יפן כותבת מחדש את כללי המשחק: סין, רוסיה וצפון קוריאה הן הסיבות

זה היה חג מולד מיוחד במינו בטאיוואן. בין יום ראשון בשש בבוקר ליום שני בשש בבוקר, 71 מטוסי קרב סיניים הופיעו על המכ"ם של האי הקטן, בשיפוליה הדרומיים של סין. הם התקרבו, או אפילו חצו, את קו-האמצע הלא רשמי, המחלק את מצרי טאיוואן בין היבשת לאי. שבע ספינות מלחמה ליוו אותם.

קשה להאמין שחג המולד נבחר במקרה. אמנם רק 4% מתושבי טאיוואן הם נוצרים, והחג אינו יום שבתון, אבל כמו רוב תושבי מזרח אסיה, גם אזרחי טאיוואן נהנים לציין אותו. בייג'ינג הסבירה, במידה שטרחה להסביר, כי נוכחותה האווירית והימית נועדה לגמול על "הפרובוקציות" של ארה"ב ושל טאיוואן. נראה שהיא התכוונה ל-10 מיליארד הדולר בסיוע צבאי לטאיוואן, אשר נכללו בחוק הקצאה צבאי עצום ממדים.

ואף כי שיגורם של 71 מטוסי קרב לעבר ארץ קטנה וחלשה בהרבה אינו יכול להיחשב לשגרתי, השווקים הגיבו במשיכת כתפיים. גם הבורסה של טאיוואן, כמו גם הבורסה של שנחאי, רשמה עליות. ללמדך שאפשר לחיות בצל האיום הסיני, אלא אם כן האיום הזה מתחיל לחרוג מגבולות של מחוות כעס.

צבא יפני ״ברמה עולמית״

תחושה של אי נוחות רובצת בימים האלה על מזרח אסיה. באמצע החודש יפן הודיעה כי בדעתה להכפיל את הוצאותיה הצבאיות בחמש השנים הבאות, מה שיקפיץ אותה למקום השלישי בטבלת תקציבי הביטחון בעולם, לאחר ארה״ב וסין (קודם לכן, היא הייתה במקום התשיעי).

קשה מאוד לטעות בחשיבות ההיסטורית של המהלך הזה, גם אם הוא חלק מנטייה נמשכת. לאחר מלחמת העולם השנייה יפן אימצה חוקה פציפיסטית, האוסרת עליה להחזיק צבא. אמנם במהלך השנים היא פיתחה כוח צבאי, אבל שמו הרשמי הוא "כוח ההגנה העצמית", והוא הוגבל בתקציבים, בגודל ובאיכות. ״זו נקודת מפנה במדיניות הביטחון הלאומי שלנו", הכריז ראש הממשלה פומיו קישידה באמצע דצמבר. "זו תשובתי לאתגרים הביטחוניים הניצבים בפנינו".

סוכנות רויטרס מביאה מפי מפקד לשעבר של הצי היפני את ההערכה שאם התכנית החדשה תוצא אל הפועל כהלכה, "כוח ההגנה העצמית יהיה כוח צבאי אפקטיבי ברמה העולמית הגבוהה ביותר".

הנייר האסטרטגי, המלווה את התכנית החדשה, קושר אותה בפלישת רוסיה לאוקראינה. היא "הפרה את החוקים (הבין לאומיים) האוסרים שימוש בכוח, וזעזעה את יסודותיו של הסדר הבין לאומי", מחברי הנייר כותבים על הפלישה.

אכן, מזון למחשבה בשביל ולדימיר פוטין. לא זו בלבד שפלישתם עלתה על שרטון, ומסרבת להיחלץ ממנו, אלא שהיא מעוררת אויבת ותיקה של רוסיה, עוד מן המאה ה-19, להתנער מתרדמתה, ולהתכונן לכל צרה שלא תבוא.

טירוף מערכות מוחלט

אבל הסיבה לחרדתה של יפן היא מקומית ומידית: אלף ק"מ מפרידים בינה לחצי האי של קוריאה. הטילים הבליסטיים של צפון קוריאה הופכים את אלף הק"מ האלה למרחק נגיעה. באוקטובר, צפון קוריאה שיגרה טיל מעל יפן, בפעם הראשונה זה חמש שנים. היא חזרה וערכה ניסויים בטילים בקצב גובר בשנתיים האחרונות. תיאורטית, הטילים האלה מסוגלים לפגוע במטרות בחוף המזרחי של ארה"ב, קל וחומר בכל נקודה בארכיפלג היפני.

