אין שמחה כמו שמחה לאיד: חוקרים מנסים להבין מתי הרגש האנושי הזה הופך למסוכן

שמחה לאיד אולי אינה מופיעה בשמה המפורש בכותרות בימים אלה, אבל אפשר למצוא אותה בקלות באזור הטוקבקים. הקיטוב הפוליטי מוביל לכך שלצד הצער על אירועים אלימים או מביכים מסוגים שונים, יש גם מי ששמחים במפלות קטנות וגדולות של יריביהם, כפי שהם מגדירים אותם.

● לא מצליחים לרזות? הרופאה שמצאה 100 סיבות להשמנה | חזית המדע
● המדע שמאחורי הרומנטיקה: למה אנחנו כל כך אוהבים להתנשק? | חזית המדע
● הבריטי שחיפש פיזיקה חדשה במנזר שאולין והקים חברת ביומד בישראל | ראיון

שמחה לאיד היא רגש אנושי נפוץ ונורמלי במידה, כמובן לא רק בזירה הפוליטית. אבל שמחה לאיד מוגזמת, שאין לנו לגביה אפילו רגשות אשמה, עשויה להעיד על אישיות אפלה. היכן אתם ממוקמים בסולם השמחה לאיד, ומה זה אומר עליכם?

כשההפסד שלך הוא הרווח שלי

בן הלר, החוקר בימים אלה את השמחה לאיד במסגרת הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה, במעבדה של פרופ' שחר איל מאוניברסיטת רייכמן, אומר שיש שלושה סוגים עיקריים של שמחה לאיד: רווח אמיתי או נתפס ממפלתו של הצד האחר; תחושה של עשיית צדק; וקנאה או חמדנות.

"שמחה לאיד הנובעת מרווח אמיתי או נתפס ממפלתו של הצד האחר נחקרה הרבה בהקשר של אירועי ספורט", אומר הלר. "כמובן, אם אני אוהד מכבי תל אביב ונמצא במשחק נגד מכבי חיפה, אני שמח שמכבי חיפה מפסידה לי, אבל זאת לא בדיוק שמחה לאיד. גם כשמכבי חיפה מפסידה לקבוצה אחרת, עדיין אפשר לומר שאני מרוויח מכך שהיריבה שלי מפסידה נקודות בליגה. אבל מה קורה כששחקן של מכבי חיפה נתפס, נניח, בהעלמת מס? זה לא משפיע ישירות על הליגה, אבל אני יכול לשמוח בגלל התחושה שכשהיריבה שלי חלשה באופן כלשהו, אני עשוי להרוויח".

כך גם בפוליטיקה. אם פוליטיקאי מ"הצד השני" נתפס בשחיתות, לכאורה כולנו צריכים להיות עצובים, כי אנחנו לא אוהבים שהפוליטיקאים שלנו מושחתים. "אבל השמחה לאיד נובעת מכך שאולי ארגיש שכעת פחתה יכולתו של הפוליטיקאי הזה להשפיע על החיים שלי. לכן אני ארגיש שיש לי רווח". כלומר, שמחה לאיד מופיעה כאשר אנשים מעריכים שמצבם ישתפר, גם אם באופן מאוד עקיף, כתוצאה מהיחלשות יריביהם.

"כך, לדוגמה, רפובליקנים אוהבים לראות את נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מגמגם. מול אדם אחר שמגמגם, אנשים בדרך כלל מרגישים אמפתיה, רוצים שהוא יצליח להתבטא, כמעט אומרים את המשפט בעצמם מרוב שהם שמים את עצמם במקומו. אבל כשמדובר בפוליטיקאי ממפלגה יריבה, הקושי להתבטא נתפס כדבר שעשוי לפגוע ביעילותו כמנהיג רהוט ומשכנע, ומבחינתם אלה חדשות טובות".

"מחקרים שנערכו על סוג זה של שמחה לאיד הראו, כפי שניתן היה לשער מן המודל, שאנשים שמזדהים הזדהות חזקה יותר עם המפלגה שאליה הם מצביעים חוו שמחה לאיד גדולה יותר ממפלות מביכות של הצד האחר", אומר הלר.

ומה לגבי מפלות שהן לא סתם מביכות אלא ממש טרגיות? "גם על זה נערך ניסוי בארה"ב, והוא הראה שדמוקרטים ורפובליקנים מרגישים שמחה מסוימת לאיד כאשר החלטות של הצד האחר מובילות לטרגדיות, אפילו אם הטרגדיות הללו עולות בחיי אדם. למשל הראו שדמוקרטים הרגישו שמחה כלשהי כשחיילים אמריקאים נהרגו באפגניסטן, משום שזה תמך בתזה שלהם שהכניסה הצבאית לאפגניסטן תביא רק צרות. אותם אנשים גם מרגישים עצב, תחושת אבל, אמפתיה וזעזוע, אבל גם שמחה לאיד".

