הגיאוגרפיה של משבר אוקראינה עוצרת נשימה. אפשר להגיד על המשבר הזה שהוא צובר תנופה מדינית וטריטוריאלית ובמובן מסוים הוא מתפשט על פני כל מרחב היבשה העצום שבין מערב האוקיאנוס השקט למזרח האוקיאנוס האטלנטי. הביטוי הדרמטי ביותר של התרחבותו הוא התפקיד ההולך וגדל של סין.
● "זמן של שינוי רדיקלי בלתי הפיך": פוטין מעניק גט מתלהם למערב | פרשנות
● המנכ"ל שמנהל טריליון דולר לא אופטימי לגבי האינפלציה, ויש לו גם מסר לישראל | ראיון
האורחת החדשה ביחסים הבינלאומיים
זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שמעצמה אסיאתית טוענת לתפקיד מדיני, לפי שעה רק מדיני, ביישוב משבר אירופי. יפן של מלחמת העולם השנייה אמנם הייתה בעלת ברית חלקית של גרמניה הנאצית ושל איטליה הפשיסטית, אבל לא הייתה יותר ממשקיפה על מאורעות היבשת. היא קיוותה להתחמק מהשפעתם הרעה, לא להשיג יעדים אסטרטגיים באירופה.
סין לעומת זאת, פרסמה ביום שישי תוכנית־שלום לאוקראינה, המציעה סימני דרך אל "ארכיטקטורה של ביטחון אירופי בן־קיום". המלים האלה הן חלק מן העגה של מכוני מחקר במערב, וברור שהכותבים הסיניים צברו איזה תואר באיזו אוניברסיטה אמריקאית, או חיממו קתדרה באיזשהו מקום. ממשלות מערביות, קטנות או גדולות, רגילות להשיא עצות כאלה לארצות רחוקות. אין אפוא שום סיבה שארץ של 1.4 מיליארד בני אדם, מעצמת־על כלכלית וצבאית, לא תשיא עצות לאירופה.
דלת חדשה נפתחת ביחסים הבינלאומיים, אורחת חדשה נכנסת, וכללי הדיפלומטיה העולמית משתנים. סין השתחררה מביישנותה ההיסטורית, והיא מתחילה להתאים את יומרותיה המדיניות לכוחה הכלכלי והצבאי. זה עניין לא בלתי טבעי ובכל מקרה בלתי נמנע. ב־150 השנה האחרונות ראינו מעצמות עולות בין־לילה ממושב בספסל האחורי אל קדמת התיאטרון. עולות על הדעת גרמניה ויפן של סוף המאה ה־19.
בצניעותה, סין אינה קוראת לתוכנית השלום שלה "תוכנית שלום", אלא מסתפקת ב"נייר־עמדה" המכיל 12 נקודות שהן מעין מפת דרכים להסדר. הוא גם שזור גינויים מפורשים או מרומזים למערב ונמנע מכל ביקורת ישירה על רוסיה, אם כי הוא כולל חיווי בזכות "הריבונות, העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של כל הארצות".
אף על פי כן, נקודה מס' 3 בנייר, הקוראת ל"הפסקת מעשי האיבה", אינה כוללת נסיגה רוסית לגבולות כלשהם. בכלל, המילה "גבול" אינה מופיעה בנייר (לפחות לא בגירסה האנגלית הרשמית שלו).
הרבה לפני הדרישה להפסקת אש, לשיחות שלום ולמניעת מלחמה גרעינית (שהיא הנקודה מס' 8), סין דורשת (בנקודה מס' 2) "ויתור על המנטאליות של המלחמה הקרה". היא אינה מסבירה מי לוקה במנטאליות המגונה הזו, אבל מייחסת אותה לניסיון "להשיג ביטחון אזורי באמצעות הרחבת גושים צבאיים". והכוונה בכך זהה לכוונות של רוסיה: לברית נאט"ו, שהתפשטותה מזרחה היא ההסבר העיקרי שרוסיה מציעה לפלישתה לאוקראינה.
סין שכחה להבדיל בין התוקפת למותקפת
תוכנית סין התקבלה בחריקת שיניים באירופה ובאמריקה. נשיא אוקראינה, זלנסקי, ניסה להוציא מתוק מעז. אם סין מתעניינת ביישוב המשבר, הוא ישמח להיפגש עם הנשיא שי ג'ינפינג. אכן, אם סין רוצה למלא תפקיד של מתווכת, או להציע את שירותיה, האין היא צריכה לדבר עם שני הצדדים?
אבל בדיוק לזה מתכוונים האירופאים והאמריקאים, כשהם דוחים את ההתיימרות הסינית. "סין בחרה צד", אמרה נשיאת הנציבות של האיחוד האירופי, אורסולה פון דר ליין. "לסין אין כל אמינות", אמר מזכ"ל נאט"ו, ינס סטולטנברג.