טירוף מערכות יביא את צפון קוריאה לתקוף את יפן, אבל לנוכח מה שמתרחש באוקראינה, טירוף הוא עכשיו עניין יחסי. ליפן יש סיבה סבירה לחשוד במידה שבה הדיקטטור של צפון קוריאה, או הדיקטטור של סין, מקבלים עליהם עכבות רציונליות. עכבותיו של הדיקטטור במוסקבה הלוא הן חרותות על מצבותיהם של רבבות חיילים ואזרחים באוקראינה.

לחזק את הרושם שבפיונגיאנג אין עכבות ואין שכל ישר, באה החדירה הפתאומית של מל"טים צפון קוריאניים אל תחום האוויר של הדרום, ביום שני השבוע. זה קרה שעות לאחר ההתגרות הסינית בטאיוואן. קשה להאמין שיש קשר, אבל זה ביטוי להתערערות של היציבות במזרח אסיה.

מה בדיוק רצתה צפון קוריאה, קשה לדעת. חיל האוויר הדרום קוריאני נחל כישלון בניסיון ליירט את המל"טים. לא הועילו לו מטוסי קרב, ומסוקים המל"טים נעלמו כלעומת שבאו. מה היה קורה אילו נשאו תחמושת? הגנרלים של דרום קוריאה, ולא רק של דרום קוריאה, צריכים להישאל על הכישלון הזה. מומחים מסוג אחר צריכים להישאל אם ההצלחה תעורר תיאבון בצפון קוריאה לעבור משלב ההתגרויות והניסויים אל שלב הפעולות.

יפן הייתה מעדיפה להניח שהיא תוכל לסמוך על רצונה של סין למנוע מלחמה בצפון מזרח אסיה. אבל סין מעוררת בה חששות גוברים.

שישכשכו את רגליהן

לסין יש תביעה טריטוריאלית גורפת על ים סין, אך כי היא חולקת אותו עם שורה של ארצות. היא מוכנה להניח לחולקות לשכשך את רגליהן במים, אבל היא כופרת בזכותן לניצול כלכלי, קל וחומר למעמד פוליטי וצבאי. היא עושה כן על יסוד צירוף של טענות משפטיות ושל שרירים צבאיים. בעניין הזה לפחות, או בעצם לא רק בעניין הזה, היא מצפצפת על החוק הבין לאומי ועל דעתן של שכנותיה.

חדירות סיניות אל מי החופים של איים שנויים במחלוקת שכנעו את יפן ב-2018 להתחיל בנייה של נושאת מטוסים, בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. הן שכנעו אותה להגדיל פי שלושה את הזמנותיה למטוסי F-35. היא עכשיו הלקוחה הגדולה שלהם מחוץ לארה"ב.

הזירה הסבירה ביותר של התנגשות יפנית-סינית היא גם הזירה הסבירה של התנגשות סינית-אמריקאית: טאיוואן. ביפן הבהירו במפורש שיבואו להגנת טאיוואן אם סין תתקוף אותה. יפן שלטה בטאיוואן במשך חצי מאה, ומוסיפים להיות לה קשרים מיוחדים עם האי.

עד שרוסיה טרפה את הקלפים, הנחנו שהאיום העיקרי על הסדר הבין לאומי נשקף מצד כוונותיה של סין בטאיוואן. התכנית הצבאית החדשה של יפן אמנם מתארת את עליית סין כ"אתגר האסטרטגי הגדול ביותר" ליציבות העולם, אבל ראש ממשלת יפן השמיע החודש הגדרה מורכבת יותר: "באזורים סביב יפן מתרחשת פנייה ברורה לעבר ניסיונות לשנות את הסטטוס-קוו באופן חד צדדי, באמצעות כוח". לשון אחר, הסטטוס-קוו מתמוטט והולך.

לפני 40 שנה, מוסקבה הגביה בהתפרצות זעם, כאשר ראש ממשלת יפן בימים ההם תיאר את ארצו כ"נושאת מטוסים שאינה ניתנת להטבעה". יפן אינה מעוניינת עוד להציע שירותי סיפון לאיש. היא עכשיו זו המנהיגה את הספינה, ומקבלת עליה משימה עצומת ממדים להשתתף בהגנת העולם החופשי מפני המעצמות הטוטליטריות. כל זה קורה בסוף שנה שבה חזרו ונכתבו כללי המשחק כמעט בכל מקום.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני
ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר