מיהו המשורר שסימל את תחילתה של השירה העברית ומה הפך אותו למשורר הלאומי?

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

השנה, ב־9 בינואר, חגגנו 150 שנה להולדתו של חיים נחמן ביאליק (1934-1873). שמו של הספר המרתק של חוקר הספרות שמואל אבנרי "כמה ביאליק יש? על ריבוי פניו של המשורר הלאומי" (ידיעות ספרים, 2021) רוצה לומר, בין השאר, כי כל יהודי רצה חלק בביאליק ולכל יהודי ביאליק משלו, הן כאדם והן כמשורר.

● "אחות לפליאדות": על היצירה הספרותית שזכתה השנה בפרס ספיר
● "מכתב ביניים": הפואמה הנידחת שהשפיעה על דורות של כותבים
● היכרות עם יצירת המופת הלא ידועה של ש"י עגנון, מגדולי הסופרים העבריים 

המפגש בין השחקן משה חורגל וביאליק

כזה היה גם סבי, משה חורגל (1990-1901), שחקן התיאטראות "המטאטא" ו"הקאמרי", שבהיותו חלוץ צעיר, שעלה ארצה מפולין ב־1925, נהג להשתרך אחרי המשורר הלאומי ברחובות תל אביב ולשמוע מפיו דברי חוכמה.

סבי מספר ביומניו כי באחד הימים ראה את ביאליק מהלך בתל אביב ונעצר בכובעו ומקלו למול קיוסק כשהוא מביט בשלט האומר: "מחר עם שחר הָעֵזּוּ בעוז, לבוא אליי לשתות גזוז". נראה שהחנווני מאחורי הדלפק נמס מרוב שמחה. המשורר הלאומי עומד ביום שמשי וקורא את חרוזיו. ועוד הוסיף המשורר לעבר סבי, "נו מה אתה אומר, הנה משויְרר! בוא, תלווה אותי הביתה". לטענת סבי, ביאליק הכיר אותו מהתיאטרון כשחקן צעיר, אבל אף פעם לא זכר את שמו. זה לא היה דבר נדיר, צעירים ליוו את ביאליק ברחובות תל אביב כשהוא מדבר עִמם מנהמת נפשו.

בזיכרונות הכתובים סבי המשיך ללוות את ביאליק במשך היום בטיול לאורך הים, ולמול הקזינו "גלי אביב" והסלעים סביב פתח ביאליק בהרצאה מרתקת על סוגי סלעים ושמותיהם השונים במקורות: סלע, צור חלמיש, כורכר, מצוּק, טרש.

אחר ביאליק בכבודו ובעצמו הזמין אותו לשתות קֶפיר (משקה חלב), למעלה בקפה. למען האמת רק חצי קפיר, חצי לו וחצי לסבי, כי ביאליק היה נודע בחסכנותו. גם בקפה זכה סבי להרצאה לשונית מפיו של המשורר הלאומי. הייתה שם תזמורת ריקודים, ומשזו ראתה את ביאליק מיהרה לנגן את "הכניסיני תחת כנפך". הם העלו את ביאליק לבמה ונתנו לו לנשוף, להקיש ולפרוט על כלי הנגינה. אחר חזר המשורר הלאומי לשולחן, וביאליק הרצה לסבי בעל פה על הלוויים ועל כלי הנגינה בבית המקדש. סבי זכר רק את תחילת הדברים ובזיכרונותיו הוא מצטער על כך: "ישנם שלושה מיני כלי-זמר: כלי־מיתר, כלי־רוח וכלי־הקשה...".

מעמדו של ביאליק בשירה העברית

כמשורר עברי נדיר שכתב יחסית מעט שירים ביחס למשוררים אחרים, למשל ביחס לשאול טשרניחובסקי בן דורו, או ביחס למשוררים מאוחרים יותר כאברהם שלונסקי ואור צבי גרינברג, ביאליק היה מין כלי נגינה של העברית, נדיר שכזה, כאילו נשלף מבית המקדש. כך תפס אותו היישוב היהודי אז וכך הוא נתפס, בצדק, עד היום בתרבות שלנו. רגע נדיר של הולדת אומה והולדת משורר.

ביאליק לא בכדי נתפס כמשורר רציני, משורר חמור סבר הנושא אחריות קולקטיבית־לאומית. לא רק שיריו הלאומיים הקנו לו את התדמית המלכותית והממלכתית הזאת, אלא גם תפיסת היחיד שלו שירש ישירות מן הסימבוליזם הרוסי, מבלי לוותר על קורטוב הרומנטיקה כמובן. בעצם אפשר לקבוע כי אצל ביאליק כל ההוויה, רומנטית ודאי, אבל גם זו הלאומית של העם, מכופפת כולה ליגונו של היחיד, אפילו בטקסט ארוך משלו כמו "מגילת האש", ודאי בשירים המולחנים המוכרים לנו כמו "הכניסיני תחת כנפך", או "בשל תפוח", "קומי צאי", "לא ביום ולא בלילה", "היא יושבה לחלון", ואף "הולכת את מעִמי" הקסום ביותר שכתב למאהבת שלו, הציירת אירה יאן, ועוד ועוד.

