לפני 32 שנה ויותר יצאתי למסע בהרי הקווקז, שנמשך, בהפסקות קצרות או ארוכות, חמש שנים. נסיתי להתחקות אחרי נסיונותיהם של עמים קטנים, או קטנטנים, או אפילו זערוריים, למצוא לעצמם "סנטימטר רבוע תחת השמש" (אני מצטט את עצמי. זה היה שמו של פרק בספר שכתבתי על מסעותיי בקווקז, שהתפרסם בניו יורק ב־2000).
● מה סין רוצה יותר: את החלשת המערב או את יציבות הכלכלה העולמית? | פרשנות
● מפעל אחד באריזונה ממחיש את מלחמת השבבים בין ארה"ב לסין
● מצפון אירלנד ועד למחסור בעגבניות: הברקזיט עדיין רודף את בריטניה
התחלתי את המסע בדרום הקווקז, בארמניה ובגיאורגיה, והמשכתי אותו בצפון הקווקז, מן הצ'רקסים במערב עד עמי דגסטן, על שפת הים הכספי. שום פגישה לא עשתה עליי רושם עמוק יותר ומורכב יותר מזו שהיתה לי עם הצ'צ'נים, באמצע.
היו בערך מיליון מהם, והם בילו 200 שנה ויותר במאבק צבאי, רוחני ופסיכולוגי להישאר בחיים. הם לא רצו להיות חלק מן האימפריה הרוסית, שפלשה אל אדמותיהם ברבע האחרון של המאה ה־18, וניהלה נגדם מלחמות שכיום היינו חושבים לג'נוסייד. המושג לא היה קיים אז.
הפתרון הסופי לשאלה הצ'צ'נית
בקיץ 1994 סרתי אל ביתו של אחמד מודארוב בכפר קטן ליד גרוזני, בירת הצ'צ'נים. הוא היה בן 102, זקוף וצלול. המתורגמן הצ'צ'ני לחש על אוזני שהוא משקר, למעשה הוא בן 106.
50 שנה קודם מודארוב ראה חיילים סובייטיים מוציאים להורג חמישה מבניו. זה היה ב־23 בפברואר 1944, הלוא הוא יום ההצדעה לכוחות המזוינים בלוח השנה הסובייטי. ביום הזה סטאלין התחיל להוציא אל הפועל פתרון סופי משלו: הוא גירש את רוב המוסלמים של צפון הקווקז למרכז אסיה ולסיביר. הוא הטיל עליהם עונש קולקטיבי בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. אחדים אמנם שיתפו, כאשר צבאות היטלר כבשו את חצי הקווקז לזמן קצר, ב־1942. הרוב רק ניסו להישאר בחיים.
ראש המשטרה. החשאית, לברנטי בריה, דיווח אז לבוס: "פינוי הצ'צ'נים והאינגושים [תאומיהם האתניים] מתקדם באופן תקין: 342,647 בני אדם הועלו על רכבות מיוחדות ב־25 בפברואר, ומספרם הגיע עד 29 בפברואר ל־478,479… הפעולה מתקדמת באופן מאורגן, בלא התנגדות ובלא תקריות. היו רק מקרים בודדים של ניסיון להימלט".
שליש הצ'צ'נים נספו במהלך הגירוש ואחריו. זה קרה בדיוק בזמן שבו אייכמן התחיל להעמיס את יהודי הונגריה על הרכבות לאושוויץ. מודארוב איבד את כל משפחתו. הוא חזר הביתה 15 שנה אחר כך, לאחר מות סטאלין. בהיותו כבן 70 הוא חזר והקים משפחה, והוליד שבעה ילדים.
ב־1991, כאשר ברית המועצות התמוטטה, הצ'צ'נים חזרו ומרדו. הם לחמו שתי מלחמות עצמאות בשנות ה־90. בראשונה הם ניצחו, בשנייה הם הובסו. השנייה סללה את דרכו של ולדימיר פוטין לשלטון ברוסיה. היא העניקה השראה למלחמותיו הבאות.
