סערה בעולם הארכיאולוגיה: מי זייף את מקטעי מגילות ים המלח?

מגילות ים המלח הן אחת התגליות הארכיאולוגיות הגדולות של המאה הקודמת, ואחת החשובות להבנת ההיסטוריה של כתבי התקופה, ביניהם הספרים שאוגדו לתנ"ך שבו אנחנו אוחזים כיום. הגילוי שלהן הרחיב את הידע שלנו על הטקסט המקראי, אלף שנים אחורה ממה שהיה זמין לפני גילויין, חשף מגוון נוסחים, אבל בעיקר הוכיח את העקביות של מסורת התנ"ך העברי.

● מהו האתר הארכיאולוגי שמצית ויכוח עז במשך שנים בין החוקרים?
● מי היו הזוג הגאה הראשון בהיסטוריה של האנושות?
● התעלומה הגדולה של עולם הארכיאולוגיה: מתי נבנו חומות ירושלים הקדומה?

קורות מגילות ים המלח

מגילות ים המלח האותנטיות התגלו בשנת 1947, כאשר רועים בדואים מצאו צנצנות חרס במערות קומראן שהכילו אלפי מגילות קלף בנות יותר מ־1,800 שנה, כולל כמה מעותקי התנ"ך הקדומים ביותר ששרדו.

בשנות ה־50, סוחר עתיקות מבית לחם בשם חליל איסקנדר שאהין, הידוע יותר בשם קנדו, רכש מקטעי מגילות מבדואים מקומיים ומכר אותם לאספנים ברחבי העולם. אלא שבשנות ה־70, אמנה חדשה של אונסק"ו המסדירה בעלות על אוצרות תרבותיים, וחוק ישראלי חדש שאסר על סחר בעתיקות, הגבילו את מכירת המגילות שנבזזו. החוק הותיר לאספנים פרטיים שאריות, בעיקר קטעי מגילות קטנים שנכנסו לשוק הפרטי בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

כל זה השתנה בסביבות שנת 2002, כשסוחרי עתיקות וחוקרי מקרא החלו לחשוף קטעי טקסט תנ"כי שנראו כמו חלקים אבודים של מגילות ים המלח. על פי הדיווחים, רבים מהמקטעים הקטנים מקורם בבני משפחת קנדו, שעל פי השמועות מכרו חלקי מגילות ששמרו בכספת בשוויץ.

עד סוף העשור, טפטוף המקטעים הפך לשיטפון. אספנים פרטיים ומוזיאונים נלחמו על ההזדמנות להחזיק בטקסטים התנ"כיים הקדומים ביותר, ביניהם מייסד מוזיאון התנ"ך, המיליארדר האמריקאי האוונגליסט סטיב גרין, שהקים את רשת Hobby Lobby. גרין יצא למסע רכישות של כתבי יד וחפצים תנ"כיים, כדי לייסד את מה שיהפוך לאוסף מוזיאון התנ"ך בבירת ארה"ב. בסך הכל, רכש גרין 16 מקטעי מגילת ים המלח, כולל שבעה מקטעים שקנה ​​ישירות מוויליאם קנדו, בנו של קנדו האב.

האם המקטעים אותנטיים?

תחילה חשבו מומחי מגילות ים המלח כי המקטעים שנחשפו לאחר 2002, כולל אלו שרכש גרין, מקוריים, אבל בחלוף הזמן, הם וחוקרים אחרים, החלו להטיל ספק באותנטיות של המקטעים. חוקרים אלו, ביניהם קיפ דייוויס, חוקר באוניברסיטת טריניטי ווסטרן בקנדה, החלו לדון בסימנים שהעידו שחלק מהמקטעים מזויפים. דייוויס פרסם עדויות שהטילו ספק באותנטיות של שני מקטעים שהוצגו במוזיאון התנ"ך. לטענתו, כיתוב במקטע אחד נדחס לפינה שלא הייתה קיימת כשמשטח הכתיבה היה חדש. ממצא מטריד נוסף היה טקסט שכלל את האות היוונית אלפא, בה השתמשו במהדורות התנ"ך משנות ה־30 כדי לסמן הערת שוליים.

הפרסומים של דיוויס לא הותירו ברירה למוזיאון התנ"ך אלא לשכור צוות של מומחים עצמאיים כדי לברר את האמת.

בנובמבר 2019 פרסם הצוות את דו"ח הבדיקה הסופי, לפיו נקבע כי כל 16 המקטעים מזויפים, והם זויפו באותו אופן. הצוות מצא שהעור, עליו נכתב הטקסט עתיק, הוא אולי משאריות שנמצאו במדבר יהודה, אבל הבעיה, בין היתר, היא בכתב שעל העור: דיו נמצא גם בתוך בקיעים שנוצרו עם התיישנות העור, מה שמצביע על כך שהטקסט נכתב על העור שנים רבות לאחר שכבר התיישן.

הממצאים החדשים אינם מטילים ספק בכמאה אלף מקטעי מגילות ים המלח אותנטיים, שרובם נמצאים בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים.

הזיופים ממשיכים להעסיק את החוקרים

הפרשה ירדה מהכותרות למשך כשלוש שנים, עד שהתפרסם בראשית החודש ראיון עם חוקר בשם קרייג אוונס, חוקר מקרא ופרופ' באוניברסיטה הבפטיסטית של יוסטון. קרייג טען, באופן סנסציוני, שהמגילות אינן מזויפות. לטענתו, עורות שהוכנו לכתיבה בכת קומראן נשמרו בבידוד למשך עשרות שנים, לפני שנכתבו עליהם טקסטים. למעשה, אוונס טוען שהממצאים על הדיו שנמצא במקטעים נצפו גם במגילות השמורות ברשות העתיקות בישראל ובהיכל הספר - לגביהן אין ספק.

הראיון עם אוונס וטענותיו הסנסציוניות גררו שובל של ביקורת קשה כלפיו. את המחנה שיצא כנגדו מוביל קיפ דיוויס, אותו חוקר שהיה בין הראשונים שפרסמו את החשד שהמקטעים מזויפים. דיוויס טוען שאין כל ראיה לטענת הבידוד שהעלה אוונס. הוא מוסיף שהוא עצמו בחן ביסודיות את המגילות ששמורות ברשות העתיקות ושאין בסיס לטענה של אוונס, על כך שבמגילות האותנטיות הטקסט גולש לתוך הבקיעים כמו במקטעים שהגיעו לשוק אחרי 2002.

כך או כך, זהות הזייפן או הזייפנים נותרה תעלומה שטרם נפתרה עד היום. האם ניתן להפנות אצבע מאשימה לבית לחם ולמשפחת קנדו? האם הם עצמם נפלו קורבן לזייפן מתוחכם? ספק גדול אם נגלה את התשובות. זיופי מגילות ככל הנראה ימשיכו להעסיק את עולם המחקר עוד שנים רבות.