גם אם לא ידברו, על הממשלה לנהוג כאילו מתנהל מו"מ

הכותב הוא סגן נשיא בדימוס של בית המשפט המחוזי תל אביב, חבר סגל בכיר באוניברסיטת אריאל ויועץ מיוחד למשרד עורכי הדין AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות' 

המדינה סוערת ומסוערת בעקבות יוזמת החקיקה שמכונה בפי יוזמיה "הרפורמה המשפטית" ובפי מתנגדיה "המהפכה המשטרית". גלי המחאה וההתנגדות ליוזמה מקיפים מאות אלפי אזרחים מכל שדרות החברה בישראל. עוצמת ההתנגדות מחריפה והולכת ומאיימת לשבש סדרי חיים תקינים, לפגוע בביטחון המדינה, בכלכלה וביחסי החוץ שלה. המחאה ההמונית מונהגת, ככל הנראה, בידי גורמים חוץ־פרלמנטריים שונים, שאליהם מצטרפת, ברב או במעט, המנהיגות האופוזיציונית בכנסת.

אינני מבקש לבחון את מניעי מנהיגות המחאה ותכליותיה. יהיו אלה אשר יהיו, ברי שחשש מפני התמוטטות שיטת המשטר הדמוקרטית הישראלית הוא קו הציר המחבר את מחאת ההמונים.

לדעתי, החשש האפוקליפטי הזה מופרז. אפשר להסביר אותו בכך שיוזמת החקיקה מצויה ב"אזור האפלולית" של ניסוחי חוק ופרשנותו, שציבור האזרחים לרמותיו ולדרגותיו אינו מצוי בו. תורם לכך גם חוסר האמון בכנות מטרותיהם של יוזמי הרפורמה ומחולליה.

אולם חששות הציבור מפני מהפכה משטרית התגבשו והתקבעו בעוצמה כזו, ששום הסבר מלומד או דברי הבטחה מפי יוזמי החקיקה לא יועילו כדי לשרשו. כל עוד החשש הזה מתקיים, והוא הולך ומתעצם כמין כדור שלג שמסתו הולכת וגדלה - גדלים גם הסיכונים לפירור הלכידות החברתית ולשמיטת הקרקע מתחת לפני סדרי חברה תקינים בישראל.

התבצרות הצדדים פוגעת בסיכויי הפשרה

אומנם ניתן להניח כי יוזמת החקיקה נשענת על תמיכת ציבור אזרחים גדול מאוד שזה מקרוב בחרו ביוזמי החקיקה לממש את יוזמתם באמצעות הרוב הקואליציוני בכנסת. אלא שהרוב הקואליציוני והרוב הציבורי כשלעצמם אינם יכולים להעלים את סיכוניה הגדולים של המחאה. מכאן מתבקש שהדרך היחידה ליישב בין המחאה וסיכוניה הגדולים לבין עיקרון המשילות הדמוקרטי מצויה בחתירה להסכמה שתפיג את החששות מזה ותסייע לקידום חקיקה מתקנת מזה.

היית אומר שהכנסת, באמצעות ועדת החוקה, היא הבמה הטבעית הרגילה לגיבוש הסכמה כבסיס למהלכי חקיקה. אלא שבמה זו מתבררת כבלתי יעילה בשל היקפה ומהותה של הרפורמה, ובשל כך שאין למיעוט האופוזיציוני יכולת של ממש לגבור על או למצער להקהות את עמדות הרוב הקואליציוני. בהיעדר דרך לקיום שיח ציבורי רחב ובעל משמעות (נוסח השיח הציבורי בקשר לגיבוש חוקה האמריקאית שהתנהל בשלהי המאה ה־18), קמה יוזמת נשיא המדינה יצחק הרצוג כמתכונת בעלת היתכנות סבירה לגיבוש הסכמה.

הנשיא פועל במרץ ובהתמדה להתוויית מסגרת להסכמה רחבה. הדבר עולה מן הפרסומים השונים ונשמע מדברי הנשיא עצמו. אולם כפי הנראה עד לכתיבת דברים אלה, לא עלה בידו לרתום את המנהיגות הפוליטית, משני עבריה, לשולחן המשא־ומתן. בלי זה אין תוחלת לשום מתווה שהנשיא עשוי להציג.

