הדרך לניקיון הגוף היתה ארוכה ומלוכלכת: ההיסטוריה של ההיגיינה האנושית

ד״ר אמנדה פורמן היא ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. היא כתבה חמישה ספרי היסטוריה עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדת פרס בוקר ופרס הספר הלאומי של ארה"ב

על פי "המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן" (CDC) של מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית, מערכת החיסון האמריקאית בצרות צרורות. מחקר שפורסם לפני כמה שנים הראה עלייה של 50%, מ־1997 עד 2011, בכמות האלרגיות למזון בקרב ילדים, וגם עלייה של 69% במספר הילדים הסובלים מאקזמה. המחקר הראה כי הילדים היחידים שכנראה לא מתגרדים ומתעטשים הם אלה שחיים בחוות ובמקומות פחות היגייניים.

הרעיון לפיו נעשינו נקיים מדי בשביל להיות בריאים מזעזע את האומה שמוציאה מדי שנה מיליארדי דולרים על מוצרי היגיינה. אבל נראה שאבותינו המסריחים הבינו משהו שאנחנו שכחנו.

מבקרים בבריטניה לעתים נדהמים לגלות שהמקום היחיד שבו יש מעט מדי מים הוא חדר השירותים. יש שתוהים האם זו דוגמא נוספת לנחשלות אנגלית, כמו בירה פושרת ושיניים עקומות.

על פי הספר "Full Circle" מאת פרדיננד מאונט שהתפרסם ב־2010, דפוסי ההיגיינה המפוקפקים של הבריטיים החלו עם אבות הכנסייה. אלו דחו את השמנים הארומטיים ועלי כותרת של הוורדים של הרומאים לטובת הריחות הארציים של הגוף וכפות הרגליים.

הנזירים הנוצרים שלא התקלחו עד המאה השישית

הירונימוס (345 עד בערך 420), מעמודי התווך של הכנסייה הקתולית, הכריז באוזני המאמינים: "מי שפעם אחת רחץ בישוע לא צריך מקלחת נוספת". האמונה, לדידו, הייתה מטהר רב עוצמה יותר ממים. נזירים נוצרים התייחסו לדבריו באופן מילולי ולא התרחצו אף פעם.

עד המאה השישית, הגישה של הנוצרים לרחצה נעשתה יותר מתונה. האפיפיור גרגוריוס הגדול (540-604) הבין שיש זמנים בהם ראוי לעשות מקלחת. אבל בשום פנים ואופן אסור ליהנות ממנה, שמא תיהפך להזדמנות "לריגוש הנפש ולתענוגות הגוף". התוכחות של גרגוריוס נמוגו לאחר שהצלבנים, שחנו מחוץ לירושלים, גילו את התענוג של אמבט חם בניחוחות לבנדר ואחריו טבילה בבריכה צוננת.

 גרגוריוס הראשון. אסור ליהנות ממקלחת

● מתי ולמה מסגרת העבודה שלנו התקצרה ל-40 שעות בשבוע?
● מתי גברים החלו לגלח את שיער הפנים שלהם ומדוע הזקן עושה כל כמה שנים קאמבק?
● באילו דרכים יצירתיות התמודדו תרבויות עבר עם מפולות כלכליות?

המצאת מברשות השיניים במאה ה־19

בימי הביניים, תושבי צפון אירופה החלו להתרחץ בהתלהבות. הקיסר קרל הגדול (742-814) הזמין לעתים קרובות את חבריו לרחוץ עמו במרחצאות המלכותיים. אלא שתושבי דרום אירופה, בייחוד הספרדים, נקטו גישה הפוכה. ללא יכולת לשכנע את המוֹרִים (כינוי למוסלמים בספרד) לחדול ממנהגם להתקלח כל יום, ב־1492 מלך אראגון פרננדו השני ואשתו איזבלה הורו להרוס את המרחצאות הפומביים, להלן החמאמים, שהיו פעם גאוות חצי האי האיברי.

רק במאה ה־19 נזנחו השיירים האחרונים של התנועה נגד ניקיון. לאחר שהוויקטוריאניים הכריזו שהניקיון מקרב לאלוהות, הם שכנעו את שאר אירופה בכך. עולם חדש של מברשות שיניים חד פעמיות, נייר טואלט באריזות ודאודורנט בצנצנת נולד. ההיגיינה הפכה לשפת האנושות.

מחממי מגבות וכיורים נפרדים במאה ה־20

ב־1880 תומס קמפבל מניו ברנזוויק בקנדה רשם פטנט על הברז המעורב. אמריקאים עברו חיש מהר לברזים בודדים, והותירו את האירופאים עם הברזים המיושנים, אלו שהיו נפרדים למים קרים ומים חמים.

הצרפתים פיתחו את המקלחת המודרנית לשימוש בבתי סוהר ומגורי חיילים. אבל הידע אמריקאי הוא שהפך את זרזיף המים מהגרסה האירופית לקילוחי המים של המקלחות המודרניות. עד אמצע המאה ה־20, מותרות כמו מחממי מגבות, כיורים לגבר ולאישה, מקלחות נפרדות ואמבטיות ג'קוזי הפכו את השירותים האמריקאיים לאטרקציה תיירותית בפני עצמה.

כמה מתקלחים אדוקים יתנגדו להוראה החדשה להישאר מעט מלוכלכים. אבל ראוי שיזכרו את מילותיו של הסופר הבריטי גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936) שטען כי "האדם לא חי על הסבון לבדו" וגם ש"ההיגיינה אינה טובה כל כך אלא אם מתייחסים אליה באדישות בריאה".