דן פרופר פורש מאסם אחרי 56 שנה ומסביר למה אסר על ילדיו לעבוד בחברה: "זה חומר נפץ"

יום אחד, מתישהו באמצע שנות השמונים, כשארבעת ילדיו של דן פרופר היו בני עשרה, הוא כינס אותם לשיחה. "אני רוצה שתבינו", אמר, "יש מיליוני חברות בעולם. תוכלו לעבוד בכל אחת מהן - חוץ מאחת, אסם". הילדים לא נרעשו יותר מדי, אבל פרופר מסביר: "ראיתי איזו רוח נושבת כשילדים של בעלים עובדים בחברה", הוא משחזר מניסיונו המר באסם, "איזה חומר נפץ זה, אילו מתחים.אמרתי, אני לא מכיר אות בא"ב שאין בה חברה או משפחה שהתפרקו על רקע הדברים האלה".

● הקרב הסוער של החורף: מי ישלוט בתחזית מזג האוויר בישראל 
● למה אנחנו צריכים לפחד מ-ChatGPT? | הצוללת 
● המדריך המלא לסירוב: 8 שלבים למנהלים שקשה להם לומר לא | חצי שעה של השראה

שטראוס דווקא מצאו את הדרך לא להתפרק.
"מיקי שטראוס עשה החלטה שאני בחיים לא הייתי עושה: הוא קבע מי משלושת הילדים שלו ינהל את החברה. ואל תשכחי שהוא היה השליט היחיד שם, ולא זה היה המצב שלי. בשיא, לאחר שהפכנו לציבוריים ב־1992, היו לי 6%. אבל הזהות שלי עם אסם לא באה דרך המניות אלא ממקום אחר לגמרי".

הזהות בת 56 השנים הזאת הסתיימה בסוף 2022, כשפרופר, שכיהן 25 שנה כמנכ"ל אסם ו־17 כיו"ר שלה, הודיע על פרישתו. היו"ר הבא של החברה כבר יגיע מבין אנשי נסטלה, ולפחות סמלית ישלים את היותה של אסם חברה־בת של תאגיד מזון בינלאומי.

אנחנו נפגשים לראיון פרישה בלעדי במשרדו בבניין ההנהלה הראשית של אסם, על מבחר עוגיות תוצרת אסם, לשיחה על הדרך ממפעל אטריות קטן לאימפריה, על המריבות וצרות העין של השותפים לשעבר, שלא אהבו את הזיהוי של החברה עם השם פרופר, על הכניסה לבורסה והיציאה הכמעט מופגנת ממנה, על סלמונלה, על ההייפ המזויף של ביונד מיט וגם על מה עושה פנסיונר נמרץ בן 81 ביום שאחרי. לשאלותיי על יוקר המחיה ומחירי מוצרי המזון הוא מסרב לענות, וניכר שמתרחק מהנושא כמו מאש.

 דן פרופר / צילום: יונתן בלום

ייבשו אטריות בחצר בפלורנטין

הכול התחיל ב־1894, כשסבא של פרופר, אדוארד, הקים מפעל לאטריות בצ'כיה. אלא שבגיל צעיר הוא חלה, והאב אויגן לקח את מושכות הניהול, כשהוא רק בן 27. ב־1939, כשהחלו לנשוב רוחות רעות ערב מלחמת העולם השנייה, מספר פרופר, "אבא שלי לקח את כל הפקלאות בדקה ה־90, קיבל סרטיפיקט ועלה לארץ, בלי כלום". את אחת המכונות ששימשה אותו ונאלץ להשאיר מאחור הוא צייר, ומהנדס צעיר הפך את הציור לשרטוט שעל פיו בנו להם מכונה.

הוא חבר לשותף והם שכרו חנות ברחוב עמק יזרעאל בשכונת פלורנטין. שם היו שניהם מייצרים אטריות, שמים על רשתות ומייבשים אותן בחצר. בכל יום בצהריים היו מגיעות שתי פועלות ואורזות את התוצרת, ואז הם היו יוצאים למכור את מרכולתם בדוכנים בשוק הכרמל ובמקומות אחרים. "אני זוכר היטב את החנות הזאת", אומר פרופר, "כי הייתי בא עם אמא שלי באוטובוס להביא לאבא ארוחת צהריים.