ההיסטוריה של האימפריה הרוסית שזורה השמדות עם. אכן, גם הספרדית והאמריקאית והבריטית והצרפתית והגרמנית והיפנית היו שזורות. אבל עליהן אנחנו קוראים ומדברים. חטאי רוסיה ב־500 השנה האחרונות הלכו לאיבוד אי שם בהערות השוליים של טקסטים אקדמיים, או של פמפלטים שכוחים. ה'אינדיאנים' של האימפריה הרוסית נשכחו.
הווירוס האימפריאלי לא מש מגופה של רוסיה המודרנית. בהיעדר עיסוק רציני ורצוף בווירוס הזה לא יכולנו להעלות על הדעת מה מסוגל ולדימיר פוטין לעשות ומה מסוגלים המוני רוסיה לקבל. תלונות פוליטיות, גם אם יש בהן ממש, אינן מעניקות למתלוננים רשיון לפלישה, לדיכוי ולג'נוסייד.
האימפריה הרוסית מנסה לחזור ולקום על רגליה. בשעה שהאימפריות המערב אירופיות הגיעו אל קיצן, האימפריה הזו מסרבת להשתנות. בשבוע שעבר, אחד מסגניו של ולדימיר פוטין דיבר במפורש על הצורך להזיז את גבולות אירופה מערבה, כדי שרוסיה תוכל ליצור לעצמה רצועת־ביטחון. שוו בנפשכם, ארץ של 11 אזורי זמן זקוקה לרצועת ביטחון. היא נאמנה לציווי האימפריאלי רב השנים, שגבולה של רוסיה נמצא במקום שבו עומדות רגליה. היא אינה מחויבת לציית לשום כללי התנהגות בין לאומיים.
לאחר התמוטטות ברית המועצות, לפני 30 שנה, חזרה והובעה התקווה שקריסת האימפריה הסובייטית תעניק לרוסיה את ההזדמנות להתנרמל. היא תחדל להעניק לעצמה את הזכות לכבוש, לספח, לנצל, לשלול זכויות, להטמיע ולמחוק תרבויות. היא תוותר על המנדט המשיחי בן 500 השנה להיות "רומא השלישית", ותהפוך למדינה מודרנית ודמוקרטית.
היא חיפשה את עתידה בעברה
הניסיון לא עלה יפה. זה התחוור כמעט מכלתחילה. אני נזכר בתחרות שממשלת רוסיה ערכה בתחילת שנות ה־90. היא הבטיחה פרס למי שיציע חזון חדש לרוסיה, זאת אומרת סיבה להתקיים שאינה נובעת מעצם הקיום, אלא כרוכה ברעיון מופשט, או במטאפיזיקה. אינני יודע אם התחרות הניבה פרסים, אבל היא בוודאי לא הניבה את החזון המבוקש. מאין לה הסיכוי, או החשק, או היכולת להיות נורמלית היא חזרה וחיפשה את עתידה בעברה.
היא אינה ראויה להנחות. היא צריכה להישפט באותה החומרה שבה נשפטו האימפריות המערביות. הן נידונות ברותחין עד היום על קולוניאליזם ועל ניאו־קולוניאליזם, על התנשאות גזעית ועל 'אוריינטליזם'.
בימים האלה ממש מתנהל ויכוח מעניין באקדמיה, בייחוד בארה"ב, על הצורך ללמוד את רוסיה כדרך שלומדים אימפריות: לא רק דרך עיניים רוסיות אלא דרך עדשותיהם של העמים, שהאימפריה כבשה ודיכאה במרוצת המאות.
העמדת דברים על דיוקם אינה עניין טכני. היא נוגעת לאופן שבו אנחנו מבינים את רוסיה, מגיבים על מעשיה ומפרשים את כוונותיה. בזכות השנה האחרונה אנחנו יודעים לאן פניה מועדות ועד כמה היא משוחררת מעכבות.