אינני יודע לפענח את צפני ההתניה שמציגים שני הצדדים לשם קיום שיח ההידברות בחסות הנשיא. על פני הדברים ההתניות של "עצירת החקיקה כתנאי להידברות" ו"הידברות ללא תנאי מוקדם" הן חסרות פשר מהותי. אולם שני הצדדים דבקים בהתניה, וכפועל יוצא לא מתקיימת הידברות תכליתית. חדשים לבקרים מתפרסמות ידיעות שמהלכי הנשיא הולכים וקרבים להשגת תכליתם. עם זאת, הידיעות הללו מתפוגגות נוכח תגובות מיידיות משני העברים ששוללות את המתווים הללו.

לפיכך, ראוי להקדיש מחשבה לאפשרות שהנשיא יציג את רעיונותיו, ומשא־ומתן תכליתי לא יתקיים. במציאות זו, המחאה על מוראותיה וסיכוניה תוסיף להתקיים, ואת השלכותיה אין לשור.

המציאות הזו צריכה להכתיב לראש הממשלה הכוונת דיון פנימי שיהווה מעין משא־ומתן חד־צדדי שתכליתו להציב סייג ליוזמת החקיקה. ביטויו של הסייג ביצירת חגורות ביטחון למניעת השתלטות של אחת מזרועות השלטון על רעותיה. לשון אחר התאמת החקיקה המתקנת לכך שכל אחת מזרועות השלטון תוכל למלא את תפקידה הייעודי בדמוקרטיה הפרלמנטרית של מדינת ישראל.

כן לעיגון השפעת הכנסת, לא לשליטה מוחלטת

אפשר להעלות על הדעת דרכים שונות לעיצוב ולגיבוש הסייג האמור. טובה מאוד בעיניי האפשרות של אימוץ המתווה שיוצע בידי הנשיא. מהלך כזה, גם אם אין בו כדי להשיא את מלוא תאוות יוזמי הרפורמה, עשוי לזכות באמון של חלק גדול ממשתתפי המחאה; אלה שפיהם ולבם שווים בעניין מניעי מחאתם.

יש כנראה גם דרכים אחרות. העיקר בעיניי הוא שבהיעדר צד שני למשא־ומתן, הממשלה תנהג כאילו מתנהל משא־ומתן דו־צדדי. אם הנחתי נכונה שאין דרך לשכנע את מאות האלפים שמשתתפים במהלכי ההתנגדות לרפורמה שהמשטר הדמוקרטי אינו נתון בסיכון, ואם נכונה ההנחה שלמחאה עלולות להיות השלכות הרסניות - אסור לממשלה לנהוג כמי שבידה האפשרות להבקיע מול שער ריק.

ראש הממשלה הצהיר כי מהלכי החקיקה לא יפגעו בשיטה הדמוקרטית. שר המשפטים יריב לוין הצהיר חזור ושנה שבמסגרת הידברות אפשר להגיע להסכמות. מן הסתם יהיו אלה הסכמות שמקהות במידה מסוימת את עוקצה של הרפורמה. דברים אלה פותחים פתח למהלכי "פשרה" אפילו אם הם חד־צדדיים.

השגת התכליות העיקריות של הרפורמה שנדונות כעת - היינו עיגון כוח ההשפעה של נבחרי הציבור על בחירת שופטים וגידור יכולת ההתערבות של בתי המשפט בתהליכי חקיקה ובסוגים שונים של מדיניות הזרוע המבצעת - אינה צריכה דווקא כוח שליטה מוחלט. אל תוצאה כזו יש לחתור גם במסגרת של "משא־ומתן חד־צדדי".

כמו רבים, גם אני מקווה שבדרך כלשהי יסתייע להביא את המנהיגות משני הצדדים שהרטוריקה שלה כוללת הסכמה להידברות, לכדי מימוש ההידברות מן החוץ אל השפה. אין שמץ ספק שטובה הסכמה דו־צדדית מכל מהלך פשרני חד־צדדי. על כן, צריך לקוות שהמהלכים שמטרתם להשיג הסכמה כאמור יישאו פרי. דבריי מכוונים לאפשרות שתקווה כזו לא תתגשם.