"כיוון שאבא שלי היה בצ'כיה בליגה למען ארץ ישראל העובדת", הוא מוסיף אנקדוטה, "הוא רצה לאגד את שתי העובדות, האורזות, בהסתדרות. כשפעיל ההסתדרות פנחס מישורי (לימים יו"ר הסתדרות בעלי המזון - ש"ל) הגיע עם שני כרטיסים אדומים למפעלון, אבא שאל 'מה איתי?' והבחור ענה לו 'לא, אתה קפיטליסט'".

אתה מרגיש שהמחלוקת נמשכת?
"אני לא סוציאליסט, אבל אני סוציאלי, ואני המעסיק היחיד בארץ שקיבל פרס מפעל חיים מההסתדרות".

אלא שאויגן ושותפו לא היו יצרני האטריות היחידים בסביבה. באותם ימים היו בארץ 35 בתי מלאכה כאלה. "יש לי זיכרונות עמומים של אבא שלי מתחבט ושוקל כל פרוטה בניסיון לפתח את המפעלון. ב־1942 הוא איחד שלושה בתי חרושת קטנים (שלו ועוד שניים של בעלים אחרים - ש"ל) - וייסד את אסם". כך קרה שאסם הייתה שייכת ללא פחות משבעה שותפים שונים.

 מימין: אויגן, גד, עליזה ודן פרופר, 1954. ''בבית כל הזמן דיברו על אסם. הרגשתי חובה כלפי אבא'' / צילום: באדיבות ארכיון אסם

עם השנים נוספו עשרות בני דור המשך, שכולם רצו אחיזה בחברה. כדי להסדיר את כניסת הדור הבא השותפים קבעו כלל שלפיו אם בן של אחד השותפים רוצה להיכנס לעבוד באסם ("לא דיברו על הבנות, זו לא התקופה של היום"), ששת השותפים האחרים הם שיקבעו את תפקידו ואת שכרו.

זה השלב שבו נכנס דן פרופר לתמונה. אז הוא היה בכלל מהנדס כימאי שלמד בטכניון, והפרופסורים שלו הציעו להשיג עבורו מלגה להמשך הלימודים ב־MIT. "לבחור בן 24 זה קוסם מאוד. זה קומפלימנט לא נורמלי. אבל אני ביקשתי לחכות שנה עם התשובה, רציתי לנסות את הייעוד שלי בתעשיית המזון. אבא שלי מעולם לא אמר לי שהוא רוצה לראות אותי באסם, אבל בבית כל הזמן דיברו על אסם. לדעתי זו הייתה משאת נפשו ששני בניו יעבדו איתו. הרגשתי חובה כלפיו".

ב־1965 נסע פרופר לאנגליה, שם הפך לחלק מחוליית החלוץ שהחדירה אבטחת איכות מודרנית במפעל עוגות - והתאהב. "לא בעוגות, לא במכונות, אלא בעבודה עם אנשים. חזרתי והודעתי לטכניון שאני מצטער, אבל אני לא הולך לדוקטורט. עד היום אני שמח על ההחלטה כי אני לא רואה את עצמי יושב במעבדה עם ארון ספרים וכל היום הוגה בהם. זה לא אני".

"אין אצלנו שביתות כי בנינו יחסי עבודה"

פרופר החל לעבוד באסם. ששת השותפים שאינם אבא שלו החליטו שישמש טכנולוג פיתוח במפעל האטריות בבני ברק. הוא עבד שם שנתיים, בהן פיתח את הביסלי: "עלה לי הרעיון לטגן בצק שיוצא ממכונת פסטה. תיבלתי אותו בכל מיני טעמים, והחלטתי לנסות את התוצאה על תלמידי בית הספר התיכון שהיה ממול. בהפסקות הייתי שם קעריות של המוצר הזה, שאחר כך נקרא ביסלי, ומה שהיה נגמר הכי מהר היה ביסלי גריל.

