משפט פתיחה כמעט קבוע בטור הזה בשבועות האחרונים מציין את המהירות המסחררת של ההידרדרות ביחסים הבין־לאומיים. הוא חוזר גם הפעם.
לא הייתה כהידרדרות הזו כמעט בשום נקודה מאז סוף מלחמת העולם השנייה. היו משברים דרמטיים מאוד, אבל הם היו בדרך כלל נקודתיים: ברלין, קוריאה, סואץ, קובה. ספק אם היה רגע נתון מאז 1939, שבו ההידרדרות התחוללה בו זמנית בקצוות מרוחקים של כדור הארץ.
תנו־נא את דעתכן על 24 שעות בתחילת השבוע הזה, הימים שני ושלישי.
ביום שני, בוועידת פסגה בסן־דייגו, קליפורניה, נשיא ארה"ב וראשי הממשלות של בריטניה ושל אוסטרליה יצרו חץ ימי חדש ורב־כוח בדרום האוקיינוס השקט, המכוון במפורש נגד סין. "דרך מסוכנת ושגויה", הגיבה סין ברוגז, יום אחד לאחר שרודן סין הבטיח לפרלמנט־הבובה שלו כי הוא יכונן "חומת פלדה" נגד אויבי האומה.
נשיא סין, שי ג'ינפינג / צילום: Associated Press, Ng Han Guan
ביום שלישי, בשמי הים השחור, שני מטוסי קרב רוסיים תקפו מל"ט אמריקאי. אחד מהם יצק עליו דלק, ואחר כך התנגש במדחף שלו. מפעילי המל"ט נאלצו לגרום להתרסקותו.
מה מזכיר לכם סתיו 1941
הפסגה בקליפורניה היתה מתוכננת. המארב בים השחור היה לא צפוי מעיקרו. הפסגה אישרה את הכיוון הכללי, מטיל האימה, של עימות צבאי סיני־אמריקאי במזרח אסיה בעתיד הלא רחוק. התקרית בים השחור המחישה את המידה שבה הדברים יכולים להישמט מכלל שליטה מיד.
הסתכלותנו הפוליטית רווייה אסוציאציות היסטוריות, שחלקן במקומן וחלקן הוא תוצאה של שימוש לא מבוכר בקלישאות. אבל הבה ננסה כאן את כוחנו באסוציאציה.
בתחילת הסתיו של 1941, הנשיא פרנלקין רוזוולט הורה לצי האמריקאי להעניק חיפוי אגרסיבי לשיירות האספקה הצפון־אטלנטיות, שאיפשרו לבריטניה המבודדת והנצורה להישאר בחיים. שבועות אחדים לפני שארה"ב נגררה בעל כורחה אל מלחמת העולם השנייה, מראית־עין של נייטרליות הוסיפה להתקיים. אף על פי כן, הנשיא שחרר את הקברניטים האמריקאיים מכבלי הנייטרליות. הוא התיר להם לירות בצוללות הגרמניות. יריות אמנם נורו, אף כי הכרזת המלחמה של היטלר חיכתה עוד קצת.
מה שקרה בים השחור הוא אולי שווה ערך של היריות בצפון האטלנטי לפני קצת יותר מ־80 שנה, במובן הזה שרוסיה מנסה עכשיו את ארה"ב. למה נועד הניסיון הזה? במקרה הקיצוני, הוא נועד להניב הידרדרות אל עימות; במקרה הסביר יותר, והמקוּוֶה יותר, הוא רק מישוש אופורטוניסטי של הדופק. ההודעה הרוסית הראשונה על התקרית הייתה זהירה ונמוכת צלילים, מול ההודעה האמריקאית שהייתה דרמטית ומשופעת בסימני קריאה.
״מרכזי ביון משייטים״
הודעה רוסית אחרת, שעות אחדות קודם, באה בשיתוף עם סין. שתי המעצמות הטוטליטריות המובילות של זמננו גינו את החלטת ארה"ב ובריטניה לספק צוללות גרעיניות לאוסטרליה. ההחלטה הייתה צפויה זה זמן מה, אבל היא הוכרזה רשמית בפסגת סן־דייגו של נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק וראש ממשלת אוסטרליה, טוני אלבאנזי (ההתאגדות המשולשת הזו מכונה AUKUS, ראשי התיבות האנגליים של שלוש המדינות).
