מה קורה לאדם שבונה לעצמו שם של פסימיסט מושבע, נביא זעם, ואז מגלה שבעצם, כולם צופים שחורות? זה פחות או יותר מה שקרה השבוע לפרופ' נוריאל רוביני, שהתפרסם בניתוחיו הכלכליים הקודרים.
● נביא הזעם שחזה את משבר 2008 בראיון מיוחד לגלובס: "מחירי הדיור בישראל יירדו, אבל מי שלווה הרבה יהיה במצוקה"
רוביני, שהתפרסם כשחזה עוד ב־2006, את המשבר של 2008, רואה גם עכשיו האטה חריפה באופק. בראיון שקיימתי איתו ביום שישי שעבר רוביני העריך שרוב הסיכויים הם לתרחיש של "נחיתה קשה" בשנה הקרובה. בתמונה שהוא משרטט, האינפלציה תסתבר כהרבה יותר עיקשת מההערכות הרווחות בשוק, הבנקים המרכזיים ייאלצו להעלות ריביות גבוה מהצפוי, והתוצאה תהיה "מיתון לאורך רוב 2023, בארה"ב, בגוש האירו, בבריטניה, וברוב הכלכלות המתקדמות". לא סתם רוביני זכה לכינוי "ד"ר דום" (אבדון).
אבל ביום ראשון השבוע, הסתבר שרוביני לא לבד, לפחות במה שנוגע לרוח הפסימית לגבי השנה הקרובה. רוביני נשא את הנאום המסכם בכנס שנערך באוניברסיטת רייכמן, ולפניו עלו על הבמה שורת דוברים - שרובם העריכו שהמלחמה באינפלציה תתברר כקשה מהצפוי. פרופ' רפי מלניק, נשיא האוניברסיטה ובעברו חבר הוועדה המוניטרית של בנק ישראל, הסביר שנוצר "מומנטום של אינפלציה", ושהריבית הנוכחית לא מספיקה לרסן אותה. גם פרופ' ליאו ליידרמן, היועץ הכלכלי הראשי של בנק הפועלים, הסביר ש"יהיה מאוד קשה להנדס השתלטות על האינפלציה בלי מיתון ומשבר פיננסי". וכך הלאה.
פרופ' רפי מלניק / צילום: גלעד קוולרצ'יק
החריג בחבורה היה אבי טיומקין, יועץ לקרנות לגידור וגם התורם שעל שמו קרוי בית הספר לכלכלה באוניברסיטה, שהסביר שאת האירועים החריגים של מגפת הקורונה, שבהם הכלכלה נסגרה ואז נפתחה ביוזמת ממשלות העולם, לא נכון לנתח באמצעות המודלים הכלכליים הרגילים. בלשונו, 2020 היה "פייק מיתון", שאחריו הגיעו "פייק התאוששות" ואז "פייק אינפלציה". וכבר היום, יש שורת סימנים שהאינפלציה בדרך למטה. אז האם יש מקום לאופטימיות? לא. טיומקין בכל זאת צופה מיתון חריף בחצי השנה הקרובה.
איך זה מסתדר? בשיחה שערכתי איתו בהמשך השבוע, טיומקין הציע מטאפורה ברוח עונת הסקי, והמשיל את הכלכלה לגולש העולה לפסגת ההר כשהוא אוחז בחבל של מעלית הסקי, שגוררת אותו כלפי מעלה. אם אתה טועה לחשוב שצברת תנופה שתאפשר לך להמשיך עצמאית, ועוזב את החבל לפני שהגעת לסוף העלייה, התוצאה תהיה התרסקות ונפילה. וזה מה שעתיד לקרות לכלכלות הגדולות במערב, אחרי שהבנקים המרכזיים והממשלות הפסיקו לתמוך בהן באמצעות ריביות נמוכות ותקציבים מרחיבים, שהם למעשה הכוחות שדחפו אותן מעלה בשנים האחרונות: הן איבדו את התנופה, ועכשיו בדרך ליפול.
אבי טיומקין / צילום: עינת לברון
עוד נתגעגע לאינפלציה של 2022?
כנראה שהתחזית של רוביני למיתון עמוק בכל זאת פסימית יחסית - נניח בהשוואה לסקר שערכה סוכנות הידיעות רויטרס בדצמבר בקרב 48 כלכלנים. רובם דיברו על מיתון "קצר ורדוד". אבל מה שמעסיק אותו בימינו הוא לא רק השנה הקרובה. לדבריו אנחנו בפתח עידן חדש, ובניגוד לקונצנזוס, גם אחרי 2023 ו־2024, לא נחזור למה שהכרנו.
המציאות הכלכלית ששררה במשך עשורים - במהלכם האינפלציה הייתה נמוכה, הצמיחה יציבה, המשברים מתונים, ומחירי המניות עלו (מה שמכונה "ההתמתנות הגדולה") - חלפה מן העולם. במקום זאת, אנחנו נכנסים לעולם של סטגפלציה (שילוב של מיתון ואינפלציה) וחוסר יציבות. רוביני כתב ספר חדש בנושא (Megathreats), בו הוא מונה את הגורמים למציאות הזאת, מהזדקנות האוכלוסייה ועד לתחרות בין המעצמות.