"עד היום מה שהכי תופס אותי במקצוע הזה הוא להבין לא מה גברת כהן קונה עכשיו, אלא מה היא תרצה, וגם לדעת איך לעשות את זה. המפגש הזה בין השיווק והטכנולוגיה,יוצר מוצר חדש לגמרי. הדנ"א שלנו זה חדשנות, והחבר'ה שלנו מתחרים למי יש רעיונות - שגם יוצאים מהקופסה אבל גם נותנים תשובה לגברת כהן, שלא בנויה למהפכות, אלא לשינויים מתונים אך מהירים".

אלא שבימים ההם החיים במפעל היו רחוקים מלהיות חטיף בטעמים. "היו יחסי עבודה איומים. הפועלים היו מפרדס כץ, עולים מעיראק שהגיעו ממעמד אחר, של יהודים סוחרים או מלומדים. המנהלים השכירים גאה לבם והם הסתכלו על החבר'ה האלה מלמעלה. אני דווקא התחברתי לעובדים, הרגשות ההדדיים בינינו היו שונים מאלה שהיו להם עם ההנהלה".

ב־1968 פרצה שביתה בעקבות ויכוח קשה על תנאי העבודה, מנהל המפעל פוטר בגלל טענות על יחסי אנוש בעייתיים, ואחד משבעת המייסדים הציע שאני אחליף אותו. המייסדים הסכימו. "חלק קטן מהם הסכימו מתוך תקווה שאכשל ובניהם יזכו לתפקידים טובים יותר". לאחר לילה ללא שינה החליט פרופר לקחת את התפקיד ונכנס לנהל את המפעל - באמצע שביתה. הוא סירב לשאת ולתת עם השובתים עד שישובו לעבודה, ולאחר שבוע הפועלים חזרו.

"זו הייתה השביתה האחרונה באסם עד עצם היום הזה", מתגאה פרופר. "אמנם היו עיצומים לא מזמן (בספטמבר היו באסם־נסטלה עיצומים של כשבועיים, עד שהועלה שכר המינימום מ־5,300 שקל ל־6,000 שקל, ובצבר, מפעל הסלטים בבעלות אסם־נסטלה, הייתה שביתה של כיומיים ב־2018, גם על השכר - ש"ל), אבל דברים כאלה יכולים לקרות. אני חושב שזה בזכות בניית יחסי עבודה".

איך יכול להיות שכל החברות התעשייתיות הגדולות בישראל הוקמו לפני כמעט 100 שנה, ולא רואים כמעט חברות חדשות מהסוג הזה?
"לצערי, ככל שיתמכו יותר ביבוא, יהיו פחות מפעלים. מלבד זאת, הרגולציה בארץ מקשה את הבנייה וההתפתחות של מפעלים. קשה לי להגיד את זה כי אני ציוני במובן הישן של המילה ואני חרד למה שיקרה לה, אבל יש די הרבה תעשיינים שעוברים לייצר בחו"ל".

ואולי לא חשוב לשמר תעשייה מקומית? בעיקר לנוכח הפערים במחירי כוח העבודה. נייבא וגמרנו.
"בסופו של דבר לא כולם יכולים להיות גאוני הייטק. המדינה הזאת, הכלכלה שלנו, לא יכולה להיות עם רגל אחת בהייטק ורגל שנייה באוויר, תעשייה היא דבר בסיסי בכלכלה. אם יגיע מיתון גדול - ואת ההתחלה שלו כבר רואים - אולי נישאר עם שתי רגליים באוויר".

"יצאתי לבורסה כי רציתי לאוורר את השורות"

פרופר התקדם עם השנים לתפקיד סמנכ"ל תפעול. אבל הוא לא הבן היחיד במשפחה שעבד באסם. אחיו גד כיהן בה בתפקידים פיננסיים. זאת לצד ילדים אחרים של המייסדים, שהחזיקו בתפקידים שונים. בחלוף השנים, כשחלק מהמייסדים עזבו מכל מיני סיבות, החלו מהומות של הדור הבא, עד שב־1981 מועצת המנהלים קבעה שדן וגד יהיו מנכ"לים משותפים.

