מתגעגעים לחיי החברה בתיכון? כך הם עדיין משפיעים עליכם

מה הסיכוי שתשאלו אדם שאתם מיודדים איתו, שכבר שמעתם ממנו סיפורים על הזוגיות, על הילדים או אפילו על בעיות הקריירה שלו, מה היה מעמדו החברתי בבית הספר? כנראה זה לא יקרה, הרי זו שאלה קצת פולשנית, על הרצף שבין "כמה אתה מרוויח" ל'באיזו תדירות אתם מקיימים יחסים", שאלה שמודדת במובן מסוים בני אדם, גם אם התיכון נמצא בעברם, הקרוב או הרחוק.

אם שאלת הפופולריות שלכם בבית הספר ממשיכה לרדוף אתכם בבגרות ונדמה לכם שחוויית העבר משפיעה על איכות חייכם כיום, לא רק שאתם לא לבד, אתם גם צודקים. זה נכון לא רק למי שחוו בריונות, הדרה או חרם, המוכרים היום כטראומות לכל דבר. גם 90% מהאוכלוסייה שלא חוו טראומה מושפעים ממעמדם החברתי בגיל הילדות והנעורים, והמחקרים המעידים על כך הם רבים.

אבל לא מדובר במשוואה פשוטה. הניסיון לקשר חד־ערכית בין מספר במבחן סוציומטרי לאיכות החיים העתידית לא עומד במבחן המציאות. הסיבה היא שיש כל מיני סוגים של מעמדות חברתיים בתיכון ומשתנים שמשפיעים כל אחד בכיוון אחר.

סיכון למחלות

לפני שנצלול לשאלה ממה מורכבת מפת המעמד החברתי שלנו, כדאי להכיר כמה מהמחקרים הבולטים שהראו כי למעמד החברתי בנעורים יש השפעה משמעותית על חיינו הבוגרים.

ד"ר מיץ' פרינסטיין מאוניברסיטת צפון קרולינה, שחיבר את הספר "פופולריות: למצוא אושר והצלחה בעולם שאכפת לו יותר מדי ממערכות היחסים הלא נכונות", אוהב להתחיל את הרצאותיו בממצא הבא: ההכנסה של גברים נמצאת בקורלציה עם הגובה שלהם, אבל בקורלציה עוד יותר חזקה עם גובהם בגיל 16. אם מניחים שנער גבוה יותר מרגיש ביטחון עצמי רב יותר, נראה שיש משהו בהרגשה שלנו אז שממשיך להשפיע על חיינו.

השפעה מסוג אחר הראו חוקרים מאוניברסיטת אומיאו, שוודיה, במאמר שפרסמו ב־2017 והתבסס על מחקר אורך שנמשך 27 שנה. לפי המחקר שלהם, יש קורלציה אצל נשים בין המצב החברתי בגיל 16 לסיכון למחלות מטבוליות בגיל 43.

מחקר נוסף, שהתבסס גם הוא על נתונים שנאספו מאותה קבוצת נבדקים בשוודיה לאורך שנים, הראה שבנות שהיו פופולריות במיוחד בתיכון הצליחו יותר מבחינה מקצועית מאשר בנות שהיו ברמת פופולריות בינונית. עם זאת, וכאן מתחיל להיווצר סדק במשוואה הפשוטה, לא היה הבדל באיכות הקשרים החברתיים בבגרות או בשביעות הרצון הכללית מהחיים.

חוקרים מאוניברסיטת דיוק הראו גם קשר בין פופולריות להצלחה מקצועית. הם בדקו נתונים ממחקר אורך אמריקאי ומצאו שמי שסומנו בנעוריהם כאנשים שאחרים רוצים להיות חברים שלהם החזיקו משרות נחשבות יותר בשוק העבודה בבגרותם.

איך הפופולריות השפיעה? החוקרים ינג שי וג'יימס מודי העריכו שיש כאן שני מנגנונים בפעולה: ראשית, כישורים חברתיים משפיעים על האהדה החברתית בגיל צעיר וגם על קבלת משרות בשוק העבודה, ושנית, משהו בחוויית הפופולריות טוען את האדם הצעיר ביכולות שעוזרות לו להתנהל בשוק העבודה באופן נעים אך אפקטיבי בבגרות. אולי זה ביטחון, אולי זה עצם ההתנסות בסוגים שונים של קשרים חיוביים עם אנשים.

