המהפכה המשפטית היא רק הטריגר, הקרע בעם התחיל הרבה קודם

"לאף אחד לא מתאים עכשיו מלחמה", אומר שאולי לאירנה במערכון "מלחמת אזרחים" של "ארץ נהדרת". "אבל אין מה לעשות, העם לא נדבק. אין כימיה. לא מסתדר. יש פה יותר מדי סוגים: תחמנים, פולנים, רוסים בולגרים, סורים, לבי, מלבי. זה כמו סלט. לא טעים".

אין אף אומה גדולה אחת שבתהליך התגבשותה לא עברה מלחמת אזרחים, בהן גם אמריקה, רוסיה וצרפת, ומה שנשמע לפני כמה שנים כהומור דיסטופי קיצוני הופך היום, עם ההפיכה המשטרית, לתמונת מראה מפחידה של החברה הישראלית - אך לא רחוקה מהמציאות.

● מתי בפעם האחרונה נסעתם לאן שהוא בלי לפתוח ווייז? | סרנדיפיטי
● רות עפרוני הלכה לשטוף את האוטו וקיבלה הצצה לקרביים של חייה | קניתי
● אומרים שעם מספרים אי־אפשר להתווכח. האם גם בישראל של היום הם מנצחים? | רעיון

מחלוקת אחת מרכזית חוצה את הישראליות, ומערכת המשפט משחקת תפקיד מרכזי בה. מצד אחד ישנה הישראליות הליברלית, המבליטה ערכים דמוקרטיים, בהם בחירות חופשיות ושלטון הרוב, עליונות שלטון החוק, הגנת בית המשפט על ערכי החופש והשוויון, הגנה חוקתית על זכויות מיעוטים וזכויות היסוד של האזרח, מערכת שיפוטית המאזנת את הכוח המופלג והשרירותי שבידי השלטון ועליונות המשפט, שמבטיחה יציבות כלכלית ופיננסית ומגינה על המשקיעים ועל השווקים מפני פעולות חד־צדדיות של הממשלה. מדובר בערכים אוניברסליים התומכים בזכויות אדם ומבטיחים את מקומה של ישראל במשפחת הדמוקרטיות הנאורות (לפולין, רוסיה והונגריה אין כמובן רשות כניסה למועדון).

מול ערכיה של הדמוקרטיה הליברלית מתייצבים ערכיה של דמוקרטיה סמכותנית הנושאת אופי אתני וקהילתי מובהק. הישראלים הנמנים עם שורותיה רואים עצמם קודם כל כקבוצה, כיהודים, והם מבליטים את היסוד הפרטיקולרי בזהותם. הם רואים עצמם בכקהיליית לאום דתית (או לפחות מסורתית), ומעלים על נס ערכים כמו הסמכות של האב (ושל מנהיג השבט והמדינה), הצורך בלכידות פנימית, ההתנגדות לפלורליזם עקר ומופשט, הצורך לשמר זיכרון רגשי ותרבותי וכדומה.

ישראלים אלה אינם רואים בבית המשפט ובבג"ץ מגדלור של צדק, אלא מבצר אליטיסטי של ערכים ליברליים נוכריים, שבעיניהם נחשבים למשניים. הם מבקשים לשנות את חוקי המשחק ולחולל פוליטיזציה של מערכת השיפוט. בדרך זו הם רוצים לדאוג שהעוצמה הפוליטית שלהם בכנסת תשתקף גם בהרכבו, באופיו ובערכיו של בג"ץ, כך שלא יהיה ניגוד בין השניים. למעשה, הם רוצים ליצור טשטוש בין המערכת השיפוטית לבין המערכת הפוליטית. הם מבקשים לכונן רשות שלטונית סמכותנית אחת - הממשלה הנבחרת. הליברלים קוראים לזה דיקטטורה.

ואולם, זה אינו כל הסיפור. ישנו עוד סיפור שזורם מתחת לפני השטח של הדרמה המשפטית, שמגולל את המאבק התרבותי על ערכים שמתחולל בחברה הישראלית. השאיפה העזה לכוח מצד הישראלים השמרנים והקהילתנים מובנת על רקע תחושה מתמשכת של טינה והתנגדות, פרי הקיפוח של הקבוצה הזאת לאורך 75 שנות מהמדינה.

הבה לא נשכח שהאליטות שהקימו את המדינה היו ברובן חילוניות, אשכנזיות, בתחילה סוציאליסטיות, ולימים קפיטליסטיות, הייטקיסטיות וכדומה. אליטות אלה, כל אותם עונדי הרולקסים וחובבי המרצדסים, הם אנשים עשירים, לבנים ומשכילים, המאמינים בערכים דמוקרטיים ליברליים, שבמקרה גם טובים מאוד לעסקים. אלה רואים בבית המשפט העליון את נציגם ומגינם.

כך למעשה מגיחה לה לפתע הפיכת נגד תרבותית שלובשת את פניה של רפורמה משפטית. יש לה פנים, צבע וקול ייחודיים: היא נושאת עליה את חותמו של הקול המזרחי, המעמדי והדתי־לאומי. את הקול הזה לא ספרו האליטות הלבנות הליברליות ממטר.

יותר מזה: את הקול הזה הן דיכאו גאוגרפית ותרבותית עוד מימי דימונה, כשמשאיות שפכו בשופלים את העולים ממרוקו אל הקרקע הקשה באמצע הלילה המדברי. את זאת לא שוכחים מובילי מהפכת הנגד, ומכאן שנאתם הכבושה אל שלטון החוק ונציגיו, שמתעלמים לטענתם מערכיהם ומותירים אותם במעמד נחות של שואבי המים של החברה הישראלית.

הדרך לשינוי לדעתם עוברת בנתיב ההפיכה המשטרית, שתעניק להם את הכוח שנלקח מהם שלא בדין. בהינתן כי אלה הם נתוני הפתיחה העמוקים של הקונפליקט, האם זה פלא שההסכמה הלאומית רחוקה מלהגיע, והיא אף עלולה לגלוש למלחמת אזרחים?