איך קבעו שדווקא שניכם, בנים של שותף אחד, תקבלו את התפקיד?
"אני חושב שזו אות כבוד לאלה שהצביעו. הם הבינו שטובת החברה קודמת למאוויים אישיים. אבל אחר כך, כשהדור המבוגר כבר לא היה, והיו"ר כבר לא היה אבא שלי, אלא אחד הצעירים - תרשי לי לא לזכור את שמו - התחילו להישמע הקולות. החברה עבדה יפה, הרוויחה כסף והתפתחה. אבל עלו שאלות כמו למה השם פרופר מופיע בעיתונים והשם שלנו לא ולמה הוא מוזמן אל השר ואנחנו לא. זה התחיל להתבטא גם בעבודה: הצרו את צעדינו, התערבו בניהול".

בסוף 1985 הודיעו דן וגד פרופר שהם פורשים מניהול אסם. כמה חודשים לאחר מכן, במהלך אירוע פרידה מהפורשים, האב אויגן איבד את ההכרה, וכעבור כמה שעות נפטר בבית החולים, בגיל 75.

 דן פרופר / צילום: יונתן בלום

אתה חושב שהצער הכריע אותו?
"איש לא יכול לדעת מה הגורם אבל ברור שהחודשים האלה לא הועילו לו. הוא לא זכה לראות אותי חוזר לחברה".

באוקטובר 1986 חזר דן לחברה (ואילו גד נשאר עם העסקים האחרים של המשפחה - מפעל הקוסמטיקה הלנה רובינשטיין ועסקי נדל"ן שונים), אבל הציב לכך שלושה תנאים.

"התנאי הראשון היה שאף אחד מהדור שאחרינו לא יעבוד בחברה. דור המייסדים עבד קשה ובהרמוניה. בקרב הדור הבא חלק עבדו קשה, וחלק היו טווסים שהסתובבו בחצר המפעל. לא רק שזה גורם להרס של החברה בסוף, זה גם לא נותן אפשרות לאנשים מבחוץ להתקדם, כי הצמרת חסומה. קבעתי שהדור השלישי לא יעבוד באסם. היה אחד שכבר עבד וסידרנו לו מקום עבודה בחוץ".

ובאמת, ארבעת ילדיו של פרופר - אריאלה, ליאורה, תמר וגיא - מצאו את דרכם מחוץ לאסם. גיא אפילו בנה את הקריירה שלו בתחום תעשיית המזון המקומית, אבל בחברות אחרות: בעבר בכיר בתנובה והיום הוא מנכ"ל סוגת.

התנאי השני היה יציאה לבורסה, "רציתי שיהיו עשרות אלפי בעלי מניות, היה לי חשוב לאוורר את השורות". התנאי השלישי היה הכנסת שותף אסטרטגי. "ראיתי שהמדינה הולכת להיפתח ליבוא, כדי לאפשר יצוא בהסכמים הדדיים, ואמרתי: עוד מעט כל העולם יתחרה בתוך הביצה שלנו. עם הצפרדעים האחרות אין לי בעיה, אבל תכף תגענה החסידות ותבלענה אותנו, ואני צריך את כל האמצעים ואת כל התחכום והטכנולוגיה כדי להתמודד עם העניין הזה. חברה שמבוססת על שוק קטן לא יכולה להקדיש סכומים גדולים למו"פ".

 פרופר (מימין) עם חיים הרצוג ודב לאוטמן במפעל אסם בשדרות. ''יש לנו שמונה מפעלים בפריפריה'' / צילום: באדיבות ארכיון אסם

ב־1992 הפכה אסם ציבורית, ופרופר היה עסוק בחיפושים אחר השותף האסטרטגי הנכסף. "כבר הייתה חברה אמריקאית, שלא אומר את שמה, שרצתה מאוד והייתה מוכנה לתת סכום נאה וסכום עוד יותר נאה למנכ"ל, אבל ראיתי את ההתייחסות שלהם זה לזה בהנהלה ואמרתי: זה לא הדנ"א שלנו".