הסטטוס שהסתבך

אז יותר טוב להיות עשיר, בריא, יפה ומקובל חברתית. מה החידוש? בשנים האחרונות הולכים ומצטברים מחקרים הטוענים שיש סוגים שונים של פופולריות ולא כל הנוצץ זהב. פרינסטיין, לדוגמה, גילה ממצאים מעניינים אחרי שהחל להבחין בין שני סוגים של קבלה חברתית: אהיבות וסטטוס.

לדבריו, פופולריות בגיל הגן ובית הספר היסודי מבוססת בעיקרה על תכונה שהוא מכנה "אהיבות" (Likeability). בעלי התכונה הזאת יודעים לחלוק, לא להתקטנן ולפתור מחלוקות באופן ענייני. הם אינם אלימים, ולעתים קרובות יותר יעזרו לילד שנמצא במצוקה חברתית. הילדים האלה ממקבלים ציונים גבוהים בשאלה "מי היית רוצה כחבר".

אבל בשלב מסוים מתפתחת מקובלות מסוג "סטטוס", שבה הדבר החשוב הוא מי מתאים לערכי הקבוצה, שעשויים להיות שונים: עושר, יופי, הצלחה בלימודים, כוח להדיר אחרים. אלה האנשים שמקבלים ציונים גבוהים בשאלה "ליד מי היית רוצה לשבת בקפטריה". לפעמים הם גם נחשבים חברים נחשקים, ולפעמים לא.

"קבוצה תמיד רוצה סנכרון חברתי, כלומר שאף אחד לא יהיה יוצא דופן מול הערכים ודפוסי ההתנהגות שהכי חשובים לקבוצה", אומר פרופ' תום גומפל מהאוניברסיטה העברית, "אבל רק בגיל 7 בערך מתחילים לשים לב לסטטוס חברתי".

 פרופ' תום גומפל / צילום: תמונה פרטית

הכי טוב להיות באמצע

הסטטוס, לפי פרינסטיין, הוא סוג מקובלות שלא תמיד מניב פירות חיוביים בבגרות. הוא מתאר מחקר שפורסם בשנת 2014 בהובלת ג'וזף אלן מאוניברסיטת וירג'יניה, שהדגים זאת: נערים בני 13, בוגרים לגילם, ששילבו מרדנות, לקיחת סיכונים ועניין רב במין, בחרו חברים בעיקר לפי מידת האטרקטיביות החיצונית שלהם, אבל בגיל 15 קרנם כבר ירדה. בגיל 22, הם כבר היו בסבירות גבוהה יותר להפוך לבוגרים עם נטייה להתמכרות ולהסתבכות בפלילים, והיה להם קשה יותר לשמר חברויות רומנטיות ואפלטוניות.

כאשר אותם מבוגרים שהיו המקובלים של גיל 13 נשאלים מדוע מערכות היחסים שלהם הסתיימו, הם נוטים לטעון, יותר מאחרים, שזה קרה כי "הסטטוס שלי לא היה גבוה מספיק". לדברי פרינסטיין, הם נתקעו בתפיסת פופולריות שכבר לא רלוונטית וזה מזיק להם בבגרותם.

במחקר אחר, שנעשה באוניברסיטת מישיגן ב־2019, נשאלו ילדים בכיתה ז' באופן מפורש מי הכי מקובל בכיתה ומי הכי אהוב. בנוסף, החוקרים מדדו את שביעות הרצון שלהם ממעמדם החברתי, מהחברויות שלהם ומרמת השייכות שלהם לבית הספר.

הילדים שקיבלו את הציונים הכי נמוכים בשני מדדי המקובלות היו האומללים ביותר, אבל היה גם ממצא מפתיע: דווקא בעלי ציוני הביניים בשני המדדים היו המרוצים ביותר. הייתה כאן שבירה נוספת של הקורלציה בין מקובלות לאיכות חיים.

