הקלות שבה הסכמים קואליציוניים מוחקים תוכניות קודמות

עם העלויות הכבדות של ההסכמים הקואליציוניים בין הליכוד ליהדות התורה עוד אפשר לחיות. אף אחד לא ירוץ להיות אברך גם עם קצבה מוגדלת של 1,175 שקל בחודש, שמחליפה קצבה של 765 שקל. אפילו הגדלת ההנחות לחרדים בתחבורה ציבורית יכולה על הדרך לשמש עדות מעודדת לכך שיש פה מגזר שלמד להתנייד כמעט אך ורק באוטובוסים. מוכרחים כבר להשלים עם העובדה שלממשלה חדשה יש מנדט לקבוע סדרי עדיפויות, גם בכל הנוגע לתגמול ותמריצים לפי סולם ערכים משלה.

● הפתרונות המעשיים למשבר הדיור הוקדשו רק לציבור החרדי | אריק מירובסקי, פרשנות
● גם שדרוג התחבורה הציבורית עלול ליפול קורבן לפוליטיקה מגזרית 
● לא רק התקציבים: הרפורמות יקשו עוד יותר על שילוב חרדים בתעסוקה 

קשה למצוא מפלגה שלא חוטאת בג'ובים למקורבים

אפילו עם עזות-המצח לסדר כמה שיותר ג'ובים למקורבים, אפשר איכשהו להשלים. 25 תקנים חדשים במשרד השיכון, שגם ככה שופע אבטלה סמויה וגלויה? לפני שנתיים וחצי, בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו בין הליכוד ליהדות התורה (מאי 2020), נקבע כי יתווספו 12 תקנים נוספים למשרד, כך שלא המציאו כעת שום דבר חדש, בסך-הכול אולי טיפסנו עוד כמה שלבים במקפצה. ממילא את עשרות הג'ובים הפוליטיקאים שלנו תופרים הרחק מחוץ להסכמים הרשמיים. אם כבר, למרבה הבושה והצער, קשה למצוא מפלגה אחת שלא חוטאת בכך.

כל חוק או רפורמה יכולים להתבטל בהינף יד

אבל הסעיפים המקוממים והמייאשים ביותר בהסכמים הם אלה שמעידים על תיאבון לרסק ולסדוק עוד קצת את המשילות השברירית שאנחנו מנסים לבנות כאן. להוכיח שלעולם לא תהיה פה סופיות בשום דיון.

אם כל החלטה ואפילו חוק או רפורמה כבדי-משקל יכולים להתבטל בהינף יד, ומה שלא יקרה מחר כנראה לעולם לא יקרה. אז למה שהממשלות הבאות בכלל יטרחו ויתאמצו לגבש רפורמות ארוכות-טווח?

לא מדובר בצעדים החדשים, שתופסים את עין הסערה, אלא דווקא בהחלטות למחוק בקלות צעדים של ממשלות קודמות. כמה דוגמאות: ההחלטה לשרטט מחדש את קווי המטרו - הרכבת התחתית שאמורה לעבור מתחת לגוש דן ומתמודדת ממילא עם חבלי לידה קשים במיוחד - כדי שהרכבת תגיע גם לעיר החרדית אלעד. בלי קשר לשאלה אם המהלך נכון או לא נכון, ברור שהוא בעיקר קובר את התוכנית, שכבר הושקע בה כמיליארד שקל לטובת תכנון, ומלמד כי ניתן לפתוח אותה שוב ושוב.

דוגמה נוספת היא ההחלטה לבטל את מס הגודש בכניסה לגוש דן - מהלך שאמור לממן חלק משמעותי מתקציב הקמת המטרו (הערכות האוצר דיברו על 1.3 מיליארד שקל בשנה ממסים). או ההכרזה על ביטול הרפורמות בחקלאות, כאילו יהדות התורה הפכה פתאום גם לנציגת המגזר החקלאי. והקמת עיר חרדית חדשה, החלטה ששום גוף תכנוני או כלכלי לא יוכל להשלים איתה (ולמי אכפת שמבקר המדינה התריע לא פעם כי "ראוי היה שהממשלה תיוועץ עם המועצה הארצית קודם להחלטותיה בנדון"). ואיפה בכלל נתקע פה עיר חדשה, אם "הממשלה תפעל לכך שכל אדם יוכל להיקבר קבורת שדה".

לא הראשונים לבטל צעדים הכרחיים

גם ממשלות ישראל האחרות בעשורים האחרונים לא ידעו לראות ולתכנן לטווח ארוך. ממשלת בנט־לפיד, למשל, ביטלה החלטה אמיצה וחשובה של ממשלת נתניהו להקים שדה תעופה ברמת דוד בלי שום הסבר מניח את הדעת. אבל הפעם החשש המוצדק הוא שגם את המעט, והחיוני, והדחוף הממשלה הבאה מתאמצת לחרב.

על הדרך, לא מזיק לשלוח מסר ברור לכך שמי שישאיר את החרדים בחוץ, יקבל אותם בשלב כלשהו זועמים ותובעניים במיוחד, אז כנראה שעדיף לא לחשוב על זה בפעמים הבאות.

אבל מצד שני, לפי תחזית הלמ"ס, בשנת 2065 החרדים יהיו כבר 33% מאוכלוסיית ישראל (לעומת 12% היום). כשנתקרב לשם, הם יהיו מוכרחים לפחות לחשוב כמו בעלי הבית, ולא כמו מיעוט שרק מבקש לנגוס כמה שניתן מאוצר הממלכה.