מגיע להם: עונש למי שהפר את הכללים

הסוג השני של שמחה לאיד קשור בעשיית צדק. "אם קורה משהו רע למישהו שלהרגשתנו הגיע לו, אנחנו שמחים לאיד כמעט מכל הלב", אומר הלר. "שמחה לאיד כזאת מחזקת את התחושה שלנו שהעולם הוא צודק, שקיים בו שכר ועונש. אם הדבר שהתרחש הוא פרופורציוני למעשים הרעים של אותו איש או אישה שחטפו את הקארמה, אז אנחנו ממש עשויים להרגיש משוחררים מוסרית לשמוח לאיד".

לדוגמה, בתקופת הקורונה, כאשר סלבריטאים נתפסו חוגגים בניגוד לתקנות ואחר כך חלו, היה אפשר למצוא בטוקבקים לכתבות עליהם מנות גדושות של שמחה לאיד. נראה שהשמחה הייתה כפולה: פעם אחת משום שאדם שהפר את הכללים החברתיים באותה תקופה אכן נענש על כך, ופעם שנייה משום שאותם סלבריטאים נתפסו כחוטאים בחטא ההיבריס. המחלה לכאורה הייתה עונש גם על החטא הזה, והרי לנו צדק כפול.

תת־סוג של שמחה לאיד כזאת היא חשיפת צביעות. "אם, לדוגמה, פוליטיקאי מטיף לערכי משפחה ואז מתברר שהוא בגד והטריד מינית, התחושה היא שהעולם עשה פה צדק, אבל יש גם מקור נוסף לשמחה במקרה הזה", מסביר הלר. "הרי מלכתחילה לא נעים לנו שמטיפים לנו, בין שאנחנו מסכימים עם ההטפה ובין שלא מסכימים איתה. אם אותו מטיף נפל במעשיו, הרי שאנחנו יכולים להתייחס בחוסר רצינות להטפה".

לדברי הלר, מחקר שנערך בנושא הזה בדק כיצד יגיבו סטודנטים לסטודנט אחר שהטיף באופן טהרני במיוחד נגד גניבה ספרותית. לקבוצה אחת נאמר שאותו סטודנט נתפס בעצמו בפלגיאט. לקבוצה שנייה נאמר שהוא נתפס בגניבה פיזית, לא ספרותית. הסטודנט שנתפס מבצע אותה עבירה שנגדה הטיף, זכה לקיתונות שוצפים יותר של שמחה לאיד. נראה שהצביעות נתפסה כחמורה יותר, ולכן חשיפתה הייתה מענגת יותר.

שמחה שמרסנת את יצר החמדנות

הסוג השלישי של שמחה לאיד הוא קנאה או חמדנות. "אם אנחנו משווים את עצמנו לאחר, וההשוואה מקטינה אותנו, זה לא כל כך נעים. אבל אם לאותו אדם קורה משהו רע, או שהוא הביך את עצמו והתברר שהוא לא ה'וואו' שחשבנו שהוא, אז פתאום ההשוואה הופכת עבורי מבעיה להזדמנות", אומר הלר. "יש לפניי האדם הגדול הזה, אבל במשהו מסוים אני יותר טוב ממנו. זה מאוד מחמיא לי".

 בן הלר, דוקטורנט החוקר שמחה לאיד / צילום: תמונה פרטית

האם לפעמים שמחה לאיד מוסרית היא בעצם שמחה לאיד השוואתית בתחפושת?
"זה הגיוני, אם כי אני לא מכיר את המחקר על זה".

יש הבדל קטן בין שמחה לאיד שמקורה בקנאה לבין שמחה לאיד שמקורה בחמדנות. "אם אני רוצה משהו שיש למישהו אחר, אז ברגע שמשהו רע קורה לו, אני יכול לומר לעצמי: 'אני בעצם לא רוצה, נניח, את הכסף הזה, כי הוא בא עם צרות'. לחמוד את מה שיש לרעך זו תחושה לא נעימה, וזה נחמד כאשר הסוג הזה של השמחה לאיד מאפשר לנו להפחית את החמדנות".

ישנו אח חורג, אולי סוג רביעי של שמחה לאיד. הפסיכולוגים קוראים לו "אמפתיה מוסטת" (Misplaced Empathy). כאשר אנחנו צוחקים למראה אדם שמחליק על קליפת בננה, הטענה היא שאנחנו בעצם מזדהים איתו, וכדי לא לחוש את ההזדהות בצורה חזקה מדי, אנחנו מעדיפים לצחוק.