בעלי הציון הגבוה ביותר בשני המדדים דיווחו שהם לא כל כך מרוצים ממעמדם החברתי, והציון שנתנו לאיכות היחסים שלהם עם החבר או החברה הטובים ביותר היו נמוכים יחסית לאלה שקיבלו ציוני ביניים בשני המדדים.

בממצא הזה תומך מחקר אחר שנעשה באוניברסיטת וירג'יניה, שלפיו אפילו חברות קרובה אחת נמצאת במתאם עם ערך עצמי גבוה בעתיד, ובמתאם הפוך לדיכאון ולחרדה, אך ההפך היה נכון לגבי גורלם של המקובלים שלא הצביעו על חברות אחת אינטימית.

לפרינסטיין נוח עם המחקרים הללו. הוא מודה בספרו שהוא עצמו היה ילד "אהיב" אבל לא "מגניב". גם נאר סיפרה בראיונות שבתיכון לא הייתה דמות דומיננטית, אבל הייתה לה חברה אחת קרובה מאוד, בדיוק האופציה שהתגלתה כרצויה במחקר שלה.

פרופ' מרגריטה אזמיטיה, החוקרת את השפעת החוויות החברתיות של בני נוער מקבוצות מיעוט (להט"בים, מיעוטים אתניים, בעלי צרכים מיוחדים ובעלי משקל עודף) על חייהם הבוגרים, אומרת בשיחה עם גלובס שהיא מאמצת את החלוקה של פרינסטיין לאהיבות ולסטטוס, אבל טוענת שהתמונה מורכבת אפילו יותר, כי המשוואה שבה ילד נחמד הוא גם אהוד לא תמיד מתקיימת במלואה.

 פרופ' מרגריטה אזמיטיה / צילום: תמונה פרטית

לפעמים ילדים אינם אהודים משום שמאפיין חיצוני מסוים הופך אותם לחריגים. לדוגמה, נטייה מינית, צבע, דתיות, מוגבלות פיזית או עודף משקל. קבוצה מסוימת עלולה להפלות אדם כזה גם אם יש לו סל כישורים חברתיים סביר ויותר.

אצל בנים, לדוגמה, התבגרות מינית מאוחרת יכולה להיות עילה לפגיעה בסטטוס החברתי של נער, "ואז לפעמים הם יעשו דברים 'של גדולים' כמו לעשן או לשתות, וזה יסכן אותם, ולא בהכרח יעזור להם להיות מקובלים יותר", אומרת אזמיטיה.

מדוע לדעתך הילדים שהיו מאוד פופולריים במדדי סטטוס וחיצוניות לא מרוויחים את אותה תועלת מכך בבגרותם כמו הילדים שהיו אהודים?
"התכונות שבזכותן הם בלטו לא כל כך חשובות במערכות יחסים קרובות. החרדה שלהם כנראה נובעת מכך שכשאת הכי פופולרית, המעמד שלך כל הזמן נמצא בסכנה כי כולם רוצים להיות הכי פופולריים. ההשקעה בלהישאר הכי פופולרי היא מתישה ותובענית ומלחיצה. היא קשורה גם לחיפוש ריגושים, וזו התנהגות שיכולה להיות מערערת בהמשך. בנוסף, כשמגיעים למקום גדול יותר, עם אנשים רבים יותר, כבר קשה להיות 'הכי'. מי שהיו מאוד מקובלים לא למדו כיצד להתמודד עם דחייה".

השחרור הגדול מהתיכון

יום אחד בית הספר נגמר, והחיים האמיתיים מתחילים. רבים מהילדים שהרגישו שונים מרגישים עכשיו הקלה. בדרך כלל קורה לא כי הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש כדמות אחרת לגמרי והפכו למלכי הכיתה בגרסה בוגרת, אומרת אזמיטה. "ילדים שהיו יותר שקופים או שהיו יותר דחויים בגלל מחסור בכישורים חברתיים לרוב ימשיכו להיות שוליים או שקופים גם בקולג'".

אז מדוע בכל זאת המעבר מהתיכון לעולם הגדול טומן בחובו לעתים קרובות תחושת שחרור? "פשוט כי יש שם יותר אנשים ויותר סיכוי למצוא בכל זאת אנשים שדומים לך או מעוניינים בחברתך. וגם אם לא, את לא תהיי היחידה במצב הזה, בולטת מאוד בתוך כיתה שלמה שבה כולם מסתדרים".

