריקאי התחיל את תהליך אישורה של הקצאה ענקית לאוקראינה: בין 45 ל-47 מיליארד דולר בסיוע צבאי, אזרחי וכלכלי. הסכום הזה מביא את סך כל הסיוע לאוקראינה בעשרת החודשים האחרונים לסביבות 100 מיליארד דולר. סכום חסר תקדים מארה"ב בזמן כה קצר.
ביום בואו של זלנסקי, הנשיא ביידן הוסיף 1.8 מיליארד דולר לחבילת הסיוע הצבאי. בתוספת הזו כלולה סוללה אחת של טילי 'פטריוט', לחזק את מערכת ההגנה האוירית של אוקראינה. הטילים האלה מתקדמים יותר מכל מה שיש במחסני אוקראינה, אבל הטווח שלהם מוגבל ל-150 ק"מ לכל היותר, והם אינם יכולים להגן אלא על חלק קטן יחסית של המדינה. הטילים לא יסכלו את ההתקפה הרוסית הבלתי פוסקת על תשתית האנרגיה והמים, המאמללת עשרות מיליונים בעיצומו של חורף קשה.
נשיא ארה''ב ג'ו ביידן ונשיא אוקראינה ולודומיר זלנסקי בבית הלבן, אמש / צילום: Reuters, LEAH MILLIS
אוקראינה זקוקה להרבה יותר מסוללה אחת, וזלנסקי הבהיר את זה, הן במסיבת עיתונאים עם הנשיא ביידן בבית הלבן והן בנאומו בקונגרס.
ביידן הבטיח במסיבת העיתונאים לעמוד לצד אוקראינה "כל זמן שיהיה נחוץ". הוא העריך שהמלחמה לא תגיע אל קיצה בשנה הבאה. זלנסקי לעומת זאת הבטיח כי השנה הנכנסת תביא איתה "נקודת מיפנה", והבטיח "לנצח, לנצח ביחד".
מאקרון מציע "ערובות"
ביידן רמז שהתנגדות בעלות בריתה של ארה"ב באירופה היא המונעת מהם לספק לאוקראינה לאלתר את מלוא הנשק הנחוץ לניצחונה. "לא אוסיף על זה", הוא אמר, "אולי אמרתי כבר יותר מדי".
נשיא צרפת, עמנואל מאקרון, צוטט רק שעות אחדות קודם שעל המערב "להעניק ערובות בטחוניות לרוסיה". זו נוסחה העריבה מאוד לאוזני מוסקבה, מפני שהיא מעוררת רושם של תהליך רציונלי, קח-ותן, בין רוסיה לנאט"ו.
אבל בחינה מעמיקה של הרטוריקה הרוסית בשנה האחרונה מראה כי רוסיה אינה מעוניינת באיזושהי תוצאה שלא תכלול את כל תנאיה. היא הבהירה שהיא רוצה לחזור ולחבר את אוקראינה אל רוסיה, לפרוק את נשקה, לסיים את יחסיה המיוחדים עם המערב, ולטהר את הפוליטיקה שלה מ"נאצים". תחת הקטגוריה הזו נופלים כל מתנגדיה של רוסיה, כולל הנשיא היהודי זלנסקי.
שעות אחדות לפני שזלנסקי נחת בוושינגטון, ולדימיר פוטין נפגש עם ראשי צבאו, והבטיח להם כי כל דרישותיהם יתמלאו, ולא תהיה כל הגבלה כספית. הוא סמוך ובטוח שכל מטרות המלחמה יושגו, אף כי "כמעט כל הפוטנציאל של המערב מופנה עכשיו נגד רוסיה".
בעיני פוטין ואנשיו, עצם מסעו של זלנסקי לוושינגטון, מייד לאחר ביקורו בקו החזית, מאשר את דעתם ש"המשטר בקייב", כפי שהם מקפידים לקרוא לו, הוא שלוחה של הבית הלבן. עם זאת, סביר בהחלט להניח שכבוד המלכים שבו זכה זלנסקי בוושינגטון עורר חריקת שיניים ניכרת במוסקבה.
