הקלפים נטרפים. שבוע אחר שבוע אנחנו מדברים על תמורות גלובליות, תהליכים שמתחוללים לנגד עינינו במהירות עוצרת נשימה. הקצב מחייב אותנו לשנות לא רק את דעתנו על המתרחש, אלא לשנות גם את זוויות ההתבוננות.
ישראל של סוף החורף אינה מזכירה אף כמלוא הנימה את ישראל של, נגיד, אמצע הסתיו. אבל ישראל היא רק חולייה קטנה במירוץ.
● מדוע חצי עולם שונא את המערב ומתחבק עם רוסיה ואיראן? | פרשנות
● מה עומד מאחורי חידוש היחסים בין איראן לערב הסעודית | דעה
כאשר נגיע אל סוף השנה, אם נגיע, מה נזכור מן השבוע השני של מרץ? האם נזכור את העסקה הדיפלומטית הסעודית-איראנית בחסות סין? האם נזכור את מתקפת הטילים ההיפר־סוניים של רוסיה על אוקראינה? או אולי נזכור את מה שיקרה (אם יקרה) בבוקר יום ב', כאשר ייפתחו שוקי הכספים בארה"ב מבלי לדעת אם הממשלה הפדרלית תציל את מפקידי SVB, בנק עמק הסיליקון הכושל?
אין זה מן הנמנע שבמעלה הדרך, מנקודת תצפית רחבה, שלושת המאורעות האלה יהיו קשורים זה בזה באופן הרבה יותר הדוק מצירוף נסיבות מקרי על לוח השנה. איך? במובן הזה שהם יטעימו חולשה מערכתית ואסטרטגית גוברת של ארה"ב ושל בעלות בריתה.
עצת אובמה לבריוני השכונה
קשה להחליט מה היה מדהים יותר בהודעה על הסכם חידוש היחסים בין ערב הסעודית לאיראן: עצם ההסכם, פתאומיותו, או בכלל החסות הסינית חסרת התקדים שמאחוריו. התשובה תלויה כמעט לחלוטין בזווית ההתבוננות.
עצם ההסכם חוזר ומעלה באוב הצהרה של ברק אובמה מ־2016. הוא קרא אז לסעודים "להתחלק בשכונה עם האיראנים". לא היה קשה לנחש את מקור ההשראה שלו. לפני שנכנס לפוליטיקה, אובמה היה מדריך נוער בשכונות שיקגו. משימתו הייתה להבטיח שקט באזורים ידועי אלימות. דרך אחת הייתה להסדיר הפסקות-אש בין כנופיות רחוב. ב־2016, אובמה כבר ידע הרבה על העולם החיצון, אבל הוא העדיף להפציר בראשי הכנופיות להיות ריאליים, ולהתחלק באזורי השפעה.
דרגת הנאיביות של המלצה זו הייתה נהירה בעיני רוב. חמתם של הסעודים בערה בהם להשחית. איראן לא ניסתה "להתחלק" באזורי השפעה. היא רצתה הכל, והיא מוסיפה לרצות הכל. היא עמדה אז בשלבים מתקדמים של כינון הפרוזדור היבשתי מן הים הכספי לים התיכון.
אובמה השיא את עצתו לסעודים כאשר השלים את ההסכם הגרעין עם איראן באביב 2016. שבע שנים לאחר מכן, בריוני השכונה נפגשים. אי־ההסכמות התלויות ביניהם לא צריכות לנחם איש. בין אם יש פרוטוקולים סודיים על אזורי השפעה (אולי ממין אלה שנחתמו ב־1939 בין ריבנטרופ למולוטוב) ובין אם לא, ההסכם הזה מבטיח לפחות דבר אחד: את הסטאטוס־קוו. לאחר שנים של עוינות שתדלקה קונפליקטים ברחבי המזרח התיכון, ערב הסעודית ויתרה על התנגדות פעילה להתפשטות ההשפעה האיראנית.
בן סלמאן נעץ מאכלת בארה"ב
השנתיים האחרונות שפעו סימנים על עניין סעודי גובר בשינוי אוריינטציה. ג'ו ביידן חזר וגינה את יורש העצר הסעודי עוד לפני שנבחר לנשיאות. הוא הבטיח להעניש את מוחמד בן סלמאן על רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, ולנדות את ערב הסעודית מחברת העמים. אמנם בשנה השנייה של כהונתו, ביידן הלך לקנוסה, זאת אומרת לריאד, לפייס את הנסיך. אבל זמן קצר אחר כך, בן סלמאן נעץ מאכלת בגבו, כאשר קשר עם רוסיה למנוע ירידה של מחירי הנפט. ארה"ב נדהמה. הבית הלבן הודיע על "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב־סעודיה. ברית אסטרטגית בת 75 שנה התחילה לפרפר.