החשד הכבד ביותר נוגע לצעדים הבאים של סין. ייתכן שהיא הגישה את נייר העמדה הזה כהכנה של יחסי ציבור לאקט של הזדהות מלאה עם רוסיה. זה ימים אחדים שמקורות מערביים מדברים על אספקה של נשק סיני לרוסיה. לנשק כזה, בנסיבות האלה, עשויה להיות השפעה ניכרת על מהלך המלחמה.
סין זועמת כאשר האשמות כאלה נשמעות. היא מפורסמת בפתיל הקצר של סבלנותה הדיפלומטית, ואינה סובלת ביקורת כלשהי. מבקריה הם תמיד צבועים ולא־כנים.
איך הם מעיזים לבקר אותנו? אולי תוהים הסינים. הם מספקים נשק לאוקראינה מכל הבא ליד, והם מאריכים בזה את המלחמה. ובכלל, מי הם שיכתיבו לנו את יחסינו עם רוסיה?
יש מעט מאוד טעם בוויכוח פומבי עם טענות־הנגד הסיניות. אם בייג'ינג מעדיפה שלא להבין את ההבדל בין נשק הנשלח לארץ מותקפת, לבין נשק הנשלח אל הארץ הפולשת, אין מנוס מלהטיל ספק ברצינותה. האו"ם, שאת אמנת היסוד שלו סין חוזרת ומצטטת, מעניק לחברותיו את הזכות להגנה עצמית.
הרבה מה להפסיד מעימות עם המערב
אבל חשובה משאלת הכנות הסינית, היא שאלת המניעים והיעדים. לא בלתי סביר הוא הרעיון שסין רוצה למנוע תבוסה רוסית, כדי לבלום נטייה של מאזן הכוחות הגלובלי נגדה. החתירה אל מאזן כוחות נהגה להדריך את האנגלים באירופה במשך מאות שנים. "הפרד ומשול" הייתה נוסחת הצלחה של מעצמות משחר ההיסטוריה.
סין, לפי רוב הסימנים, מתכוננת לקראת עימות צבאי אפשרי עם המערב סביב טייוואן. האמריקאים סבורים שהתקפה סינית תבוא בתוך ארבע שנים. ממילא החלשת המערב, או הסחת דעתו באמצעות מלחמה באירופה, הן עדיפויות סיניות סבירות. אבל לסין יש הרבה מאוד מה להפסיד מעימות פוליטי עם המערב. נייר העמדה הסיני עצמו כולל נקודה רבת עניין: "הבטחת היציבות של שרשרות האספקה והתעשייה".
הנייר מטעים כי על "כל הצדדים להגן בכל התוקף על השיטה הכלכלית העולמית הקיימת, ולהתנגד לשימוש בכלכלת העולם כאמצעי או כנשק להשגת יעדים פוליטיים. יש צורך במאמצים משותפים כדי לשכך את השפעות הלוואי של המשבר, ולמנוע ממנו שיבוש של שיתוף הפעולה הבינלאומי באנרגיה, בכספים, בסחר מזון ובתחבורה, ולהכשיל את ההתאוששות הכלכלית הגלובלית".
מפתיע מאוד שהמילים האלה לא מצאו את דרכן לכותרות הראשיות של התקשורת. הן מעידות קודם כול שלסין יש אינטרס מובהק בהגנה על הסטטוס־קוו. בניגוד לרוסיה, או לאיראן, היא אינה מעצמה מהפכנית, והיא לא רוצה לפגוע בכלכלותיהן של הדמוקרטיות התעשייתיות, אפילו לא לצרכים פוליטיים. בלעדי הקפיטליזם המערבי אין לה חיים, או לפחות אין לה שגשוג. ובהיעדר שגשוג אין לה יציבות פוליטית.
ההגנה על הסדר הכלכלי הגלובלי אינה מתיישבת עם חימוש רוסיה או עם חיסול עצמאותה של אוקראינה. היא אינה מתיישבת עם שורה של דברים שסין עושה בזמן האחרון. בימים הבאים, בחודשים הבאים, בשנים הבאות יהיה עלינו לנסות לחזור ולהשיב על השאלה כיצד סין מתכוונת ליישב את הסתירה בין רצונה להחליש את המערב פוליטית וצבאית, לבין רצונה שהמערב יוסיף לצרוך את מוצריה, להשקיע בשווקיה ולהתיר לה כניסה ושימוש בטכנולוגיה שלו.
אולי אין דרך ליישב את הסתירה. אולי סין עצמה אינה מצליחה להחליט באיזו דרך לבחור. הבה ננסה לתפוס מקום בשורה הקדמית של התיאטרון הגלובלי הזה, כדי לנסות ולהבחין במה שמתרחש מאחורי הקלעים של הבמה בבייג'ינג. אזהרה: זה יהיה קשה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר
כתבות
ני"ע
