מיהם שני הכותבים שמייצגים את הקצוות בספרות הישראלית העכשווית?

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי

במעבר משנות ה־90 לשנות האלפיים נראה כי הפרוזה הישראלית השתנתה. כדי להדגים זאת כדאי להיאחז בשני הסופרים הידועים משני צידי המתרס: אתגר קרת ואשכול נבו. קרת נודע בספרו השני "געגועַי לקיסינג'ר" (עורך: חיים פסח, זמורה ביתן, 1994). זה הספר שפרץ לו את הדרך ללבבות הקוראים. ספרו הראשון "צינורות" (עם עובד, עורכים: מוקי רון וחנן חבר, הסדרה לבנה, עם עובד, 1992) לא עבר בשקט, אבל לא סימן עצמו ככותר מרכזי ומשפיע. במבט לאחור, אולי שני הספרים יחדיו, הנראים לא אחת כרצף אחד, הם שיצרו מגמה נצברת של השפעה שהולידה בסוף את המיני־מהפכה הקֶרֶתית.

● מיהי הסופרת שנידו אותה מהתרבות הישראלית בגלל עמדותיה הפוליטיות?
● היכרות עם יצירת המופת הלא ידועה של ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים
● קובץ הסיפורים שיכיר לכם את יעקב שבתאי, מגדולי הסופרים הישראליים
● הסופר העברי הנשכח שהמציא את דמות הצבר בתרבות הישראלית 

הסיפור הקצר של קרת והרומן של אשכול נבו

אחד הדברים המאפיינים את מעשה האמנות של קרת הוא שהוא טוב מאוד בסיפור הקצר. עם זאת, אפשר לומר בבטחה אחרי קריאה של שנים בקֶרֶת, שהוא אינו סופר מתפתח, אלא מה שהייתי קורא "סופר שיושב היטב על הפטנט". סיפוריו הם קצת כמו הכבשה של מנשה קדישמן בציורים, חוזרים בכל מיני ורייאנטים. יש חכמי ספר שיבואו ויגידו "מה זה משנה, העיקר שהוא עושה מה שהוא עושה טוב", אבל אני אוהב ומעדיף אמן מתפתח.

געגועי לקיסינג'ר | אתגר קרת

ז'אנר: סיפורים קצרים
מספר עמודים: 159
עורך: חיים פסח
הוצאה: זמורה ביתן
שנת הוצאה: 1994

 געגועי לקיסינג'ר | אתגר קרת

לעומתו, פריצתו של נבו לקהלים רחבים וגם אל הממסד הספרותי קרתה עשר שנים מאוחר יותר. כאשר הוציא לאור את הרומן "ארבעה בתים וגעגוע" (עורכת: הילה בלום, זמורה ביתן, 2004), הוא סימן מגמה חדשה ומנגידה. זה גם עניין של תכנים וצורות ולא רק עניין של דורות. נכון, קרת ונבו לא כל כך רחוקים מבחינת גיל - קרת הוא יליד 1967 ואשכול נבו הוא יליד 1971 - אבל באופני הספרות הם רחוקים זה מזה.

ארבעה בתים וגעגוע | אשכול נבו 

ז'אנר: רומן
מספר עמודים: 368
עורכת: הילה בלום
הוצאה: זמורה ביתן
שנת הוצאה: 2004

 ארבעה בתים וגעגוע | אשכול נבו

ההבדלים בין היצירות

שני הספרים הללו, "געגועי לקיסינג'ר" ו"ארבעה בתים וגעגוע", מטפלים בחברה הישראלית מתוך כאב ונוסטלגיה ומכילים בכותרתם את המילה געגוע, אבל הגעגוע של קרת הוא אירוני ואגבי במתכוון, והגעגוע של נבו הוא רגשי וסנטימנטלי. הניסיון של נבו להיות סופר לפני "ארבעה בתים וגעגוע" עוד היה מושפע מעט מהאווירה הקרתית, כפי שבאה לידי ביטוי בספריו "צימר בגבעתיים" (זמורה ביתן, 2001) "ונפרדנו טראח: המדריך לנפרד המתחיל" (זמורה ביתן, 2002), אבל ספרים אלה עברו כמים מתחת לגשר.

"ארבעה בתים וגעגוע" מתאר את ההווי הישראלי באמצע שנות ה־90, סביב רצח רבין ותקופת הפיגועים. עלילת הספר נשענת חלקית על דמויות אמיתיות מהתקופה שבה התגורר נבו במבשרת ציון. מבנהו של הספר מקורי כשיר מולחן: ארבעה פרקים ארוכים הנקראים "בתים", ולכל פרק שכזה צמוד פרקון קצר הנקרא "פזמון". הפרק האחרון נקרא "גלות" ומהרהר על המצב הציוני.

