"אף פעם אל תבואו בשישי": טיפ לחיים מחיים, מוכר בשוק רחובות

רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות

שנים לא הייתי בשוק ברחובות, מאז שהייתי נערה, נדמה לי. אז לקחתי איתי את סול, בן זוגי, בעיקר כי כוח הסחיבה שלי כבר לא מה שהיה. לשוק של רחובות אין את הפאסון של הכרמל או של מחנה יהודה. אפילו על רמלה יש יותר דאווין. רחובות לא יודע שהוא "אותנטי", הוא פשוט שם.

חיים, המוכר במעדניית צוף בשוק, כבר שלושים שנה שם. "איך שלושים?" שאלתי, "מתי התחלת? בגיל 6?". חיים אמר שבגיל עשרים בא לעבוד אצל דוד שלו במעדנייה בשוק, גיג זמני. אחר כך כבר התאהב בגבינות, ידע עליהן כל מה שיש לדעת, ואחרי שנתיים קנה מדוד שלו את העסק ומאז הוא פה. תכל'ס, גם עליי כבר יכלו להיות שלושים שנה של ותק במשהו, אבל בחיים שלי לא התמדתי במשהו כמו חיים. יש לו משקפיים עם מסגרת פלסטיק עבה וצבעונית, נראים יקרים ועם סטייל. והוא לבוש יפה, חיים. בכלל הוא איש יפה, עם שיער לבן וסמיך, ונראה נקי מאוד. יש אנשים כאלה שתמיד נראים נקי.

● הכירו את קסם הסרנדיפיטי: זו הסיבה שכדאי לכם להתחיל לדבר עם זרים
● ישראל משלמת מחיר כבד על הסגידה להייטק. הגיע הזמן להיגמל

"תכף בעלי בא לשלם", אמרתי לחיים והצבעתי על סול בבסטה של הירקן ממול. היה נעים להגיד "בעלי ישלם". בשוק זה עוד בסדר.

בחצי אוזן שמעתי את הירקן אומר לסול "הרבה זמן לא היית פה". "כן", סול ענה לו, "בערך עשרים וחמש שנה". המוכר אמר לו "אבל אני זוכר אותך, תזכיר לי?". סול אמר שהיה מגיע עם אמא שלו נירה ואבא שלו יהודה. המוכר נדלקו לו העיניים, בטח שהוא זוכר. הוא זוכר שלאמא של סול הייתה סוכרת ושמתישהו היא ואבא של סול טסו לאפריקה לרפא אותה עם כל מיני שיקויים של שמאן. כשחזרו היו מזמינים אצל הירקן שורשים מיוחדים, כל מיני כאלה שיותר דומים לאלמוגים מאשר לירקות.

כשסול התקרב למעדנייה, הוא ביקש מחיים להוסיף נקניק לקניות שלנו. אמרתי לסול שמה פתאום נקניק עכשיו, מה אנחנו באייטיז? סול אמר "באופן חריג, רות", וחיים שאל מה להביא לו, כתף בקר מפולפלת או קורנביף מדובש משהו משהו. אבל סול שאל אם יש את הרגיל הזה שהיו שמים בסנדוויצ'ים לבית ספר בין שתי פרוסות לחם אחיד שפרוס עבה. חיים אמר "מה, סלמי תה כאילו?", וסול אמר "כן, בדיוק", והדיבור שלו היה דיבור של געגוע, כאילו משהו חוסם לו את הגרון. חיים אמר "הכי טעים שיש", ועיגל לנו את החשבון למטה.

סול העמיס בקלילות עשר שקיות שוק על כל יד, בחישוב מדויק של חלוקת המשקל ועדינות הסחורה, והתחיל לצעוד לאוטו שחנה כמה מאות מטרים משם. כבר בגיל עשר התגלה כישרון הסחיבה יוצא הדופן שלו. מאז לא הלך איש מהשבט שלו לשוק בלי לקחת איתו את נער הנינג'ה של השקיות.

רק שנים מאוחר יותר, ודי במקרה, התגלתה הגאונות הנעלה אפילו יותר, שזיכתה אותו בכינוי "הלוחש לירקות". ילד הפלא ידע לבחור סחורה כמו אף אחד אחר לפניו. באינטגרציה של מישוש, ריח, ניתוח סטטיסטי וחוש שישי, סול ידע לזהות את האבטיחים הכי מתוקים, את הקישואים הנימוחים ביותר, את דלועי הדלוקס ועגבניות המלמיליאן. מאותו יום שמרו על ידיו הבוררות מכל משמר ושחררו אותו מקריירת הסבלות שלו.

כשצעדתי מאחורי האיש שלי יכולתי לראות את כל השבט, את אמא ואבא שלו, את סבתו, את הדודות ובני הדודות, מלווים אותו לאוטו, ולהריח את ריח הסלמי תה שהונח בין שתי פרוסות לחם אחיד שנפרס בסכין פח משוננת עם ידית פלסטיק אדומה.

מאז, כל שבוע אני אומרת לו "בוא נלך לשוק". וסול אומר "בסדר". אבל בסוף אנחנו איכשהו מזמינים אונליין.