על חילוץ של בנקים, גיבוי של בעלי פיקדונות ומחירים של סכנה מוסרית

על פי רוב, חילוצים של בנקים מובילים לחששות נרחבים מפני סכנה מוסרית, הרעיון שאם מצילים מישהו מההשלכות של מעשיו, הוא ייטול סיכונים גדולים אף יותר בעתיד. הפעם, דעה פופולרית שמשותפת לפרשנים רבים, היא שלא ניתן לצפות ממפקידים בבנקים, אפילו אם הם חברות מתוחכמות בעלות פיקדונות גדולים ולא מבוטחים שנמצאים בסכנה, לפקח על האופן שבו הבנקים שלהם מתנהגים.

● אנליסט ג'י.פי מורגן מזהיר: הסבירות לטירוף בשוק הולכת ועולה
● על פיקדונות או הלוואות: באיזה בנק הריבית הגבוהה ביותר?
● אחרי תקדים מחיקת האג"ח של קרדיט סוויס, באירופה ובבריטניה מבטיחים לנהוג אחרת

הדעה הזו גם נכונה וגם שגויה באופן נוראי. ויש לכך חשיבות לגבי האופן שבו אנו, כחברה, מחליטים כיצד צריכה להיראות המערכת הבנקאית בעקבות הקריסות של בנק סיליקון ואלי (SVB) ושל בנק סיגנצ'ר, הקטן יותר.

זה נכון שעוד לפני כן, למפקידים הגדולים ב-SVB פשוט לא היה אכפת מהסיכונים שהבנק נטל, ברורים ככל שיהיו במבט לאחור. לחברת הסטרימינג Roku היו שם פיקדונות ב-487 מיליון דולר, רבע מהמזומנים שלה. זאת, למרות העובדה שב-SVB הציעו על פיקדונות גדולים ריבית שהייתה נמוכה הרבה ממחצית ממה שהלקוחות יכלו לקבל מקרן כספית שהייתה משקיעה את כל הכסף באג"ח של משרד האוצר ובנכסים בטוחים אחרים. הלקוחות פשוט לא טרחו לבצע בדיקת נאותות על הבנק שלהם.

כנראה לא זה המקום להשאיר את הכסף

לאחר שהתעלמו מהסיכונים, בשבוע שעבר המפקידים פתאום הפכו ערים לסכנה, והבינו שבנק עם הפסדים לא ממומשים, שישתמש למעשה בכל ההון שבידיו, כנראה אינו המקום שבו הם רוצים להשאיר את כספם. הדבר הביא לריצה כאוטית על הבנק, וביום שישי בנק SVB נתפס על ידי התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות. במהלך סוף השבוע החליטה הממשלה לגבות את הפיקדונות בבנק - ובבנק סיגנצ'ר הממוקד בקריפטו - ברמה שמעבר למגבלת 250 אלף דולר של תאגיד הביטוח, לאחר תלונות מצד סטארט-אפים רבים מקרב לקוחות SVB, שנותרו תקועים.

הגיבוי על פיקדונות יכול בתיאוריה להיות חד-פעמי, אבל קשה לראות איך הממשלה תוכל להימנע מלספק אותו בפעם הבאה שבנק בגודל בינוני כושל (וישנם בנקים רבים המפסידים פיקדונות במהירות בתנאי האי-ודאות השוררים כעת). ההגדרה "גדול מדי מכדי ליפול" הולכת ונמתחת בימים אלה אל מערך שלם של בנקים נוספים.

הדעה הזו שגויה באופן נוראי בגלל שהסכנה המוסרית היא חלק מהתכנון. ביטוח לא מוגבל על פיקדונות אכן אמור להקטין את הסיכון לריצה על הבנקים, בגלל שהמשמעות היא שלמפקידים לא יהיה אכפת אפילו כשיגלו בשלב מאוחר מאוד שהבנק שלהם אינו בטוח. אילו מפקידים בלתי מבוטחים ב-SVB היו מכוסים בשבוע שעבר, לא הייתה להם סיבה לחשוש מהעובדה שמבחינה טכנית SVB אינו פושט רגל, רק בגלל שחוקי החשבונאות אפשרו לו להתעלם מהפסדים גדולים על הנייר בנכסיו. זוהי סכנה מוסרית בצורתה הקיצונית ביותר.

ההנהלה החזיקה אצבעות וקיוותה לטוב

אנו זקוקים למערכת פיקוח על נטילת הסיכונים מצד בנקים, שאינה כוללת ריצות בהולות על הבנק ואת הכאוס שהן גורמות. מה שצריך היה לקרות הוא, שכאשר נהיה ברור ש-SVB מפסיד המון על אג"ח, היה עליו להכיר בהפסדים בשלב מוקדם, לגייס הון חדש או להעמיד עצמו למכירה. אבל צוות ההנהלה בחר להחזיק אצבעות ולקוות שהכול יסתדר. בעלי המניות בחרו למכור במקום להניע לפעולה (כתוצאה מכך הפסידה המניה בשנה שעברה שני שלישים מערכה).