נסטלה, תאגיד המזון השוויצרי, נראה לו קרוב יותר לדנ"א שחיפש, בין השאר כי העובדים שם מגיעים, כדבריו, "לוותק מלא". דרך קשרים עם יהודים מתעשיית המזון העולמית שיצר בהתאחדות התעשיינים, שבה היה פעיל שנים רבות ומאוחר יותר גם הנשיא שלה, הגיע לנסטלה. הוא קבע עם נציג החברה באסיה ובמזרח התיכון, שהגיע לביקור חטוף בארץ, לארוחת בוקר בהילטון. הנציג שאל אותו: "איך אזהה אותך במלון?". פרופר ענה: "אני אהיה הכי גבוה שם".

"ישבתי איתו והייתה בינינו כימיה בתוך עשר דקות. מיד הבנו שאנחנו בנויים מאותו החומר. זה היה כמו אהבה ממבט ראשון. אז התחיל הרומן הגדול". אלא ששנתיים של בדיקות ושיחות חלפו עד שנסטלה רכשה, ב־1996, 10% מאסם ועוד שנתיים עד שהגדילה את אחזקותיה ל־47%.

שילוב הידיים עם ענקית המזון פתח לאסם אפשרויות מסחריות, כולל רכישות של חברות גדולות כמו מטרנה ובונז'ור ושיתופי פעולה בחו"ל, וכן גישה לטכנולוגיות ולסטנדרטים מחמירים של איכות. "יש לנו מכשיר מעבדתי שבודק סלמונלה בזמן הרבה יותר קצר מאשר במקומות אחרים", אומר פרופר ורומז למכה שחטפה שטראוס השנה. "בנסטלה משתמשים בזה ולמדנו מהם". יש לציין כי בנובמבר השנה מפעל צבר, שבבעלות אסם־נסטלה, הודיע על ריקול נרחב בשל חשד לחיידקי סלמונלה.

"הממשלה הסיטה את האש לכיווננו"

אחת הרכישות שפרופר הכי גאה בהן קרתה דווקא לפני החבירה של אסם לנסטלה, ב־1995. "תסתכלי על טבעול, זו גאונות", מכריז פרופר. "הם החלוצים בעולם בתחום חיקוי בשר מן הצומח. היום יש חברות ששוות מיליארדי דולרים שמייצרות איזה המבורגר. טירוף לדעתי. הנבואה שלי היא שהערכים האלה יצטמקו עוד יותר ממה שכבר קרה. היה עודף כסף בבורסה, ושיווקו לשוק ההון את המוצר כהייטק. מה הייטק בהמבורגר? הדבר היחיד שראוי לכינוי הייטק הוא תעשיית הבשר המתורבת, ויש סימן שאלה גדול אם היא תצליח או לא מבחינה כלכלית. אבל המוצרים מהצומח זה לא הייטק, זה הייפ. ההמבורגרים האלה שווים מיליארדים במניות, אבל אצל הצרכנים טבעול היא מספר אחת בשוק באירופה".

 פרופר (משמאל) עם גזי קפלן במפעל טבעול, 2008. החיים איתו היו נפלאים, גם בזמנים קשים'' / צילום: באדיבות ארכיון אסם

מטבעול הוא גם קיבל את גזי קפלן, שהיה המנכ"ל שלה, וכאשר פרופר החליט לפרוש, בגיל 65, תפס את מקומו (עד שנפטר ב־2012). "ראיתי שגזי באמת האיש המתאים ואני יכול בלב שקט לעזוב. החיים איתו היו נפלאים, אף שהיו גם זמנים קשים, כמו הפגנות יוקר המחיה של 2011". במסגרת המחאה הופנתה אצבע מאשימה בין השאר לחברות המזון הגדולות, שמוכרות ביוקר.