כשכתבתי והייתי חלק מהפרוזה הישראלית בשנות התשעים, רציתי שהמנעד הסיפורתי יהיה רחב יותר, עמוק יותר, ייפתח יותר כלפי אופנים שונים של כתיבה; שיכיל מידה של מחויבות להוויה הסובבת אותנו ובעיקר שיהיה מרובד יותר מבחינת השפה. כלומר שהספרות לא תהיה חד־ממדית, חד־תמטית וחד־כיוונית, אפילו אם היא מאוד שנוּנה.

האירוניה אל מול הישירות

קרת כותב סיפורים קצרים וקצרצרים, ונכון גם שניסה את כוחו בנובלות, אבל גם הנובלות שלו הן לא יותר מהרחבות של הסיפורים הקצרים שלו. נבו, לעומתו, כותב רומנים, כמעט לא כותב סיפורים קצרים. אולי בעבר הבליח פה ושם סיפור קצר פרי עטו, כמו "מרתף 10" בכתב העת "עיתון 77", אבל כוחו ללא ספק ברומן החברתי.

דור שנות ה־90 בספרות התאפיין בניכור כלפי המציאות הישראלית והשתבּללות שיא לתוך "האני" שהתחילה עשורים לפני־כן, קודם כול בשירה ורק אחר כך בפרוזה. בפרוזה, דור זה אמוּן על תבניות של הקטנה ואירוניה כדי להגיע, לדידו, לאותנטיות. הוא שאב זאת לא רק מהספרות הישראלית שממילא פנתה לשם, אלא גם מהספרות האמריקנית ובעיקר מסופר אחד, ריימונד קארבר.

אפשר גם ללכת הפוך ולומר, כפי שהמסאי פרופ' אורציון ברתנא ציין, כי הם הגדילו את השקף בהגזמה כדי להבחין בפרטים הקטנים - כי שם מצויה האמת. זאת בדיוק הפרוזה של ריימונד קארבר שכל כך השפיע עליהם, בעיקר על סופרים גברים, אבל לא רק, גם סופרות נהגו כך. בין הכותבים הללו אפשר למנות את אורלי קסטל־בלום, שֹהם סמיט, יעל ישראל, בועז יזרעאלי, גדי טאוב, עוזי וייל ועוד.

כלומר, כל הממסדים באשר הם, הקולות המז'וריים, הפוליטיקה, ההיבטים החברתיים, הם חשובים, אבל אי אפשר לדבר עליהם באופן ישיר מפני שהם מזויפים. אם תתחיל לדבר על הממסד בסופו של דבר תתגלגל לפרוזה פלקטית. אם אתה רוצה להגיד דברים באמת, אתה צריך לומר אותם בקטן וליד, דהיינו ליצור ניכור. כך תיווצר תחושה אותנטית. לדוגמה, בסיפור הנקרא "רבין מת" קרת אינו יכול לכתוב ישירות על רבין שנרצח, כי אז יאשימו אותו בפומפוזיות ופלקטיות, ולכן הוא יכתוב על חתול בשם רבין שנדרס. למשל העמידה בצפירה של יום הזיכרון לחללי צה"ל: בהפוך על הפוך הוא יספר בסיפור הנקרא "צפירה" על נער שניצל ממכות דווקא כי הלך בצפירה.

לעומתו, נבו ידבר ישירות על הסכסוך הישראלי־ערבי באמצעות גיבורים המייצגים אותו, והוא ידבר ישירות על מצבו של הישראלי החילוני (וגם הדתי) החדש בן דורו, כי במהותו הוא סופר חברתי המבקש להעמיד רומן נטורליסטי של דמויות ומצבים. על אף שיש לו הברקות בלשון, הוא אינו מפרק את המציאות באמצעות תבניות הקטנה, אירוניה ופירוק אידיומים. להפך, פסקאות שלמות בספר כתובות בחרוזים, אולי כמחווה לשיר המולחן, דבר הרחוק שנות אור מהפרוזה של קרת, האירונית, האגבית, היומיומית, שמקורה בשירה של נתן זך.

סיום תקופה ספרותית והתחלתה של אחרת

קרת לא היה שייך לעולם הפרסום, אבל הוא השפיע עליו. ישנם רעיונאים ותיקים שגדלו על ברכי סיפוריו השנונים. קרת, אפשר לומר, על אף הרגש הגלום ביצירתו ושליטתו בלשון הסיפור, נשאר בשנינות של הפרסום; ואילו נבו, למרות היותו סופר סָחי ותקני מאוד, קונצנזואלי ופחות ניסיוני ומֵעֵז מקרת, עשה את הקפיצה מעולם הפרסום שממנו בא אל עבר היותו סופר בורא עולם.

יש מבקרים וחוקרי ספרות המאשימים את נבו בקיטש ובהיותו סופר אמצע לכל המשפחה, וכמובן חסרה לנבו אהבת המומחים והממסד כולו (פרסים, אקדמיה), כדי להפוך להיות סופר קאנוני; אך במבחן הזמן, לדידי, ספרו "ארבעה בתים וגעגוע" הוא שיסמן את קו פרשת המים של סיום תקופה ותחילתה של אחרת, הכוללת סופרות כמו נעה ידלין, הילה בלום וסמדר שטינברג.