דוגמה שאולי משלבת את כל סוגי השמחה לאיד היא האופן שבו משתמשי טוויטר הגיבו לציוץ המזויף שיוחס לחברת אלי לילי, שהודיע כי מעתה אינסולין יחולק בחינם. מניית החברה צנחה, והשמחה לאיד הייתה רבה. השמחה לא כוונה למשקיעי אלי לילי דווקא, שאיבדו את כספם, אלא לבעל השליטה בטוויטר, אילון מאסק. שבועות ספורים לאחר שרכש את טוויטר וחולל שם סערות, הוא החליט לשנות את תנאי קבלת ה"וי הכחול" שהעיד על האותנטיות של בעל החשבון. צייצן אנונימי רכש מטוויטר וי כחול ושינה את שם החשבון שלו לאלי לילי, וכך הצליח להתל בציבור שעדיין סמך על הווי הכחול ולהעביר את הציוץ המזויף.

 אילון מאסק / צילום: Reuters, Jonathan Raa

האירוע הזה הציג את מאסק כמי שעשה טעות מביכה כאשר שינה את מדיניות הרשת, ומשתמשי טוויטר רבים לעגו לו בשמחה גלויה, שגברה על רגש הרחמים כלפי המשקיעים שאיבדו את כספם.

הייתה פה תחושה של רווח אישי - ככל הנראה הם הרגישו שהפאדיחה מפחיתה מכוחו של מאסק להעביר שינויים נוספים שימררו את חייהם. הייתה פה גם שמחה לאיד שנובעת מהשוואה, ואולי מחמדנות - הרי אחד האנשים העשירים בעולם נתפס כמטופש. וגם תחושת צדק - מאסק נענש על שניסה לעשות שינויים שלא היו לרוחם של חלק ממשתמשי טוויטר.

כדאי שיהיו גם קצת רגשות אשמה

אף שמדובר ברגש אנושי נורמלי, חלק גדול מהשמחה לאיד נקשר גם בתופעות שליליות. לדוגמה, נראה שבבסיס השמחה לאיד מסוגים מסוימים מסתתר רכיב שאנחנו מכירים היטב מסביבתנו הפוליטית - דה־הומניזציה. "מאבקים בין קבוצות יוצרים דה־הומניזציה ושמחה לאיד גדולות יותר", טענו הפסיכולוגים פיליפ רושאט וסקוט לילונפלד מאוניברסיטת אמורי.

דה־הומניזציה, שמשמעותה מחשבה שאנשים הם בני אדם פחות ממך, יכולה להגיע עד למחשבה שאנשים מסוימים כמוהם כבעלי חיים - תפיסה שהזינה אירועים היסטוריים כמו השואה או העבדות בארה"ב. יש לה גם ביטויים פחות קיצוניים, אבל עדיין חמורים. לדוגמה, התחושה שיריביך אינם חווים אותה קשת רגשות כמו שלך, או התחושה שבהתנהגות הצד האחר שולטים דחפים חייתיים יותר משלך ופחות רציונליים.

הנטייה לעשות לאחרים דה־הומניזציה היא אישיותית, אבל זו גם נטייה שניתנת לליבוי. לדוגמה, צבאות נוטים ללבות אצל חייליהם את התחושה שהאויב אינו הומני. באחד מפרקי הסדרה "מראה שחורה" התופעה הזאת קיבלה ביטוי בשבב שהושתל במוחם של חיילים וגרם להם לראות את אויביהם כחרקים.

ככל שהדה־הומניזציה גדולה יותר, כך השמחה לאיד גדולה יותר. מנגד, התערבויות שיוצרות אמפתיה מובילות לתפיסת הצד שמנגד כאנושי יותר וגם מפחיתות את הנטייה לשמחה לאיד.

נטייה אישיותית להרבות בשמחה לאיד נמצאת במתאם עם תכונות אישיות אחרות שנחשבות שליליות, כמו סדיזם, נרקיסיזם ופסיכופתיות. התכונות השליליות האלה נמצאות במתאם גבוה יותר עם שמחה לאיד שקשורה בהשוואה, חמדנות או תחרות בין קבוצות.

כשאדם "נורמלי" מרגיש שמחה לאיד, הוא עשוי לחוש רגשות אשמה על כך. אנשים שהם פסיכופתים או סדיסטים לא יחושו אשמה כזאת. כמו כן, בעוד אנשים "רגילים" ישמחו לאיד על בעיות קטנות של יריבים או של אנשים שהם מקנאים בהם, סדיסטים או פסיכופתים עלולים להרגיש שמחה לאיד ללא רגשות אשמה גם מול טרגדיות אמיתיות של יריביהם או מושאי הקנאה שלהם.