כתבנו כאן אז: "ישראלים צריכים לגלות עניין מיוחד במהלך המחשבה של יורש העצר ובמטרותיו. אם הוא רוצה להנחיל תבוסה אסטרטגית לארה"ב ולבעלות בריתה, איזה עתיד אסטרטגי הוא חוזה למזרח התיכון? האם הוא רוצה להזמין את רוסיה ואת סין למלא את הוואקום? האם הוא מוכן להקצות מקום מרכזי לאיראן בגלגול הבא של יחסי הכוחות האזוריים?"
השאלות הללו נענו בסוף השבוע שעבר: יורש העצר אמנם רוצה להנחיל תבוסה אסטרטגית לארה"ב ולבעלות בריתה; הוא אמנם רוצה להזמין את רוסיה ואת סין למלא את הוואקום; והוא אמנם מוכן להקצות מקום מרכזי לאיראן.
ישראל שגתה בהבנת המשוואה. שגיאתה לא התחילה תמול-שלשום, אלא לפני עשור, בימים הראשונים של מלחמת האזרחים הסורית. כאשר שר הביטחון אהוד ברק, התנבא לנפילתו המיידית של בשאר אל־אסד. בו בזמן ישראל משכה בכתפיה, ואמרה לפחות במשתמע שלא משנה לה ידו של מי תהיה על העליונה.
ברק אובמה השתמט מהבטחתו המפורסמת להעניש את אסד על שימוש בנשק כימי, ונענה ליוזמה רוסית כוזבת של "פינוי הנשק הכימי מאדמת סוריה". ה"פינוי" הבטיח את שיורו של אסד, ופתח את הדלת בפני שני הגמונים חדשים בין נהר הפרת לים התיכון: רוסיה ואיראן. ישראל כמובן לא רצתה באיראן, אבל שכנעה את עצמה שיש יסוד לעשיית עסקים עם ולדימיר פוטין.
לאן יגיעו הטילים ההיפר-סוניים של רוסיה?
התוצאה הלא־סופית של אי ההבנות האסטרטגיות היא ברית צבאית דה-פקטו בין רוסיה לאיראן. דאונים איראניים עוזרים לרוסיה להחריב את ערי אוקראינה. רק ביום שבת הודיעה שגרירות איראן באו"ם, כי נחתמה עסקת הרכש האיראנית של מטוסי סוחוי־35, מקביליהם הרוסיים (הלא-מושלמים) של מטוסי ה־F-15 האמריקאים.
בסוף השבוע שעבר מקורות בוושינגטון טענו, שרוסיה שולחת לאיראן נשק מערבי מתקדם, שאוקראינים השאירו בשדה הקרב, לצורך "הנדסה הפוכה". במרוצת שנות הסנקציות, האיראנים עשו חיל בהינדוס הפוך של נשק מערבי.
ביום ה' שעבר, רוסיה שיגרה טילים היפר־סוניים נגד תשתית האנרגיה של אוקראינה. זה נשק מאיים במיוחד, בגלל מהירותו וביצועיו. לרוסיה ולסין יש יתרון ניכר על פני ארה"ב בפיתוח ההיפר־סוניים. אין לפי שעה אמצעי התגוננות מפני הטילים האלה. מה יקרה אם רוסיה תספק טילים היפר־סוניים לאיראן, או תעמיד לרשותה טכנולוגיה? איראן טוענת זה זמן מה ליכולת היפר־סונית. היא יכולה רק להשתפר.
ולבסוף סין. היא נכנסה למזרח התיכון. היא מפתחת כמובן נוכחות כלכלית, אבל בהדרגה גם נוכחות צבאית. היא נמצאת בתחרות גלובלית מסוכנת עם ארה"ב, והיא הפליאה עשות בפיוס הסעודים והאיראנים. הבית הלבן הכריז, שהפיוס "לא קשור בסין". אבל הוא כמובן קשור מאוד. הסינים והרוסים ב"שכונה" של אובמה הם אורחים לא רצויים, שלא לומר מדאיגים. בעצם למה לא לומר, הם מדאיגים מאוד.
צל כבד מתארך עכשיו על אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל. הוא כבד מספיק כדי להצדיק ויכוח לאומי על העתיד.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
