הסרת האיזונים והבלמים בחוק התכנון והבנייה גרמה למשבר הדיור

הכותבת היא אדריכלית, בעלת משרד תכנון, ממייסדי ארגון "החזית החמישית"

אין צורך להפליג בדמיון או להרחיק מעבר לים, כדי לבחון את השפעת אובדן האיזונים והבלמים במערכת שלטונית, מספיק להפנות את הזרקור ל'קטר המשק': ענף הבנייה, בו בוצעו בעשור האחרון רפורמות שהסירו ממערכת התכנון את האיזונים הנדרשים. בין ההשלכות: משבר הדיור, והוא רק קצה הקרחון.

מערכת התכנון נבנתה כמערכת היררכית: בראשה המועצה הארצית, ומתחתיה הוועדות המחוזיות והמקומיות. להבטחת "הליך קבלת החלטות נקי ומשוחרר מלחצים", כל תוכנית מאושרת ע"י מוסד תכנון גבוה יותר במדרג, לאחר דיון בהתנגדויות מטעם הציבור. בשונה מהליך התכנון המושכל, הליך הרישוי, באמצעותו הציבור מממש את הזכויות שניתנו בתוכניות, אמור להיות טכני ומהיר.

למרות הצורך בהגדלת היצע הדיור, משיקולי "יד רוחצת יד" בין הממשלה לשלטון המקומי, הרשויות לא נדרשות לעמוד ביעדי תכנון או בלוחות זמנים להנפקת היתרי בנייה. אין להן אינטרס לקדם בנייה למגורים, ובמקום שהממשלה תתמרץ באופן שקוף וגורף תכנון למגורים היא מקדמת הסכמי־גג פרטניים בין שרים לראשי עיר, וגוזרת סרטים בעקבות מימון מוסדות ציבור.

הסרת איזונים ובלמים

כתוצאה מהזנחת התכנון העירוני, הוועדות המחוזיות הוצפו בתוכניות נקודתיות למגרשים בודדים ביוזמה פרטית. במקום להתמודד עם שורש הבעיה, בשנת 2014 הקימה הממשלה מסלולים עוקפים: ועדות ארציות המתכננות ומאשרות מתחמי מגורים (ותמ"לים). זה היה נדבך ראשון בהסרת האיזונים והבלמים ממערכת התכנון: המתכנן הוא גם המאשר, ומכיוון שמדובר במוסד ארצי, הציבור איבד את הזכות להתנגד בפני ערכאה גבוהה יותר.

ב־2016 נכנסה לתוקף הרפורמה ברישוי שנועדה להסדיר את הליך הוצאת היתרי הבנייה. נגרעו ממנה כל המנגנונים שנועדו לשרת את האינטרס הציבורי ולהגן על זכויות הפרט, בהעדרם, הפך הליך הרישוי לכלי בידי הרשויות לוויסות הבנייה, והיתר הבנייה הפך לקלף מיקוח בידי עשרות גורמים בעלי זכות וטו.

במבחן התוצאה, גם התכנון המהיר של הותמ"לים לא תורגם להיתרי בנייה. ביד אחת הממשלה הסירה מנגנונים שנועדו להגן על הציבור בהליך התכנון, כדי להאיץ אותו וביד שנייה סיפקה לרשויות כלים לעכב את הליך הרישוי ולמנוע בנייה.

לאור לקחי העבר, בחוק המטרו הקנתה לעצמה הממשלה סמכות לתכנון מפורט ולהוצאת היתרי בנייה למגורים, מסחר ופנאי, בכל "מתחמי ההשפעה" של המטרו. כך, באופן חסר תקדים, מקבלת ועדה ארצית, שהוקמה לתכנון תשתיות כוח בלתי מוגבל לתכנון מרכזי הערים, ומהציבור שוב נמנעת הזכות לערער עליו בפני גורם חיצוני.

במקום לקדם תקצוב, יעדים ולוחות זמנים מחייבים, ולאפשר אכיפה על הרשויות - דורש השלטון המקומי "להיכנס מתחת לאלונקה", ולהפוך את הרשויות ליזמיות בנייה, ומקדם רפורמות המבטלות את העקרונות עליהם מבוססת מערכת התכנון, פוטרות את הרשויות מהאחריות לקדם תכנון, ומתמרצות את הציבור לשאת ולתת על זכויות הבנייה.

פגיעה באיכות

תכנון עירוני מבוסס תוכניות נקודתיות יפגע באיכות התכנון, יגדיל את העומס והעלויות ויעצים את חוסר הוודאות. ולמרות זאת: בהמשך למגמה שהחלה ב"חלופת שקד", חוק ההסדרים מסמיך ראשי עיר לחלק לבעלי מגרשים בודדים זכויות בנייה נרחבות בתוכניות נקודתיות, בשווי מאות מיליונים למגרש, ללא תכנון אסטרטגי, שקיפות ובקרה, ומעביר להם שליטה חסרת תקדים במרחב העירוני ובחלוקת ההון העתידית.

ביטול עילת הסבירות יהיה המסמר האחרון וימנע את הסיכוי לקבלת סעד מביהמ"ש, שממעט להתערב בנושאי תכנון, ויותיר את הציבור והערים ללא גורם האמון על שמירת הסדר הציבורי. הרפורמה שנדרשת היא החזרת האיזונים והבלמים למערכת התכנון, והשבת השפיות.