מה כבר ביקשתי, חזייה אחת מושלמת? רות עפרוני עושה קניות

רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות 

הרשת עם השם הכי לא סקסי בעולם לא אכזבה, והייתה מאוד לא מושכת גם מבפנים. מדובר בהאנגר מלבני ענק, נמוך תקרה, מרוצף שטיח חום מקיר לקיר, דממה אפסנאית וריח של - הייתכן? - ברוקולי מבושל. 

שלוש מוכרות מנומנמות היו עסוקות במיון, תיוג וארכיבאות הסחורה. אחת מהן קידמה את פניי בשלום אוטומטי, ולמרות שהתנועות שלה היו כבדות, מלנכוליות, תג העובדת שהשתלשל ברצועות רחבות על צווארה דווקא קיפץ בחדווה על טרמפולינת החזה הכביר שלה. זה לקח לי רגע, אבל אחרי שהסתגלתי לווייב המחסני של החנות, הקלה גדולה שטפה אותי. במחסנים אני טובה. אין בהם את היומרה הדקדנטית של, נגיד, ויקטוריה סיקרט רחמנא ליצלן. פה יכולתי לשחרר את הבטן ולפשפש באין מפריע במאות החזיות שחיפו קילומטרים של קירות עייפים כמו כוסות רוח.

● בישראל של היום כבר אין צורך בתרגילי סימולציה של אסונות | רעיון
● בונים תוכנית עבודה ל-2023? שווה לכם להשאיר מקום להפתעות |סרנדיפיטי
● "אף פעם אל תבואו בשישי": טיפ לחיים מחיים, מוכר בשוק רחובות | קניתי

הכניסה לחנות רופדה בחזיות הקוקטיות יותר: רצועות ספגטי דקיקות, פרפרי קשירה, הדפסים עליזים של פרחים וחברבורות ופוש־פוש־פוש־אפים למיניהם. חזיות דאווין. תכשיטי ציצי. אבל אני, חברות, לא באתי בשביל הסוסות הערביות היפהפיות האלה, אני באתי לחפש חמור עבודה. הויסה, מתוקות, באתי לסחוב עגלת אבטיחים. החזיות שחיפשתי חיכו לי בירכתי החנות, כמקובל. איפה שלא רוצים להבהיל את הלקוחות עדינות הנפש וההיקף.

יש לי איזה מיס־קונספציה מעניינת עם חזיות. על הקולב אני יכולה להישבע שהן יהיו ענקיות עליי. הכוסות המעוצבות שלהן נדמות לי כאוהל הדודה תום. אבל האשליה מתנפצת בחדר המדידה כשהן חובקות את דדיי ללא שארית.

אבל יש לי סטנדרטים: אני מחפשת חזייה שתרחיק בין הדדים ותייצר ביניהם יציאת חירום מרווחת. אסטרטגיית מחשוף טובה זה כמו בדמוקרטיה המערבית: הפרד ומשול. יש להימנע בכל מחיר ממחשוף של חריץ מעוך, AKA מחשוף אינסטלטור. העניין הוא שהחזיות שכבר מצליחות לייצר את המחשוף האידיאלי מפיקות בעיה חדשה לגמרי: דליפה צדית. ספילאג'. או ציצד. מה שבדרך כלל מחייב לרכוש גם קרדיגן לכיסוי.

שאלתי את המוכרת איזו חזייה טובה היא ממליצה למידותיי. היא הסבירה שפעם הייתה בחנות עמדת מדידה מקצועית, אלא שמאז הקורונה הן כבר לא מודדות, זה מההנהלה. "את יודעת מה המידה שלך?", שאלה. "אני מקווה ש־C", אמרתי. היא נתנה בי מבט ואמרה: "אני דאבל D. את לא רחוק ממני. תנסי D".

נכנסתי לחדר ההלבשה עמוסת חזיות. ללא רחמים ניפיתי את חזיות הקונוס, את הציציקלופים (המקבילה החזונית לחד־גבה), את אלה שחשדתי שהברזלים שלהן יתפרצו מתוך הריפוד וידקרו אותי למוות. באמצע המדידה חברה שלחה לי תמונה מטירה באיטליה שבה היא נופשת וכתבה "שגעת". החזרתי לה סלפי מצולם מלמטה, עם חזיית Bali שחורה, יציבה, חלקה, שחובקת את הבטן העליונה ברצועה רחבה ונוחה, ושלחתי לה עם הכיתוב "שגעת 2". כשאני מסתכלת על התמונה עכשיו, אני רואה שראשי הקטן מציץ מבין שדיי כמו שמש שוקעת בין ההרים.

לפעמים נדמה לך שהגעת לארץ המובטחת. את עומדת מול המראה במלתחת החזיות ואומרת לעצמך שמצאת את האחת, שכן, ככה בדיוק בונים חומה. ואת יוצאת לעולם מקובעת עם השריון החדש שלך, זקופה ומבסוטה. אלא שאז, לאט־לאט, את חווה את תופעת הדד הנודד. באיזה כוח רצון קדום, השדיים גולשים זה לקראת זה כמו אוהבים שנפגשו אחרי המלחמה, אנד ביפור יו נואו איט - מזל טוב. שוב נולד לך אינסטלטור.