עיתון, לא מפלגה. רוצים להחרים? בבקשה

בשנת 2016 נסעתי לניו יורק לסקר את הבחירות לנשיאות ארה"ב. ערב הבחירות קבעתי פגישה בבלומברג כדי להבין איך נערכים לסיקור אירוע בסדר הגודל הזה. בדרך לפגישה ממש נדהמתי לשמוע מנהג המונית שניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות מובטח. עד אותו רגע בכלל לא שמעתי על קיומה של אופציה כזו.

דקות לאחר מכן, במערכת הידיעות הפיננסיות הגדולה בעולם קיבלתי תשובה הפוכה לחלוטין. הילרי בטוח זוכה, אמר לי העורך הבכיר. האם אתם נערכים בכלל לתרחיש אחר? שאלתי ונעניתי בבוז, הילרי תזכה, לא נערכים לשום תרחיש אחר.

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשאלונה בר און, מו"ל גלובס, שלחה לי התכתבות שהגיעה לידיה, הקוראת לחרם מנויים על גלובס. הטריגר הפעם היה כתבה שבה התראיין צבי מרום. איש עסקים, מוותיקי ההייטק, שגם מקורב לראש הממשלה נתניהו - עובדה שאגב הופיעה בהבלטה בידיעה.

מרום התראיין והסתייג מ"מחאת ההייטקיסטים" - הוא לא הביע תמיכה מלאה ברפורמה ואפילו קרא להידברות, אבל את המחרימים זה לא עניין. גם לא העובדה שיום קודם התראיין בגלובס, בהבלטה לא פחות גדולה ואף להפך, הכלכלן אבי טיומקין, שהזהיר מתסריטי בלהות כתוצאה מה"הפיכה". וזו רק דוגמה אחת. טקסט אחד שלכאורה חורג במעט משורת המקהלה, ויאללה, חרם מנויים!

פחות סימני קריאה, יותר סימני שאלה

כתבת השער של מוסף G השבוע עוסקת בביטויים החיצוניים של התהליכים הסוערים שעוברים בימים אלה על החברה הישראלית: חברויות של עשרות שנים שמתפרקות, חרמות על עסקים, קבוצות וואטסאפ שמתפצלות ואנשים, משני צידי המתרס, שמפחדים לומר את דעתם. ישראלים שנדרשים לבחור, שמאל או ימין, ישראל הראשונה או השנייה, יהודית או דמוקרטית. איתנו או נגדנו. ואוי למי שלא ייבחר נכון או בכלל.

הגורמים לכך רבים, אבל כאשת תקשורת, אני רוצה לדבר על החלק שלנו, העיתונאים, ביצירתם.

אקסיומה כלכלית ידועה היא שבמקום בו מבטיחים תשואה קבועה, כנראה מסתתרת הונאה. האקסיומה הזו חלה גם על התקשורת. בכל מקום שבו מתייצבת שורת מקהלה, קו אחיד בתוך מערכות ובין מערכות, שימו לעצמכם סימן שאלה.

תפיסת העיתונות שאנחנו בגלובס מנסים ליישם היא קצת יותר סימני שאלה וקצת פחות סימני קריאה. התפקיד שלנו הוא לחבר למציאות. לא להמציא אותה, לא לנתק אותה. לא לומר לאנשים מה לחשוב, אלא לאפשר להם לחשוב. לא להציג דעה אחידה ולא להבליט שוליים קיצוניים בשם האג'נדה והרייטינג.

להפך. להביא מגוון דעות, מגוון כותבים, מגוון זוויות. במקום לשכנע את המשוכנעים בצדקתם, לייצר מרחב משותף בו חלקי החברה והרעיונות השונים לומדים להכיר זה את זה, לחיות זה לצד זה, ללא החרמות. לתפיסתנו, רק כלי תקשורת שיכיר במציאות, יוכל גם לשפר אותה עבור קוראיו, עבור מדינת ישראל.

מלחמת אחים היא פשוט לא אופציה

את התוצאה ניתן לראות באופן בו אנחנו מסקרים את הרפורמה המשפטית. הקפדנו להביא בשבועות האחרונים מגוון רחב ביותר של מתווים אפשריים לפתרון המחלוקת ואירחנו בשולחנות עגולים דמויות משני צדי המתרס: משמחה רוטמן ועד אפרת רייטן, מרז נזרי ועד דינה זילבר. מסוזי נבות ועד רפי ביטון.

פרסמנו שורה של סקרים שבדקו מה הציבור הישראלי באמת רוצה ומרגיש. והקריאה המערכתית הפומבית היחידה שלנו הייתה, ותהיה, להידברות. כן, אנחנו עדיין קוראים להידברות, כי מלחמת אחים מבחינתנו היא פשוט לא אופציה קיימת.

עד אז נמשיך להביא לכם את הנתונים הכי עדכניים ואובייקטיביים לגבי מצב המשק ואת מגוון הקולות הכי רחב ביחס להשלכות של המצב החברתי, משפט וכלכלי שאנחנו נמצאים בו.

נמשיך לבדוק עובדות באמצעות המשרוקית ולאתר קולות מעניינים מהעולם. נפרסם ראיונות עם כלכלנים שמגנים המהלכים המשפטיים וגם עם אנשי עסקים שתומכים בהם. ניתן חופש ביטוי מלא לכל עיתונאי שיבקש להביע את דעתו, אבל נזכור שהדעות האישיות שלנו הן, ובכן, רק הדעות האישיות שלנו.

יש בגלובס כתבים שמכנים את המהלכים המשפטיים רפורמה, ויש כאלה שקוראים לה מהפכה או הפיכה. וכשאתם קוראים אותנו, אתם יודעים מה חושבת כל המדינה, לא רק חלק ממנה.

למרחב הרעיוני המשותף קוראים עיתון. לא מפלגה. רוצים להחרים אותנו בגלל זה? בבקשה.