חשיבות מיוחדת נועדת לתפקידו של אלבאנזי. הוא עומד בראש ממשלת שמאל, שבאה לאחר תשע שנות הגמוניה ימנית. מפלגת העבודה האוסטרלית פסחה במשך שנים על שתי הסעיפים כלפי סין, ורוב מנהיגיה השתמטו מנקיטת עמדה ברורה בשאלת התעצמותה הצבאית של סין ומגמות התפשטותה.
סין פעילה עכשיו בדרום האוקיינוס השקט, בסמיכות מקום לאוסטרליה, ומתוך תחרות גוברת איתה על השפעה באיים הקטנים. ההיסוסים פגו. אוסטרליה רואה את עצמה כחלק מחזית התגוננות מערבית, המחויבת לשלומן של שורת ארצות במזרח אסיה; מיפן, עבור דרך הפיליפינים וגמור בויאטנם, באינדונזיה ובמלזיה. כולן חושבות שסין פוגעת בריבונותן.
האוסטרלים עומדים לרכוש חמש צוללות אמריקאיות המונעות בכוח גרעיני ונושאות טילי שיוט ארוכי־טווח (לא גרעיניים) מדגם 'טומאהוק'. במקביל, בריטניה ואוסטרליה יפתחו צוללות גרעיניות קטנות יותר עם טכנולוגיה אמריקאית מתקדמת ועם אותם טילי השיוט. בשעה שארה"ב מאבדת את יתרונותיה המסורתיים ברוב מערכות הנשק, צוללותיה הגרעיניות עדיין נהנות מעמדת יתרון ניכרת. הן מתוארות לא רק ככלי מלחמה, אלא כ"מרכזי ביון משייטים".
ללמדנו משהו על התחכום, המורכבות והעלות - 18 חודשים היו נחוצים רק לתכנון העסקה הזו. בעשר השנים הבאות אוסטרליה תוציא 360 מיליארד דולר על פיתוח צי הצוללות שלה. הצוללות האמריקאיות יגיעו לידיה רק בתחילת העשור הבא, ובינתיים ארה"ב תשאיל לה שלוש צוללות.
סין ורוסיה נצמדות
הצורך לבלום את סין שזור באסטרטגיה של ארה"ב ושל בעלות בריתה זה עשור ויותר. במגמה הזו השתלבו שלוש מעצמות אסיאניות: הודו, יפן ואוסטרליה. יחסי אוסטרליה עם סין הידרדרו והלכו בשנים האחרונות במידה שסין הטילה עליה סנקציות כלכליות. האוסטרלים חזרו והאשימו את סין בניסיון לחתור תחת הדמוקרטיה שלהם, ולקנות בכסף משתפי פעולה מקומיים.
ההקשר הרחב של האיבה הוא התנהגותה של סין באגן המים הענקי הרובץ בין חצי־האי הקוריאני לאינדונזיה, ים סין המזרחי וים סין הדרומי. סין תובעת בעלות על חלקים עצומים שלו, כולל כאלה הקרובים הרבה יותר אל חופיהן של ארצות אחרות, וכולל כאלה שהשיט החופשי בהם מעוגן בחוק הבין־לאומי. סין הקימה איים מלאכותיים, הפכה אותם לנושאות מטוסים נייחות, והיא מאיימת בגלוי על השיט. תלוי ועומד, כמובן, עניין טייוואן, פצצת הזמן המתקתקת של מזרח אסיה ובעצם של העולם.
כמעט קשה להיזכר שהשנה הזו נפתחה בסימנים של שיפור ביחסי סין־ארה"ב. מזכיר המדינה טוני בלינקן עמד לנסוע לבייג'ינג, כדי ליישב לפחות מקצת מן ההדורים. אז הגיע הכדור הפורח הסיני בשמי ארה"ב, בלינקן ביטל את מסעו, ורוב הדו־שיח בין שתי הארצות מתנהל באמצעותֿ גינויים פומביים הדדיים.
החוליה הבאה בהידרדרות עומדת כנראה להיות נסיעתו של שליט סין, שי ג'ינפינג למוסקבה. המעצמות הטוטליטריות נצמדות זו אל זו באיום משותף על הדמוקרטיות.
כתבות
ני"ע