עבור ילדים שסבלו בגלל מאפיין חיצוני, היציאה מהתיכון עשויה להיות עוד יותר משחררת. לרוב יהיו בסביבה עוד אנשים כמוהם, ולפעמים הם יוכלו ליצור קבוצה של דומים להם או קבוצה שחולקת תחומי עניין משותפים, שגוברים על המאפיין המבדל.

"לסוג ה'לא מקובלים' הזה קל יותר, כי הם מבינים שההדרה שלהם הייתה קשורה בחוסר התאמה לקבוצת התייחסות ספציפית, אבל יכולה להשתנות בקבוצה אחרת", אומרת אזמיטיה. בהסתייגות אחת: לפעמים מי שחוו מיקרואגרסיה, עם או בלי סיבה שברורה להם, עלולים להפוך לחשדנים ולפרש סיטואציות ניטרליות באופן בעייתי. זה עלול להיות בעוכרי מערכות היחסים החדשות שלהם.

סיבה שלישית שבגללה היציאה מהתיכון מביאה עמה הקלה היא שבכל זאת מבוגרים נוטים להיות טיפה פחות אכזריים, לפחות בהקשר הזה. הם לא נוטים להחצין הדרה, בעיקר לא כזו שמבוססת על תכונות חיצוניות.

גם באוניברסיטה וגם במקום העבודה יכול להיות "השולחן של המקובלים", אבל, אומרת אזמיטיה, "אם מדי פעם תשבי כמבוגרת בשולחן ארוחת הצהריים עם קבוצה שאת לא שייכת אליה, כנראה אף אחד לא יסלק אותך ולא יתעלם ממך. אם יש קליקה שלא מתייחסת יפה, את פשוט תשבי עם מישהו אחר ותדעי שזה לא מותאם גיל".

במהלך מחקריה, אזמיטיה שמה לב שלחברי קבוצות המיעוט היא חוקרת יש נטייה להרבות בהתנדבות בתקופת לימודיהם באוניברסיטה. "זה מחזק את תחושת השייכות שלהם למקום באופן שמנטרל את תחושת החריגות. פתאום הם מדברים בשמו של המקום".

גומפל מסכים שמשמעות לקבוצה, Mattering, היא עוד פרמטר של קשר חברתי, לצד סטטוס ואהדה. "התנדבות יכולה לחזק את תחושת המשמעות, עוד לפני שהיא מהווה כר ליצירת חברויות חדשות", הוא אומר.

מסוכסכים עם העבר

נראה שלא מעט אנשים שהיו להם חברים בילדותם בכל זאת מסוכסכים עד היום עם המעמד החברתי שלהם בעבר.
אזמיטיה: "לרוב אלה יהיו אנשים שניסו להיכנס לתת־קבוצה מסוימת שלא ממש רצתה לקבל אותם מסיבותיה, והם חיו על השוליים של אותה קבוצה במשך זמן רב, וחוו חוסר ודאות לגבי מעמדם. מישהו שמביט מהצד עלול לקנא בהם, שכן הם חלק מקבוצה, אולי אפילו קבוצה נחשקת. אבל גם בתוך הקבוצה לא תמיד קל.

"במקרה אחר, יכול להיות שאדם מסוים היה פופולרי בכיתה או בתת-קבוצה ועורר קנאה, ואז אנשים ניצלו רגע של חולשה כדי 'לנקום' בו".

גומפל: "אין מי שלא חווה דחייה כלשהי בנעוריו. מדי פעם מישהו אומר שתקופת התיכון שלו הייתה רגועה ונינוחה ברמה החברתית, ולדעתי הוא בהכחשה. זו תקופה מאוד מלחיצה ומורכבת מבחינה חברתית".

אזמיטיה: "גם מי שאהב את התיכון לרוב יגיד שהוא לא רוצה לחזור אליו, כי הוא מצליח לשמר אותן איכויות בחייו הבוגרים. מי שמתגעגע בדרך כלל חש שבהמשך הדרך החיים נעשו עבורו יותר מדי מורכבים".