והרגולטורים, כך נראה, התעלמו מהסכנה שהפדרל ריזרב עצמו יעלה ריביות באופן אגרסיבי וכך יפגע בבנקים שבמשך זמן רב האמינו לתחזיות הריבית הנמוכה של הפד. מבחני הלחץ האחרונים של הפד לא כללו את הסכנה של זינוק בשיעורי הריבית, ובמקום זה נלחמו את המלחמה האחרונה על ידי התמקדות במיתון עמוק ובסיכון צד נגדי.

"אולי הבעיה הייתה ההבטחה של הפד לריביות נמוכות לאורך זמן - לא רק שמנהל הכספים הראשי של SVB האמין לזה, אלא גם מי שתכננו את מבחני הלחץ של הפד האמינו בזה", אמר פרופסור דאגלס דיימונד, מביה"ס בות' למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו, שזכה בפרס נובל לכלכלה בשנה שעברה על עבודתו בתחום ריצה על הבנקים. "המפקחים לא עשו את העבודה שלהם במקרה הזה".

בטווח הקצר, אף אחד מהדברים האלה לא אמור לחזור על עצמו. מפקידים פתאום מודעים באופן חד לסיכונים לבנקים, למרות הערובה המורחבת על פיקדונות. בעלי מניות נפטרים מחלקם בבנקים עם הרמזים הקלים ביותר לצרות אפשריות. הרגולטורים עובדים כבר כעת על כללים מחמירים יותר.

אבל בטווח הארוך, אנו יכולים לצפות לכך שהשאננות שוב תשתלט, בגלל שזה מה שקורה תמיד. יש רק שתי דרכים למנוע זאת, ואף אחת מהן אינה ריאלית. ראשית, להניח מדי פעם לבנק שנפילתו אינה מהווה סיכון מערכתי - כמו SVB - להתרסק על הקיר, למפקידים הבלתי מבוטחים להפסיד, להנהלה להתפטר בבושת פנים ולבעלי המניות להפסיד הכול. עשו זאת אחת לכמה שנים והלקחים יופנמו. למרבה הצער, הממשלה החליטה שלא ניתן בשום פנים ואופן לצפות שהחשובים והמכובדים של בנק סיליקון ואלי יפסידו במסגרת קריסה של הבנק, ולכן אפשרות זו נדחית על הסף.

עיצוב מחדש של כל המערכת הפיננסית

הדרך השנייה היא לעצב מחדש את המערכת הפיננסית כך שתחסל את הסיכון של ריצה על הבנק. חשבונות עו"ש יוחזקו ב"בנקים צרים" שדומים במידה רבה לקרן כספית ממשלתית, ואינם מחזיקים בשום דבר שמסוכן יותר מאג"ח משרד האוצר לטווח קצר, ועושים את הכסף שלהם מעמלות על ביצוע פעולות, ולא מנטילת הלוואות לטווח קצר ומתן הלוואות לטווח ארוך.

יתר המערכת הבנקאית תוחלף על ידי קרנות שמקבלות רק הפקדות לזמן קבוע, ומתאמות בין פירעון ההפקדות לתאריכי סיום ההלוואות. למערכת הפיננסית תהיה הרבה פחות גמישות, אבל היא תזדקק להרבה פחות רגולטורים ולא תצטרך ביטוח פיקדונות. ייתכן שהדבר היה אפשרי ב-2009, כשכל המערכת קרסה, אבל החששות לגבי הבנקים אינם מספיקים לסוג כזה של שינוי מבני כיום.

במקום זה, נקבל פשרה, הססנות ועלויות. יותר ביטוחים על פיקדונות - אפילו אם הדבר מרומז בלבד ואינו נכתב בצורה רשמית בכללים - משמעותם רגולציה רבה אף יותר, בניסיון לתת מענה לסכנה המוסרית. רגולציה רבה יותר משמעותה עלויות גבוהות יותר, פחות תחרות וקושי רב יותר בהשגת אשראי, לצד ביורוקרטיה רבה יותר.

זה כנראה ימנע ריצות נוספות על הבנקים לתקופה מסוימת. אבל טעויות הן בלתי נמנעות, מצד מנהלי בנקים ומצד רגולטורים. בצד החיובי, במקרה של SVB, לפחות בעלי המניות הפסידו את כספם והמנהלים את מקומות העבודה שלהם. אבל המפקידים הגדולים, והפיקחים לכאורה, שבחרו להעלים עין, יצאו מזה ללא פגע, וכנראה יימנעו מהפסדים גם בנפילות העתידיות, ובמקום זה יעבירו את העלויות אל בנקים אחרים או אל משלמי המסים. זוהי סכנה מוסרית.