רות עפרוני הלכה לשטוף את האוטו וקיבלה הצצה לקרביים של חייה

רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות

כמכורתם של הסנהדרין, שב"ק ס' ובן אנד ג'ריס (תיבדל לחיים ארוכים) יבנה טיפחה אצלי ציפיות למרכז תרבות שוקק. מצוידת בהן הגעתי לרחוב דן בעיר כדי לשטוף את האוטו. לצד חנות נוחות עייפה, חומוס בראשית, משרד של מוני סיטון ומסעדת בין הסירים התחבאה הכניסה למנהרת תחנת הדלק Ten.

● אומרים שעם מספרים אי אפשר להתווכח. האם גם בישראל של היום הם מנצחים? | רעיון
● כך הפכה ספוטיפיי לענקית שהיא היום, בזכות מחרוזת פנינים | סרנדיפיטי
● איך להיות מרוצה מעצמי כמו דייל יופי בן 22: רות עפרוני עושה קניות | קניתי

שטיפת רכב היא אירוע קוסמי: הסטרס שבהתמסרות לניוטרל, הורדת הידיים מההגה, הקלסטרופוביה כשאגרופי הספוג של מפלצת חבובות ענקית הולמים באוטו המיניאטורי שלי, זרנוקי הנוזל החלבי שמוטחים על השמשות כמו אירוע סקס רב־נפגעים, נס הטיפות הרוקדות כלפי מעלה על השמשה הקדמית. זה כמו להיות בעין הסערה - ואני רובינזון קריזה.

הצצתי לרגע בתא המטבעות הסגור שבין המושבים. היו שם אוזניות תקולות, מספריים, קופסת סוכריות ריקה ושלוש עטיפות של סוכריות. השארתי אותן שם על תקן המבחן הגדול של הרחיצה.

פיליפ, בחור צעיר ונמרץ עם קעקוע של תאריך הלידה שלו על הצוואר, בירך אותי לשלום וחייך חיוך גדול. הוא הוציא את הג'יפה מהאוטו ופרס אותה בחוץ כמו תערוכה: שק אדמה לעציצים 80 ליטר, שתי שקיות בגדים למסירה מאז הסגר הראשון, מקל הליכה של אמא שלי, מטרייה שבורה, סלסילת פלסטיק עם טואלטיקה למקלחת צבאית, שמיכת ים, תיק ספורט עם מגבת עבושה, כיסא מתקפל, סיכומי ביקור מהאורתופד, שלושה בקבוקים תרמיים ריקים ומתקלפים, חצי גליל נייר טואלט ממולא בקינוחים מצ'וקמקים, כפית, שני מזלגות, כוס נירוסטה, קופסת פלסטיק עם עצם בלתי מזוהה, חמישה כבלים מסוגים שונים, עטים, קבלות, קבלות, קבלות, חפיסות מסטיק דביקות, דוחות חניה, מכתבים מהארנונה וביטוח לאומי, שני טמפונים (לא משומשים).

פיליפ התחיל לשאוב את ערימות החול מהמושבים. "את הרבה בים, אה?". "כן", שיקרתי, "כל שישי". "אין על הים," פיליפ אמר. מוזיקת טכנו פמפמה מרמקול ענק שזרח באור ורדרד לפי קצב התופים. גם המנקים עבדו לפי הקצב, בתנועות גמישות ובהתמסרות גדולה. העובדים האחרים היו לבושים כמו פיליפ, עם סניקרס מצוחצחות, חליפות טרנינג סקיני ושיער מגולח מאוד. הם נראו לי שמחים. וחברים. זה דבר מוזר להגיד על עובדים במתקן שטיפת רכבים, אבל הם פטפטו וצחקו זה עם זה ומדי פעם עזרו זה לזה או התחלפו במשימות. היו שם גוד וייבס.

בתוך חנות האקססוריז, לצד פינת קפה צנועה ושני כיסאות כתר פלסטיק, האיש מאחורי הקופה אמר: "אז מה אמרו לי, שאת עוד לא יודעת אם את רוצה מנוי? שאת תראי איך זה עכשיו ואז תחליטי? יפה מאוד. בינתיים תבחרי לך ריח, עלינו". "אתה הבעלים של המקום?", שאלתי. "לא לא", הוא אמר. "אז מי?", שאלתי. "האשכנזי", הוא אמר ושנינו התפוצצנו מצחוק.

אחר כך נכנס האשכנזי, AKA ערן. ערן רכש את המקום לפני שש שנים. בכל בוקר הוא מגיע מהוד השרון. בכל ערב הוא נוסע חזרה הביתה. הוא מעסיק רק חבר'ה שהוא מכיר, כולם מהאזור. אף אחד מהם לא עובד מזדמן וכולם מקבלים משכורת אמיתית. גם ערן שואל לשלומי ואיך מטפלים בי ומציע שוב להכין לי קפה.

פיליפ בא לקרוא לי לחזור לאוטו. "תראי איזה נקי, תבדקי", הוא אומר בגאווה. האוטו לא היה ככה נקי כשקניתי אותו יד שלישית לפני שבע שנים. "רק פה לא נגעתי", הוא הצביע על תא המטבעות בין המושבים. "שם אני לא נוגע כדי שאחר כך לא יגידו 'גנב מה גנב', אז אנחנו לא פותחים שם בקטע של מדיניות". חייכתי.

בדרך הביתה, בדחף אירוח בלתי נשלט, עצרתי טרמפ לנער חמוד עם תיק טיולים. "נקי, אה?". הוא הנהן. "ואיך הריח?", דרשתי. "הריח סבבה", הוא לחש בחשש. "פה יש סטנדרט, חביבי, אוטו נקי זה נפש בריאה. אני בחורה של אוטו נקי. תמיד הייתי".