הצד השובב של ביאליק

על פי מכּרי ביאליק ומוקיריו בחייו היה לו גם פן אחר, פחות מחויב ויותר שובב, משועשע, מצחיק וצוחק. בשירה הרצינית של ביאליק בורחת לו לפתע מתוך השורות השובבות האנושית שלו, זאת שמנסה לחמוק מהיותו סמל מקודד, לשון קוד, עוד בחייו.

כזה הוא השיר "הקיץ גווע", למשל, המסתיים בשורות החמודות על היום הסגריר האומר לבני מזרח אירופה, עם בוא החורף, לבדוק אם הנעליים טובות ואין בהן חור, להטליא את האדרת, לצאת ולהכין תפוחי אדמה לקראת החורף הנורא. הנה הציטוט: "וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר / עַל־הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה: / 'בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם? / צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה'."

הצד המפוכח של ביאליק

לביאליק יש עוד צד. בשיר האהוב עליי והפחות מוכר "נוֹשָׁנוֹת" הוא מתגלה כרומנטיקן מריר ואפילו ציני ומפוכח, כשם שהיה משורר מאוחר יותר, נתן זך.

"נוֹשָׁנוֹת" בנוי כולו דיאלוג שבינה לבינו, שתי שורות היא ושתי שורות הוא. האישה הנושאת את נפשה אל הטבע ואל עולם הדימויים הרומנטי, ואילו הגבר, כדרכו של זכר מסורתי, עסוק בעיקר במלאכת הפיתוי תוך החנפה אינסופית לבת הזוג.

זהו דווקא שיר מוקדם של ביאליק משנת 1893. כאמור שירו המשמעותי הראשון והנודע, "אל הציפור", פורסם במאסף לספרות "פרדס", ב־1891, בהיותו בן 19, על ידי מי שיהיה לימים ידידו הקרוב וילקט עמו את "ספר האגדה", המבקר והעורך יהושע חנא רבניצקי.

"נושנות" ייכתב שנתיים אחרי "אל הציפור", אבל ביאליק, שכנראה הרגיש כי השיר לא ממצה את פוטנציאל שבירת הרומנטיקה שלו בכל בתיו, חיכה איתו, ורק ב־1901 פרסמו בספרו הראשון, אחרי שמצא לו בית נועל הולם של מעין פואנטה, שבו נואש הגבר ממלאכת הפיתוי השקרית ובעצם מודה קֳבל עם ועדה שהלכה לה הרומנטיקה והכול בעצם זיוף רגשי אחד גדול.

הנה "נוֹשָׁנוֹת" (נכתב ב־1893 ופורסם לראשונה בספרו ״שירים״, 1901):

"כָּעֵינַיִם קֹרְצִים שָׁמָּה
בַּשָׁמַיִם אוֹרִים זַכִּים…"
- בְּעֵינֵיהֶם פָּז הַכְּרוּבִים
צוֹפִים בָּנוּ מִן־הַחֲרַכִּים.

"סָבִיב יִמְתַּח הַיָּרֵחַ
חוּטֵי אוֹר כַּכֶּסֶף זַכּוּ."
- מִקַּרְנֵיהוּ, יוֹנָה תַמָּה,
שַׂעֲרוֹת רֹאשֵׁךְ יָפוּ, רַכּוּ.

"שָׁם כְּגַלֵּי שַׁיִשׁ טָהוֹר
צָפִים גִּזְרֵי עָבִים צְחֹרוֹת."
- מִן הֶעָבִים, חֶמְדַּת לִבִּי,
מַעֲלוֹת רוּחֵך זַכּוֹת, טְהֹרוֹת.

"רְסִיסֵי לַיְלָה תְּלוּיִם שָׁמָּה
בֵּין עֲשָׂבִים, וּמָזְהִירִים."
- שְׁתֵּי עֵינַיִךְ יָפוּ, אֹרוּ
גַּם מֵרְסִיסִים, מִסַּפִּירִים.

"חֶרֶשׁ שׁוֹקֵק פֶּלֶג שָׁמָּה
רוּחַ יִשֹּׁב - קְטֹרֶת כָּלִיל."
- נִשְׁמַת אַפֵּךְ - רוּחַ עֵדֶן,
קוֹלֵךְ - הֶמְיַת פֶּלֶג, חָלִיל.

"שָׁם הַזָּמִיר יִפְצַח רִנָּה,
מָה רוֹמֵמָה הִיא, כַּבִּירָה!…"
- לַיְלָה צַוִּי חַסְדֵּךְ אִתִּי,
הָאַהֲבָה מְקוֹר הַשִּׁירָה.

"הֲיַאֲרִיךְ, דּוֹד לְבָבִי,
הֲיַאֲרִיךְ לֵיל עֲדָנִים?"
- דְּבָרִים אֵלֶּה, נַעֲרָה פֹתָה,
מַה־יְּשָׁנִים הֵם נוֹשָׁנִים!…