אבל למען האמת, מי שהתרגל למציאות של עוד גלובליזציה, עוד מוצרים זולים ועוד צמיחה - מרגיש את השינוי כבר היום. שאלתי את רוביני על כך בראיון. "עד שנסעתי ללימודים מתקדמים בארה"ב בתחילת שנות ה־80', מעולם לא חששתי ממלחמה בין מעצמות, או ממלחמה גרעינית", הוא השיב. "לא שמעתי על התחממות גלובלית. לא שמעתי על מגפה עולמית, המגפה הקודמת הייתה ב־1918. לא דאגתי לגבי דה־גלובליזציה. היינו בתהליך של גלובליזציה, ואז היפר גלובליזציה, כשברה"מ לשעבר, סין, והשווקים המתעוררים הצטרפו לשוק העולמי. רמות החוב היו נמוכות, ולא היה סיכון למשבר חובות".
בהמשך, אחרי המשברים של שנות השבעים, "הגיעו שלושים שנה של 'ההתמתנות הגדולה', לא היו משברים פיננסיים חריפים, כי היו רגולציה, מגבלות הון, דיכוי פיננסי, ולא הייתה 'פיננסיזציה' רעילה של הכלכלה. ורוב המערב, כמובן, חי בדמוקרטיות ליברליות, שבהן היו מפלגות ימין ושמאל, אבל לא היה הקיטוב הרדיקלי שניתן לראות היום בעולם. כמובן שמי שגר בישראל חווה את מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, ועוד. אבל עבור רוב המערב, זה היה עולם יציב".
מאז ועד היום, בעיניים של רוביני רוב המגמות הללו התהפכו. "היום, צריך לדאוג לגבי מלחמה בין מעצמות, שינויי אקלים, מגפות, בינה מלאכותית שתהרוס מקומות עבודה, דה־גלובליזציה, מחזורי גאות ושפל בכלכלה ובשווקים הפיננסיים. אנחנו אפילו צריכים לדאוג לגבי עתיד הדמוקרטיה הליברלית. צעירים בני דור ה־Z, ואפילו דורות מוקדמים יותר, הרבה יותר חוששים לגבי העולם, שהפך לפחות יציב, יותר כאוטי ואלים, ופחות ודאי", הוא אומר.
פרופ' נוריאל רוביני / צילום: אוריה תדמור
אבל לרוביני יש גם מסר ספק מעודד ספק מייאש לישראלים: "יכול להיות שישראלים יותר מוכנים למציאות הזאת, כי יש להם ניסיון של התמודדות עם סיכונים, אי ודאות ואיומים". ובכל זאת הוא מזהיר: "עבור האדם הממוצע בארה"ב, או אירופה, זה עולם הרבה יותר מסוכן. ואפילו עבור ישראל, חלק מהסיכונים שמתפתחים באזור, או בעולם, הם בעלי טבע שונה מאלה שהישראלים חוו".
רוביני לא רק מצביע על הסיכונים. יש לו גם אמירה לגבי היכולת להסתגל אליהם. "לכל אחד מהמגה־איומים יש פיתרון", הוא אומר. "יש דברים שאפשר לעשות רק ברמה הלאומית והבינלאומית. אבל יש גם דברים שאפשר לעשות ברמה האישית". מה למשל? רוביני מציע לסטודנטים להתמקד במקצועות ריאליים, שישרתו אותם בשוק העבודה העתידי, וללמוד לצידם גם מדעי הרוח, שיקנו להם יכולת "לקרוא, לכתוב, ולחשוב באופן ביקורתי". הם צריכים להיות מוכנים לעבור הכשרה מחדש במהלך הקריירה. "לא הולכת להיות להם אותה עבודה באותו מגזר, כמו שאני יכולתי להיות כלכלן כל חיי - אלא שיבוש של מקומות עבודה, מגזרים, תעשיות שלמות". ובכל זאת, אי אפשר לעשות הכל לבד. "צריך להיות אכפתיים ולפעול בקבוצה כדי להפוך את העולם לטוב ויציב יותר".
הסיכון הגדול לישראל: פילוג חברתי קיצוני
"במובן מסוים, ישראל היא סיפור הצלחה", הוא מקנח. "בגלל האיומים שנשקפים לה, ישראל הצליחה ליצור חברה יותר מלוכדת מאשר בארה"ב האינדיבידואליסטית. והתקווה היא שהלכידות הזאת תוכל להמשיך. הסיכון הכי גדול לישראל הוא לא הסיכון החיצוני, אלא פילוג פנימי שיקרע את החברה באופן שיחליש את ישראל לטווח הארוך. יהיה נורא אם זה יקרה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
