על טעויות פוליטיות, סיקור חד-ממדי ואפליה חמורה בחסות החוק

1

ספר מחדלי הקואליציה

שלושת החודשים האחרונים היו תקופה שחורה ואפלה בתולדות מדינת ישראל. לא אפריז אם אגיד שחברי הקואליציה עשו כל טעות אפשרית בדרך אל הבור אליו נקלענו.

הרפורמה המהפכנית הוכרזה על-ידי שר המשפטים יריב לוין, והוא הבהיר כי מדובר רק "בשלב הראשון" שלה. על-פי הכרזתו, יינתן "ייצוג שווה לשלוש רשויות השלטון בוועדה לבחירת שופטים", או במילים אחרות - רוב לקואליציה למנות שופטים לכל הערכאות. לוין אף הכריז על פסקת התגברות ברוב של 61, אי-כפיפות הממשלה לחוות-דעת היועמ"שים, ועוד. בהמשך, למרבה האבסורד ההצעה של לוין רק הקצינה על-ידי יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן.

במקביל, עלו הצעות חוק פרסונליות ותיקונים פרסונליים. עוד לפני הקמת הממשלה, כבר דאגה הקואליציה המתהווה לתקן את חוק יסוד: הממשלה, כדי לאפשר ליו"ר ש"ס אריה דרעי לכהן כשר חרף הרשעתו הטרייה. באיזשהו שלב עלתה גם הצעת חוק "המתנות", שתאפשר לעובד ציבור, לאשתו ולילדיו לקבל מתנות מן הציבור. זאת, בצירוף מקרים מוחלט לאחר שפסק הדין של בג"ץ שחייב את ראש הממשלה בנימין נתניהו להחזיר מתנה בסך 270 אלף דולר נעשה סופי.

תוך כדי, ועדת כספים אישרה תשלום נוסף למשפחת נתניהו עבור בתיהם ובגדיהם. בין לבין, חברי כנסת ושרים קראו לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב-מיארה. ח"כ טלי גוטליב האשימה את נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, באחריות לפיגוע רצחני בירושלים.

אפשר לכתוב ספר רק על המחדלים של הקואליציה בשלושת החודשים האחרונים. יריב לוין יצא למלחמה הזו בלי שום סיכוי לנצח בה. ההתנהלות שלו מזכירה את מחדל יום הכיפורים ואת חוסר מוכנות צה"ל למלחמה. אלא שבניגוד ליום כיפור, פה הצד שנתפס לא מוכן, הוא הצד שפתח במלחמה.

באיזשהו שלב השתנתה האסטרגיה, והקואליציה הבינה שאין ברירה אלא להגיע להסכמות. האסטרטגיה שנבחרה ונזנחה (וחזרה שוב) היא להפחיד את הצד השני עד הקצה, כדי להגיע לפשרה. התוצאה לפניכם.

נתניהו מצידו החליט לחוקק את חוק הנבצרות, להפר את הסדר ניגוד העניינים של היועמ"שית, לפטר את שר הביטחון יואב גלנט בעיצומה של הדרמה, ובסופו של דבר אפילו סנגורו עו"ד בעז בן-צור החליט שהאירוע הזה הוא טירוף מוחלט, והודיע לו כי אם החקיקה תימשך, הוא יבקש להשתחרר מן הייצוג שלו בהליך הפלילי נגדו.

2

איפה היועמ"שית?

מערכת אכיפת החוק אפשרה מדי יום חסימת עורקי תחבורה ראשיים. צומת קפלן בתל אביב, נתיבי איילון, צומת מת"מ בחיפה והכניסה לנתב"ג הפכו למדרכה עירונית עבור ציבור המוחים. תופעת הסרבנות הוכשרה. קריאות למרי אזרחי עברו בשקט מופתי ללא הנחיה של היועמ"שית לאכוף את החוק. כאשר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר דרש לאכוף את החוק, הוא קיבל כרטיס צהוב מהיועמ"שית.

הפער בין 7 שעות של חסימה רצופה של נתיבי איילון סביב המחאה נגד הרפורמה לבין המדיניות האגרסיבית במיוחד של מערכת אכיפת החוק נגד המוחים על תוכנית ההתנתקות, לא ניתן להכלה. כתב "מקור ראשון" שילה פריד הזכיר השבוע ציטוט של פרקליט המדינה לשעבר, עו"ד שי ניצן, שכיהן בתקופת ההתנתקות כמשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים.

בפני ועדת חוקה אמר אז ניצן כי "אם יש תופעה חד-פעמית, סטודנטים, תא ימין קיצוני, שמאל קיצוני, חוסמים ציר - אתה יכול להבליג… לעומת זאת, אם באה תופעה שאומרים שמעכשיו המטרה להשבית את המדינה… באה ההנחיה ואומרת שזה נקרא הסלמה בהפרות סדר". בפועל, אף כתב אישום לא הוגש נגד מפרי הסדר הנוכחיים.

עו"ד ניצן ציין אז בוועדת חוקה כי ב-7 החודשים מינואר עד אוגוסט 2005 נעצרו 1,200 מוחים. לטענת ניצן אז, "המשטרה נקטה במתינות רבה". הפער בין האמצעים הדרקוניים של אז לבין כפפות המשי של היום הוא בלתי נתפס. גורם בכיר במערכת אכיפת החוק הודה כי המשטרה והפרקליטות גילו אמפתיה למפגינים, ולכן התוצאות בהתאם. אותה יועמ"שית שקפצה מיד על העברתו מתפקידו של מפקד מחוז תל אביב, מגלה אדישות מוחלטת לאנרכיה.

3

הנשיא והתקשורת

הנשיא יצחק הרצוג היה יכול להיות המבוגר האחראי, והוא אכן החל כך. אומנם זהו לא תפקידו לשמש כבורר, אולם הצדדים נתנו לו את ברכתם. אך בשורה התחתונה הוא הציג מתווה חד-צדדי שרק הרחיק את הפשרה.

בכל הקשור לתקשורת - מן הרגע הראשון היא לקחה חלק פעיל בהפגנות. בהתחלה הם עוד ניסו להסוות את ההשתתפות בדרך של פרשנות, ניתוח וכביכול כתבות אובייקטיביות. אבל מהר מאוד הבינו שאין בכך צורך, וכלי התקשורת הפכו לחלק מן ההפגנות.

עיתון "הארץ", "כלכליסט" וחדשות 13 קנו שטחי פרסום סביב ההפגנות. חדשות 12 שידרו כל מיצג של מפגינים. איל הון שהבטיח להוציא את כספו מישראל, זכה לתשואות. העיתונאים נתנו עצות למוחים. התקשורת לא אפשרה לאופוזיציה להגיע לפשרה או לדבר עם הקואליציה.

אחרי שלושה חודשים חזרנו לנקודת ההתחלה. רק עם עצבים הרבה יותר חשופים ועם הרבה פחות אמון איש ברעהו ובמוסדות. מדינה בסחרור.