עומק בלי רוחב
מאחר שעצם הופעתו של זלנסקי בגבעת הקפיטול הייתה חשובה יותר מהצהרותיו, ספק אם יש חשיבות רבה לביקורת על תוכן הנאום, על מבנהו ועל לשונו. אבל אין זה מן הנמנע שזלנסקי טעה בכיוון, בהדגשים ובבחירת השפה. זו טעות שהוא עושה מפעם לפעם, מסיבות לא בלתי מובנות. אצה לו הדרך. הוא מנסה להציל את ארצו מכיבוש המיועד לחסל את זהותה העצמאית. הוא זקוק לאמצעים, ואין לו זמן לדקויות, או לגימיקים.
אבל שר ההגנה לשעבר בממשל טראמפ, מרק אספר (Esper), תומך נלהב בסיוע לאוקראינה, הצביע אתמול על נקודת תורפה במסיבת העיתונאים של שני הנשיאים: הם לא ניסו להסביר לעם האמריקאי את חשיבות העמידה לצד אוקראינה; והם לא ניסו לשלוח מסר אל העם הרוסי. במובן הזה, הזדמנות חשובה הוחמצה.
הנשיא ביידן, המרבה לדבר על מאבק הדמוקרטיות המערביות נגד הדיקטטורות (רוסיה, סין, איראן ואחרות), לא הזכיר את הצד הזה של תמיכתו באוקראינה. הנשיא זלנסקי אמנם חזר ופנה אל האמריקאים בנאומו, אבל קרא טקסט עם עומק של פרטים וללא רוחב של יריעה.
זלנסקי נשא את נאומו באנגלית בינונית מאוד. אי אפשר להגיד עליה שהיא היתה רצוצה, מפני שאת הנאום כתבו בשבילו יודעי אנגלית. אבל ההגייה הכבידה על אוזני המאזינים. אמריקאים מתקשים בדרך כלל לעקוב אחרי אקצנטים זרים. מעט מאוד זרים שאינם דוברי אנגלית מלידה צריכים לעייף את האוזן האמריקאית באנגלית שלהם. תרגום חי מצוין יכול להיות טוב מן המקור.
בנוסף, כותבי הנאום שירבבו אל תוכו הקבלות היסטוריות לא נחוצות. זלנסקי נמצא משווה את מאבקה של ארצו נגד רוסיה עם קרב סאראטוגה מ-1777, ימי מלחמת העצמאות האמריקאית נגד בריטניה. וספק אם לרוב שומעיו היה מושג על מה הוא מדבר.
"הדבר החשוב ביותר בעולם"
אף על פי כן ברור למדי שהאמריקאים לא יחמירו איתו. התמיכה באוקראינה רחבת ממדים, אם כי היא תועמד במבחן כלשהו בחודש הבא, כאשר פטיש היושב ראש בבית הנבחרים יעבור לידי הרפובליקאים. אמנם רובם תומכים באוקראינה, אבל יש בשורותיהם מיעוט קולני המתנגד לגודל הסיוע ול"היעדר בקרה" על אופן מימושו.
בהתחשב בהפרש הקטנטן של הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים, למיעוט הקטן הזה אולי תהיה השפעה גדולה בהרבה מזו הנובעת מגודלו. ישראלים לא יתפלאו על מצב עניינים כזה.
מנהיג הסיעה הרפובליקאית בסנאט, הנשארת בעמדת מיעוט, הבהיר אתמול את תוקף התמיכה הדו-מפלגתית. הסנאטור מיץ' מקונל אמר, "הדבר החשוב ביותר בעולם עכשיו הוא להכות את הרוסים באוקראינה. למרבה המזל יש לאוקראינים מנהיג שכולנו יכולים להתבונן בו בהערכה. מה טוב שיש לנו כאן מישהו בסוף השנה, שאיתו כולנו מסכימים".
הנשיא זלנסקי היה אפוא מתנת חג המולד לקונגרס של ארה"ב. הוא גם חזר ובירך את שומעיו בחג מולד שמח. פוליטיקאים מיומנים ממנו היו מוסיפים גם ברכות לחנוכה, אבל הוא לא יכול לדעת.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב־טוויטר
כתבות
ני"ע
