לתחום מחדש את עילת הסבירות, לא לבטל אותה

הכותב הוא חוקר ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית

לרשות המבצעת יש כוח עצום בבואה לקבל החלטות שעלולות לפגוע באינטרסים ובזכויות של כל אדם. כוח זה חייב להיות כפוף לביקורת שיפוטית אפקטיבית, ולכן בדיקת סבירות ההחלטות היא כלי חשוב בידי בית המשפט במסגרת הביקורת על רשויות המינהל.

עם זאת, סבירות היא כלי בעייתי, כי היא עמומה ו"ריקה" מתוכן מוגדר, ומתעצבת בהתאם לדעת השופטים שמפעילים את הביקורת על נסיבות המקרה בפניהם. שימוש מופרז בעילה יוצר חשש ששיקול־הדעת הבלתי מוגבל שהוענק לפקידי המינהל יועבר, למעשה, לידי בית המשפט.

מתי ובאילו נסיבות

השאלה איננה שימוש בסבירות "כן או לא", אלא מתי ובאילו נסיבות יש מקום להעניק לבית המשפט את כלי הביקורת הזה. קיימים תחומי פעולה שבהם יש לבית המשפט יתרון מוסדי יחסי בהשוואה לכנסת ולממשלה, ובהם הוא נהנה מיתרונות המצדיקים להעניק לו את המילה האחרונה. כאשר ההחלטה השלטונית פוגעת בחירויות היסוד של הפרט, יש הצדקה לתת לרשות השופטת, דווקא משום שאינה תלויה בדעת הרוב, את כלי הסבירות, כדי שתהיה לה יכולת להגן על זכויות הפרט וזכויות המיעוט.

לעומת זאת, קיימים תחומי פעולה שבהם אין לבית המשפט שום יתרון יחסי, ואין סיבה להעניק לו סמכות לפסול החלטות שלדעתו אינן סבירות. לדוגמה, כשהממשלה מקבלת החלטות מדיניות בתחומי הביטחון, הכלכלה או האנרגיה, המחייבות מומחיות מקצועית, ראיית רוחב ואחריותיות פוליטית כלפי הציבור. בהחלטות כאלה אין הצדקה, מנקודת ראות מוסדית כוללת, להעדיף את הסבירות של בית המשפט על פני סבירות הממשלה. לבית המשפט אין יתרון על הממשלה, ההפך. לכן, כפיית הסבירות' של בית המשפט על הממשלה לא רק שאיננה מוצדקת אלא גורמת נזק, כי היא מאפשרת לבית המשפט לקבוע ולעצב את המדיניות הממשלתית שהוא לא נושא באחריות לתוצאותיה, ונגרם עיוות של מנגנוני קבלת ההחלטות במישור הביצועי והדמוקרטי.

חיסול הסבירות

אין ספק כי ביקורת הסבירות, כפי שעוצבה על־ידי בית המשפט העליון החל משנות ה־80, חרגה מהעקרונות שפורטו לעיל, משום שבית המשפט פיתח גרסה אגרסיבית של סבירות שחלה על כל סוגי ההחלטות המינהליות ומאפשרת לבית המשפט להתערב ללא אבחנה בתחומי קביעת המדיניות.

הטיעון של תומכי הסבירות, לפיו בית המשפט עושה שימוש "זהיר" בכוח זה, הוא זריית חול בעיניים, כי לסבירות יש השלכות מרחיקות לכת על כל אופני קבלת ההחלטות במינהל הציבורי, גם אם בסופו של דבר בית המשפט לא מתערב לפסול את ההחלטה.

כן, יש מקום לשקול רפורמה שבה יעוצבו מחדש גבולות הסבירות. הבעיה היא שהרפורמה המוצעת כיום על־ידי שר המשפטים יריב לוין שופכת את התינוק עם מי האמבט ומנסה, באבחת גרזן, לחסל את ביקורת הסבירות בכלל, ללא אבחנה, לצד שורת צעדים אגרסיביים שמאיימים על האוטונומיה המקצועית של כל דרגי המינהל הציבורי, על עצמאות הרשות השופטת ועל זכויות הפרט.

לכן צריך להתנגד נחרצות לרפורמה ובד־בבד למצוא את הדרך הנכונה לצמצם את הביקורת השיפוטית בעילת הסבירות.