יורם קניוק ידע לכתוב על הפצע היהודי–ישראלי טוב יותר מכולם

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

ב־8 ביוני השנה ימלאו עשר שנים למותו של הסופר יורם קניוק (2013-1930). קניוק חווה טראומה נוראה במלחמת השחרור כחייל צעיר בקרבות על ירושלים וגרר את הפוסט־טראומה כל חייו. מה שמעניין אותנו כקוראי ספרות, הוא כיצד היא מתגלמת ביצירתו.

סיפור הקרב בנובלה "העיטים"

היצירה של קניוק שעוסקת באופן מובהק בנושא הפוסט־טראומה היא הנובלה "העיטים". זהו סיפור קצר־ארוך, בנוסח זרם התודעה. חייל בשם אסא שוכב בשדה בין המתים. הערבים יורים מהגבעות. המפקד נמלט עם הג'יפ. אסא מחכה לחושך כדי לקום ולהסתלק. את השקט המשתרר לאחר סערת הקרב מפֵרים בתחילה העורבים ואחר כך העיטים, ספק שליחיו המיתיים של אל השמש, ספק שלוחיו הבוזזים, המבזים, של האתוס הציוני מקריב הילדים.

העיטים מנקרים בבשרם של החיילים המתים ובעיניהם. המתים הרבים רועדים, ואילו החיים המעטים שוכבים דמומים. כך מתקיים היפוך מרתק שבו המתים נראים כחיים כי הם זזים בשל ניקור העופות, ואילו החיים הנותרים ששרדו את הקרב, שוכבים מבלי לזוז כמתים ומחכים לחושך. במלחמה האבסורדית הכול הפוך. קניוק כותב נפלא גיבור סטטי טראומתי שאינו יכול לזוז, ורק תודעתו רצה באופן אסוציאטיבי על פני הנובלה, מילדוּת בגן עד לאותה נקודת זמן.

כאשר החושך יורד ואסא מצליח לחמוק בחסותו. הוא אינו שב לתחנת האיסוף אלא מאבד זמן, יומיים־שלושה, שבהם הסתובב כמת מהלך, לא ברור לו ולנו הקוראים לאן הלך; עד שהוא מוצא עצמו עירום ועריה, פשוטו כמשמעו, בפתח השער של המחנה.

את "העיטים" ניתן למצוא כיום באופן חינמי ב"פרויקט בן־יהודה". הנה השורות הראשונות מתוך הנובלה: "אז נשתררה דממה. נשמעו גניחות אחרונות והשעה היתה רק שלוש אחר הצהרים. רוח החל לנשוב. במעלה הגבעות נשמעו הדי הרוח כמו נהמה, חולף בתוך חריצי ואדיות. שׂוכות צבר ומאחוריהן סוכה זנוחה, כמה עצים סוככים עליה, דרך עפר משתרכת מעלה, והיריות האחרונות שלנו נשמעו כאילו היו כבר נוֹרות בהיסוס. התחמושת אזלה וכל אחד נותר לעצמו. כאשר תמרן המפקד את הנהג שלו צעק מישהו, אל תברח! וידעתי. הכל היה ברור, השעה הזאת ציירה תוואים בהירים שעדיין לא נתמלאו עגמומיות של צללים, והמתים שכבו בשורה בלתי־מסודרת, בחולצות קרועות שקודם עשו מהן תחבושות, בעינים פקוחות או עצומות ומן הצד שמעתי קול; דפקו אותנו".

השירים הנועזים והחדשניים של יונה וולך ששינו את הספרות הישראלית
מה המאורע המקרי ששינה לעד את החיים על פני כדור הארץ?
מיהו המשורר שסימל את תחילתה של השירה העברית ומה הפך אותו למשורר הלאומי?

הגיבור הייחודי ביצירותיו של קניוק

המצב של החייל השוכב על גבו בשדה קרב ורואה את השמיים וכל צבאם, ובעצם רואה את הדברים קצת אחרת, הוא מצב סיפורתי חזק שקניוק הביא גם לרומנים שכתב מאוחר יותר - מטקסט מונומנטלי ניסיוני, נדיר ואדיר כ"היהודי האחרון" (ספרית פועלים, 1982) ועד טקסט עירום בשם "תש"ח" (ידיעות ספרים, 2010) שעליו זכה בזקנתו בפרס ספיר.

יתר על כן, מי שהבין כי מדובר פה בגיבור ייחודי שהוא ליבת היצירה הקניוקית הוא פרופ' יגאל שוורץ. באחרית דבר שכתב לכבוד צאת הספר "עיטים נבלות" (ידיעות ספרים, 2006) שכלל שתי נובלות המתכתבות ביניהן, הוא משווה באופן יפה בין אסא השוכב בשדה הקרב על גבו לבין הנסיך אנדריי של טולסטוי ברומן "מלחמה ושלום", הנקלע לסיטואציה דומה במלחמת רוסיה צרפת עם פלישת נפוליאון.

גיבור "העיטים", אותו אסא, הוא בן דמותו של קניוק שהשתתף כשהיה בן 17 ושמונה חודשים בניסיון ההשתלטות של כוחות מחטיבת הראל על נבי סמואל - ניסיון נפל שנהרגו בו 38 מחיילי החטיבה. זה, לדעתי, הסיפור הטוב ביותר שכתב קניוק, אשר הופיע לראשונה ב"עכשיו" ב־1977, כתב העת לספרות בעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכונס לראשונה בקובץ "לילה על החוף עם טרנזיסטור" (הקיבוץ המאוחד, 1979).

עבודותיו של קניוק בקולנוע ובטלוויזיה

הקולנוע והתיאטרון אהבו מאז ומתמיד את היצירות הדרמטיות, הציוריות־פנטסטיות־תודעתיות של קניוק, כולל הנובלה "העיטים". ב־2010 שודרה ב"הוט" מיני סדרה בשם "נבלות", שהלחימה באופן חכם את הנובלה "העיטים" המוקדמת עם נובלה מעולה מאוחרת של קניוק בשם "נבלות: הסיפור האמיתי" (תג, 1997). הסדרה חושפת את דור הפלמ"ח מצדו הרצחני והתובעני, כאשר בּגר וזקן, ואינו מעוניין לוותר על נעוריו ולהותיר מרחב חיים לדורות הבאים אחריו. התסריט הנהדר הוא של דפנה לוין וערך אותו חגי לוי, הבימוי של דרור סבו ומככבים יהורם גאון, יוסי פולק, מיכאל מושונוב ועוז זהבי. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה לטלוויזיה, ונמכרה ב־2015 לרשת HBO.

לפני הסדרה "נבלות" היו גם הסרטים "סוסעץ" ו"העיט" (בימוי: יקי יושע, 1978, 1981 בהתאמה), "חימו מלך ירושלים" (בימוי: עמוס גוטמן, 1987), "אדם בן־כלב" (ההצגה, בימוי: יבגני אריה, 1993; הסרט, בימוי: פאול שריידר, 2009).

הפצע המדמם שבלב הסיפורת של קניוק

יורם קניוק, אפשר להסתכן ולומר, יותר מכל סופר ישראלי אחר, ידע לתחוב את עטו לפצע המדמם היהודי־ישראלי: ציונות למול גלות, שואה למול תקומה, יהודי למול פלסטיני־ערבי־ארצישראלי, לסובב את העט בפצע שלנו כחברה וכיחידים, לשלות אותו ולכתוב את הסיפור שלנו.