רגש נחיתות הוא דלק

ככל שהצורך שלנו בהשוואות מחמיאות גדול יותר, כך סביר יותר שניטה לשמחה לאיד מהסוג ההשוואתי. מחקר שפורסם בכתב העת Emotion אכן הראה שאנשים עם ביטחון עצמי נמוך נוטים יותר לשמחה לאיד מסוג זה. ווילקו ואן דיק מאוניברסיטת ליידן הציג לסטודנטים תרחיש שבו סטודנט הרבה יותר מבטיח מהם ספג כישלון ל א צפוי בלימודיו. התברר שאכן, אלה שקיבלו ציונים נמוכים יותר בשאלון התפיסה העצמית שנערך בתחילת הניסוי נטו יותר לשמוח לאידו של אותו סטודנט. בנוסף, מי שהעידו שהם מרגישים מאוימים על ידי הסטודנט הזה גם הרגישו שמחה לאיד גדולה יותר.

בניסוי נוסף, החוקרים פיצלו את הנבדקים לשתי קבוצות והחמיאו לקבוצה אחת. נבדקי הקבוצה שקיבלו מחמאה, ולכן כנראה הרגישו טוב עם עצמם, נטו פחות לשמוח לאיד.

מחקרים נוספים הראו שאנחנו נוטים יותר לשמוח לאידם של אנשים שאנחנו לא אוהבים, אבל כשיש לנו ביטחון עצמי נמוך, אנחנו עלולים לשמוח גם לאידם של אנשים שאנחנו מחבבים. זה כנראה עד כדי כך חשוב לאגו שלנו.

חוקרים מאוניברסיטת ציריך והאוניברסיטה הלאומית של סינגפור הראו ששמחה לאיד נפוצה יותר בסביבות עבודה תחרותיות או מאוד לחוצות. בסביבות עבודה תחרותיות, אנחנו עשויים לחשוב שנרוויח יותר ממפלתו של אחר. בסביבות לחוצות הערך העצמי שלנו נמצא בסכנה.

המחקר שלהם גם מצא שרגשות של שמחה לאיד נמצאים במתאם הפוך לרצון לעזור למי שסובל. על פניו, אפשר היה לחוש את הרגשות הללו יחד, כפי שאנחנו מרגישים לפעמים גם שמחה לאיד וגם אשמה על השמחה הזאת, אולם בפועל, העובדים בסביבה התחרותית שמחו לאידם של הקולגות ולא רצו לעזור להם, בעוד שהעובדים בסביבה הפחות תחרותית הביעו יותר אמפתיה ויותר רצון לעזור.

העולם כמשחק סכום אפס

בניסוי שערך הלר ועדיין לא פורסם, הוא ביקש לבחון את הקשר בין התפיסה של אנשים מסוימים שלפיה העולם הוא "משחק סכום אפס", שבו הרווח של האחד הוא בהכרח הפסד של האחר, כמו בספורט, לבין הנטייה שלהם לשמחה לאיד.

בניסוי הראשון, תואר בפני הנבדקים תרחיש שבו שחקן מוצלח ופופולרי החליט לנסות את מזלו בתחום אחר ולהקים בנק דיגיטלי. לפי הסיפור, הניסיון נכשל. הנבדקים נשאלו מה הם מרגישים ומילאו שאלונים שמטרתם הייתה לגלות עד כמה הם מאמינים שהעולם הוא משחק סכום אפס. ואכן, נמצא מתאם בין הדברים, וזה הגיוני. אם העולם הוא משחק סכום אפס, הרי שכל מפלה של אדם מוצלח מותירה לי יותר הזדמנויות בשטח.

"ואז אמרנו, 'מה אם נגרום לאנשים לחשוב שהעולם הוא משחק סכום אפס'", אומר הלר. שתי הקבוצות נחשפו להרצאות משכנעות שהעביר אותו מרצה. בהרצאה אחת תוארו מחקרים המראים לכאורה שסטטוס חברתי הוא משחק סכום אפס, ובהרצאה האחרת הוסבר שזה דווקא לא כך, וכולם יכולים ליהנות משיפור בסטטוס החברתי שלהם במקביל. ואכן, בקבוצה שכוונה לחשוב על העולם כעל משחק סכום אפס, השמחה לאיד על מפלה של אדם אחר הייתה גדולה יותר.

"אולי זה אומר שיש אפשרות ללמד אנשים שהעולם הוא לא תמיד משחק סכום אפס, וכך לעזור להם להפחית את השמחה לאיד", אומר הלר.