איך התמודדתם?
"היה לנו קשה, אבל אני חושב שטיפלנו בזה נכון. דיברנו עם ראשי המפגינים, הזמנו אותם, הלכנו אליהם, הקשבנו להם. ההפגנות הללו הרי התחילו על רקע עלות הדיור, ולא מחירי המזון, אבל ממשלות יודעות להסיט את האש לכיוון אחר. יצאנו מזה בהבנה עם החבר'ה האלה".

 הפגנה נגד יוקר המחיה, 2011. ''היה קשה, אבל יצאנו מזה בהבנות'' / צילום: רוני שיצר

אחרים עשו את זה פחות נכון? זהבית כהן, מנכ"לית אייפקס ישראל, שהחזיקה בתנובה אז, ספגה אש ישירה על מחיר הקוטג', למרות שבחרה להופיע תקשורת ולהסביר.
"אני רק יודע שאנחנו עשינו את זה נכון, למרות שהיו טעויות לאורך הדרך. מה שאחרים עשו - הם עשו".

"על כל פירור לדווח לבורסה? זה הקשה עלינו לפעול"

ב־2016 נמחקה אסם־נסטלה מהבורסה, והפכה להיות חברה פרטית בבעלות מלאה של נסטלה. פרופר הבהיר אז קבל עם ועדה כי היוזמה לא הייתה של התאגיד השוויצרי, אלא שלו ושל מנהלים בחברה, שראו בדרישות הרגולטוריות נטל בלתי אפשרי.

"הקשו עלינו לפעול", משחזר פרופר, "ואלה היו הסיבות שיצאתי בסוף. היה לנו מפעל בצ'כיה, עם הטכנולוגיה של טבעול, וניהלנו אותו מפה. היינו שולחים טכנאים ומהנדסים מכאן, עד שהבנו שיותר זול לשלם לנסטלה צ'כיה תמורת שעות ולקבל משם את כוח העבודה הזה. אבל במועצת המנהלים טענו שעל פי דרישות הבורסה אנחנו צריכים להביא הצעה מתחרה, כלומר למצוא בצ'כיה עוד חברה שמשכירה טכנאים ולהוכיח שהיא יותר יקרה".

לימים הוקם בעיר טפליצה שבצ'כיה מפעל של טבעול, כקילומטר וחצי ממפעל האטריות שהקים הסבא אדוארד. ראש העירייה, ששמע על הסיפור, הכין לבני המשפחה הפתעה, ובחנוכת המפעל, ב־2007, הם התבשרו שהרחוב שבו מצוי המפעל נקרא על שמו.

"במקרה אחר היה לנו הסדר ביד עם נסטלה ספרד שהם יפיצו את טבעול שם. אמרו לי: אתה צריך להביא הצעה של מפיץ אחר. ממי אני אביא? מהמתחרים של נסטלה? מי ייתן לי הצעת מחיר כזאת? זו דרישה שלא יכולנו בכלל למלא".

אבל אתה הרי יכול להבין דרישה כזאת. עסקאות בעלי עניין נוצלו לא פעם לטובת אותם בעלי עניין, לחגוג על חשבון קופת החברה הציבורית.
"בוודאי. יש מספיק אנשים פחות ישרים בעולם הזה. אבל על כל פירור לתת דיווח לבורסה? היו הרבה דברים כאלה שהביאו אותי בסוף למסקנה שאם אני רוצה להתפתח ולהשתמש בשירותים של נסטלה, אצטרך לצאת".

כדי לצאת מהבורסה לא אתה היית צריך להכניס את היד לכיס, אלא נסטלה, שהחזיקה באותה העת 63% מהמניות והייתה צריכה לרכוש את השאר מהציבור בפרמיה (25% על מחיר המניה). איך שכנעת אותם?
"נסעתי לשוויץ ואמרתי להם: אנחנו יכולים להמשיך אתכם, ואנחנו יכולים להמשיך להיות ציבוריים בבורסה. אבל השילוב בין השניים יהפוך קשה יותר ויותר עם הזמן".

