מתווה הפשרה שמציע פתרון לפסקת ההתגברות

הכותב הוא ראש תכלית - המכון למדיניות ישראלית

קשה להמעיט מחומרתו של המשבר החוקתי שמדינת ישראל מתקרבת אליו בצעדי ענק. הסערה מחריפה את הקיטוב בין המחנות וקורעת את העם, אך יותר מכך, היא מותחת לקצה את מערכת העצבים העדינה המחברת בין רשויות השלטון.

המשבר הנוכחי הוא ככל הנראה הדרמטי מכל משברי העבר, כי הוא לא מתנהל רק בין אזרחים, מפלגות ופוליטיקאים. כאלה כבר עברנו. משבר זה מיוחד כי הוא מתנהל בין רשויות שלטוניות המרכיבות יחד את הבסיס המשותף לחיים של כולנו, מדינת ישראל.

● השופט עודד מודריק: "אין רע הכרחי בבחירת השופטים בידי נבחרי הציבור"
● הגיע זמן פשרה: עו"ד רז נזרי משרטט מתווה לרפורמה במערכת המשפט שבה כל הצדדים מוותרים
● מה אומרים סעיפי רפורמת לוין? מורה נבוכים | גלובס עושה סדר

עקרונות לפשרה

כל מתווה פשרה מוכרח להתבסס על שלושה עקרונות יסוד המבטאים את עומק המשבר ואת היכולת לתקן אותו: אחריות, שימור המתח ומבניות.

ראשית, על הצדדים לקחת אחריות ולהוריד את גובה הלהבות. העובדה שרשויות השלטון לא מסוגלות לנהל דיאלוג, היא כישלון חמור. ציבור במדינה דמוקרטית לא צריך לבחור בין מערכת פוליטית חזקה למערכת משפט חזקה, הוא צריך ששתיהן יהיו חזקות ומסוגלות לדבר זו עם זו.

העיקרון השני הוא שימור המתח: במאבק הזה אסור שתהיה הכרעה. תמונת הניצחון היא שלוש רשויות שלטוניות המסוגלות להתקיים זו לצד זו תוך שימור המתח ביניהן ואיזון מתמיד אחת של השנייה.

העיקרון השלישי הוא המבניות. כדי לפתור את כשלי המערכת מבלי לרמוס אותה, יש ליצור מסגרת חקיקה מקיפה וכוללת שתסדיר את אופי הליך החקיקה ותקבע מדרג בין החוקים. המסגרת, שנקראת חוק יסוד: החקיקה, תסדיר את מעמדם של חוקי היסוד, את סמכות בג"ץ לפסול חוקים ואת זו של הכנסת להתגבר על הפסילה.

אימוץ של שלושת עקרונות אלה כמצע לדיאלוג פשרה שיתקיים בפלטפורמה ראויה, ייצור דיאלוג שיתקיים בלב פתוח ובנפש חפצה לשמוע את הצדדים ולמצוא מרחבי הסכמה בסעיפי הרפורמה המוצעת בידי הקואליציה. הנה כמה מהם.

איזון בין הרשויות

חקיקת חוקים וחוקי יסוד, ביקורת שיפוטית ופסקת התגברות: יוגדרו במסגרת חוק יסוד: החקיקה, שיוצר איזון בין הרשויות ומגדיר כללי משחק. החוק יכלול את מה שחסר לישראל, כללי משחק ביחס לאיך מחוקקים חוקים, ומה מעמדם, ואיך לא מנצלים את החקיקה לרעה. זה לא קיים בהצעות שנמצאות על השולחן.

בנוסף, בין השאר יכלול החוק את הגבלת והגדרת סמכות בג"ץ לפסול חוקים בהרכב מורחב, וכן קביעת מנגנון התראת בטלות בחלק מהמקרים. מאידך, רף ההתגברות מצד הכנסת יהיה משוכלל יותר. הוא לא רק כולל מספר (שצריך להיות גבוה יותר מרוב מקרי של 61), אלא צריך לכלול מקרים המוחרגים מהתגברות, ובחינה התקופה שלגביה חלה ההתגברות. התגברות של הכנסת היא ראויה, אך היא לא יכולה להיות כלי לרמיסת שאר הרשויות.

עילת הסבירות: למרות היותה כלי חשוב המאפשר למערכת המשפטית לכייל את העבודה הציבורית במקרים בהם לא קיימות אמות-מידה מוגדרות, מדובר ביציר פסיקה לא מוגדר דיו, שלעתים נעשה בו שימש ככלי לאכיפת ערכים. יש לצמצם את עילת הסבירות למינימום הנדרש כדי לקיים ביקורת שיפוטית, אך לא כדי לאכוף ערכים.

גיוון בבחירה

הוועדה לבחירת שופטים צריכה לבטא איזון ולקדם את הצדדים להסכמה ולא להכרעה. המנגנון שקיים הוא חיובי ומשמר את המתח בין הרשויות, אבל אפשר לשפר אותו. לדוגמה, ניתן להוסיף לוועדה נציגי אופוזיציה ונציגי ציבור, על-מנת להקטין את כוח הווטו של השופטים בוועדה ולקדם עוד יותר את הייצוגיות והגיוון במינויים השונים.

דבר שאסור לעשות הוא לייצר פוליטיזציה מלאה של הוועדה. זה רק יחליש את רמת האמון של הציבור בבתי המשפט ויביא למדינת ישראל שופטים פחות טובים ופחות מקצועיים.

מעמד היועץ המשפטי: המערכת המשפטית לקחה יותר מדי כוח לידיים לאורך השנים, ולעתים הביאה לסירוס מקבלי ההחלטות. גם כאן השינוי צריך להיות חכם. משילות אמיתית דורשת יועץ משפטי שישמר את סמכותו כפרשן המוסמך של הדין. מצד שני, משילות גם צריכה לאפשר לממשלה לפנות לייצוג פרטי במקרים מסוימים ולעתור נגד עמדת היועמ"ש.

פוליטיקה היא אמנות הפשרה, ומדיניות היא מעשה מרכבה עדין ומדויק. פשרה אפקטיבית ובת-קיימא שתכלול הטמעה חכמה ומושכלת של הרפורמה במסגרת חוק יסוד: חקיקה מאוזנת וכוללת, תוכל לתקן את המערכת ולשמר מתח בין הרשויות. פשרה כזו תוכל להיווצר כשהצדדים יחדלו מניסיונותיהם לייצר הכרעה ויזהו את הרגע שניצב לפנינו, רגע ההסדרה הראויה.

ניצחון רשות שלטונית אחת הוא בהכרח הפסד רשות שלטונית אחרת, אך עוד יותר מכך - ניצחון רשות אחת על רעותה הוא הפסד של מדינת ישראל ואזרחיה.