זאת הייתה אחת הפרסומות החושפניות בשנות ה-80. והיא לא יוצאת לי מהראש

רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות

לפני כמה שנים ביקרתי בגוטשטיין קרמיקה לראשונה. ציפיתי לטמבורייה מאיזה זן נכחד, משהו שקפא אי-שם בשנות ה-80. הופתעתי לגלות אולם תצוגה מבהיק ורחב-ידיים. "חניה חינם ובשפע", הכריזו הדגלים, "3,000 מטר של גרניט, פורצלן וכלים סניטריים".

● המהפכה המשפטית היא רק הטריגר, הקרע בעם התחיל הרבה קודם | רעיון
● מתי בפעם האחרונה נסעתם לאן שהוא בלי לפתוח ווייז? | סרנדיפיטי
● רות עפרוני הלכה לשטוף את האוטו וקיבלה הצצה לקרביים של חייה | קניתי

בפנים בחנתי מנגנון הפעלה של ברז מוזהב, ליטפתי אריחים משוננים, הרמתי והורדתי בהשתאות מושב אסלה שחור וחרישי. בו בזמן סקרתי את נציגי השירות שסבבו באולם כדיילים, מתלבטת למי לפנות ומה בעצם לומר.

פניתי אל המבוגר בהם: "סליחה, עם מי אפשר לדבר שהיה פה בשנות ה-80?"

"מה, על הסרטון את רוצה לדבר?"

"כן!"

"הסרטון עם אשתו של חָקי הבעלים?"

"אתה רציני?", נשנקתי. "סתם, היה מת!", אמר והצליף עם היד על הירך שלו. פרצנו שנינו בצחוק שלא נרגע דקות ארוכות. "כבר אני אגיד לך שאין את הסרטון. הלך לאיבוד", אמר חקי גוטשטיין מיד כשהתיישבתי מולו במשרד. היו לו פנים תפוחים ועיניים בהירות, מימיות. הוא נע לאט ודיבר לאט בקול שבור. "זו הפרסומת הכי מוצלחת שהייתה לי אי-פעם", התגאה. "אנשים עדיין מדברים על זה, אנשים בגילך, שהיו אז צעירים ויפים. גם היום את בסדר, אין שום טענות, אבל היינו יותר צעירים כולנו, אין מה לעשות".

חקי סיפר שאת הסרטון צילמו אצלו בחצר. "בנינו קירות מקוליסות, ציפינו בקרמיקה, הבאנו ג'קוזי, הבאנו מים, והבחורה הסתובבה שם, התפשטה ונכנסה לאמבטיה. יש לי תמונות שצילמתי בזמנו", אמר ופנה אל שידת המגירות שלו, ממנה שלף מעטפה שמנה ומצהיבה עם חבילת תמונות. הוא החזיק אותן כמו קלפים קרוב לחזה, ואז עלעל בהן, בחר בקפידה חשאית אחת ועוד אחת ועוד אחת ופרש אותן מולי על השולחן כקוסם.

זו הייתה היא, הבחורה מהזיכרון שלי. בתמונות לבשה חלוק טלאים קצר ורך, שהיה פתוח ברישול כמו מסך תיאטרון, מאחוריו רק הציץ מחזה גופה: היא ישבה על אדן האמבטיה, עמדה והביטה במראת הכיור, או נשענה אל הקיר.

"הנה עוד אחת עם הכתובת על הקיר", חקי הציג בפניי תקריב של גרפיטי הליפסטיק. הוא התגאה בתמונות כאילו היו סובנירים מטיול גדול באפריקה.

"אתה זוכר את שמה?"

"לא"

"יש מצב שאמצא אותה?"

"בשביל מה את צריכה למצוא אותה?"

את המפגש איתה דמיינתי כמו פרדוקס בפיזיקה קוונטית, שבו אני מי שאני עכשיו והיא מי שהייתה אז. בפנטזיה הכי כנה שלי ביקשתי ממנה להרים את החולצה, רק לרגע, לראות אותם שוב, כמו לפגוש חבר מהגן.

יש לך תמונה עם הציצי?", שאלתי. חקי היסס. הוא שוב פרס את התמונות שבידו למניפה כשגבן אליי, בחר אחת והניח מולי על השולחן. בתמונה היא ישבה על קצה האמבט, החלוק כבר לא היה עליה. החזה שלה נגלה במילואו. "ככה בדיוק זכרתי אותם!" אמרתי בניצחון.

החודש, באחד מימי השיבוש הלאומי, ביקרתי שוב בחנות. בעוד צוות המוכרים התלונן על הפקקים ועל "איזה מציקים המפגינים", הבחנתי בפתק שהודבק למקלחון שהוצב בשדרת המקלחות המפוארת בהיכל גוטשטיין. הדוגמה של הדמוי־שיש שחיפה את קיר המקלחת הזכירה לי את מיצג השפחות, ממבט־על של רחפן. על הפתק היה כתוב השיר האניגמטי הזה.

מילים: עממי. שבירת שורות: אני.

מֻדְבָּק עַל קִיר הַמִּקְלָחוֹן
חֲבִילָה מְפַנֶּקֶת סַלְבָדוֹר נִיּוּד
2 אִינִטְרְפוּץ 3 דֶּרֶךְ רוֹזֵטָה קְטַנָּה
אוֹ אִינִטְרַפּוּץ 4 דֶּרֶךְזְרוֹעַ,
רֹאשׁ גֶּשֶׁם,
צִנּוֹר מְזַלֵּף,
נְקֻדַּת מַיִם עִם מִתִּלָּהּ
מֶייד אִין אִיטָלִי
רַק 3299

ונהיה לי קווץ' של געגוע, לגיל 11 שבו העולם נראה לי חידה אחת גדולה, בלתי מפוענחת ומפתה.