בעקבות אותה המחיקה תבע אחיו גד את נסטלה, בטענה שהיא צריכה להשלים לו ההפרש בין המחיר שבה מכר לה את מניותיו ב־2012 לבין המחיר שבו קנתה את מניות הציבור ב־2016 (במאי 2022 דחה בית המשפט את תביעתו). "הוא הגיש תביעה שלא הייתי שותף בה. גם נסטלה וגם אני מבינים שגד הוא אדם שמחליט בשביל עצמו. הוא אחי אבל אני לא צריך לריב עם אנשים שהוא רב איתם".

אבל ברמה האישית לא כעסת? הוא למעשה תובע חברה שאתה קשור אליה שנים. "באמת שאין לי תגובה לדברים האלה".

תמיד כשחברה זרה רוכשת חברה ישראלית יש חשש שהיא תחדול מלהיות ישראלית. כולנו מכירים את מקרה טבע.
"הייתי שנים דירקטור בטבע. זו הייתה חברה אדירה. חבל שהגיעה לאן שהגיעה. אני שמח שאני לא שותף לעניין הזה".

אתה האיש שהביא את נסטלה לכאן, אתה החוליה המקשרת שלהם לאסם ולארץ. אתה לא חושש שעם פרישתך הדברים ישתנו?
"נסטלה לא התחתנו איתי, אלא עם אסם, וזו חתונה קתולית. ויש דור חדש כאן שהם מכירים. ובכל מקרה, עם האופי המקומי של תעשיית המזון והאופי של נסטלה, שיש לה מפעלים בעשרות מקומות בעולם, אסם היא חברה ישראלית ותישאר חברה ישראלית".

"לא מבינים כאן מספיק את הצורך בתעשייה מקומית"

פרופר, שהיה נשיא התאחדות התעשיינים בשנים 1999-1993, הוא מאמין גדול בתעשייה המקומית. "בארץ לא מבינים מספיק את הצורך בשימור שלה. אחת הבעיות היא שאם התעשייה נשארת קטנה, היא לא יכולה להתחרות בהעדר אמצעים מודרניים שחוסכים בכוח אדם, ובסופו של יום היא לא תוכל לעשות מוצר איכותי. אלה דברים שרק תעשייה גדולה יכולה לעשות.

"בתעשיית המזון אנחנו מפספסים את הנקודה. אמרו: יבוא יפחית את המחירים, והנה היבוא לא הוזיל. ומנגד נוצרת בעיה של זמינות ביטחונית. הקורונה היא דוגמה טובה לכך, אבל גם בעת מלחמה היו מדפים ריקים (כשאנשים אגרו מזון מחשש למחסור - ש"ל) שאנחנו מילאנו אותם. ואם אנחנו תעשיית המזון לא נהיה כאן למלא אותם, יהיה כאוס".

אחת הסיבות ששימור התעשייה חשוב כל כך, לדברי פרופר, היא חלקה בבניית הפריפריה. "לאסם יש שמונה מפעלים בפריפריה", הוא מכריז בגאווה.

להתאחדות הצטרף פרופר בגיל צעיר מאוד לצד אנשים כמו אלי הורביץ ודב לאוטמן, שכל אחד מהם בתורו היה נשיא בה. מהימים ההם הוא זוכר בנוסטלגיה כנסים בינלאומיים שמטרתם לגייס סיוע לתעשייה בישראל, את התכנונים של שמעון פרס להקים אזורי תעשייה במעבר קרני, על הגבול עם עזה, במעבר קרני (לבסוף היחסים הורעו וכל העניין התבטל), השלום עם ירדן שהביא אותו לוועידות בין שתי המדינות על שיתוף פעולה כלכלי ואת הנסיעות עם רבין שאליו היה קרוב במיוחד. "הוא היה לוקח אותי איתו לנסיעות שלו לחו"ל, הייתי איתו בקוריאה, יפן, סינגפור, אינדונזיה, מצרים. היו חוויות של פתיחת שערים שלא ראינו קודם".