המחקרים שמגלים: מה גורם למחאה להצליח או להיכשל

עד כמה אפקטיביות הן מחאות לא אלימות, מה תורם לאפקטיביות שלהן, ומה גורע ממנה? בשבועות האחרונות הוזכר לא פעם הנתון 3.5%. זהו מספר הקסם, השיעור באוכלוסייה שאם הוא משתתף במחאה, היא עשויה להצליח גם אם איננה אלימה.

● לידיעת המוחים: איך אפשר להתגונן מפני אלימות בהפגנות?
● להשמיע קול או לעזוב: התיאוריה שמחברת בין מחאה, התפטרות שקטה ועזיבת בנק 
● "המצוקה הולכת וגדלה": המחיר הנפשי של הקיטוב הפוליטי 

מחקרים שהובילה פרופ' אריקה צ'נוות מאוניברסיטת הרווארד הראו ששיעור השתתפות כזה מקרב האוכלוסייה הביא לא רק לשינוי מדיניות במדינות דמוקרטיות, אלא אפילו לנפילה של משטרים לא דמוקרטיים. לדוגמה, בפיליפינים ב־1986, בגיאורגיה ב־2003 ובסודן ב־2019.

צנוות' טוענת גם שמחאה לא אלימה היא הדרך הכי אפקטיבית להשיג שינוי שחלק גדול מהאוכלוסייה מעוניין בו. לפי מחקריה, מחאות לא אלימות השיגו תוצאות ב-53% מהמקרים, לעומת 26% בלבד במחאות אלימות. כאשר המחאה גייסה 3.5% מהציבור, סיכויי ההצלחה הגיעו ל־100% כמעט.

היא עצמה הייתה בהתחלה סקפטית לגבי היעילות של מחאות לא אלימות, כפי שאמרה בעבר ל-BBC. למעשה, היא יצאה להפריך את הנתונים, אך הם שוחזרו שוב ושוב בבחינה של מאות עימותים לאורך ההיסטוריה.

מהו סוד ההצלחה של המחאה הלא אלימה? קל יותר לגייס אליה אנשים, והם יכולים כך לשבש את פעילות המדינה ולהחזיק מעמד זמן רב יותר. כך גם פוליטיקאים מרגישים נוח יותר לשאת ולתת עם המוחים.

כאשר המחאה מגייסת הרבה מאוד אנשים, כוחות המשטרה או הצבא שנשלחים לדכא אותה עשויים לזהות בקהל מישהו שהם מכירים או דומה למי שהם מכירים, וזה יפחית את הסיכון לדיכוי אלים. במפגש עם קהל מוחים גדול, אותם כוחות גם עלולים לחשוש שהשינוי הוא בלתי נמנע והם ימצאו את עצמם "בצד הלא נכון של ההיסטוריה" כשהגלגל יתהפך.

לעומת זאת, מחאות אלימות תלויות באספקה של נשק, ובאופן כללי הן נוטות להישאר במחתרת, דבר שעשוי להגביל את השפעתן.

סוג אפקטיבי מאוד של מחאות לא אלימות, לפי צ'נוות, הן שביתות, אבל הן מחייבות הזדהות כשובת מול מקום העבודה. חלופה יעילה נוספת היא חרם צרכנים. בדרום אפריקה, כאשר צרכנים שחורים החרימו תוצרת של חברות בבעלות לבנים, גרם הדבר לקריסה כלכלית שזירזה את בואו של השינוי.

הפנטזיה של צ'נוות היא למלא את ספרי ההיסטוריה בתיאורים אסטרטגיים וטקטיים של מחאות לא אלימות, ולתת להן אותו כבוד ואותה תשומת לב שניתנת למלחמות. בינתיים, מחקרים נוספים שופכים אור על הדינמיקה של מחאות ומה מכריע אם הן יצליחו או ידעכו, ומתי יש סכנה שהן יידרדרו לאלימות.

מנהיג זה טוב או רע?

תנועת זכויות האזרח בארה"ב מזוהה עם מרטין לותר קינג. מהטמה גנדי הוא שם נרדף להתקוממות ההודית נגד השלטון הבריטי. נלסון מנדלה הוא סמל ההתקוממות נגד שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. אבל מה קורה למחאה שאין לה מנהיג ברור? ההצלחה שלה תלויה בהגדרת המטרות שלה, טוען פרופ' קלייבורן קרלסון מאוניברסית סטנפורד, מומחה לתנועות זכויות אדם ומנהל מכון מחקר וחינוך על שם מרטין לותר קינג.

בראיון שפורסם באתר האוניברסיטה, הוא הסביר שמחאות הן עדיין הדרך היחידה כנראה לגרום לרשויות להרגיש דחיפות לפעול אל מול הכעס המופנה אליהן. לפעמים הפעולה היא פיוס, ולפעמים השתקה.

מחאות מובילות להישגים כאשר יש להן מטרות מוגדרות שמוסברות על ידי דוברים רהוטים.

קרלסון נתן כדוגמה את מחאות Black Lives Matter ב־2020, שבהן היעדר מנהיגות ברורה מנעה גם הגדרה ברורה של מטרות. "המוחים כן יודעים שהם רוצים שינוי ביחס המשטרה לציבור, אבל אין להם תוכנית מוגדרת להשגת השינוי הזה".

משפט אחד כן תפס ונטמע בתודעה הציבורית: "הפחיתו מימון למשטרה (Defund the police)", וזה הוביל לחשיבה מחודשת על פעילות המשטרה בקהילות הללו. במקום לשאול כיצד להפוך את פעולת השיטור להוגנת, כעת שואלים עד כמה בכלל יש להפעיל שיטור. מהבחינה הזאת, מסר ברור עבר גם ללא סימון של מנהיג יחיד או של קבוצת מנהיגים ברורה.

 מחאת Black Lives Matter בארה''ב. גם ללא הנהגה, חלק מהמסרים הובילו לשינוי / צילום: Associated Press, Daniel Cole

ספונטניות והיעדר הנהגה עשויים להיות גם יתרון, טוען קרלסון. מחאות בהובלת אדם יחיד מושכות אחריהן בעיקר אנשים שמזדהים עם אותו מנהיג אבל עלולות להרתיע אנשים שאינם מעריכים אותו. הספונטניות גם נותנת תחושה שהמחאה היא באמת רצון העם.

עם זאת, כשההרגשה היא שהמחאות אינן מסודרות ואינן נשלטות, יש סיכון לתגובת נגד ולחיזוק השאיפה ל"מנהיג חזק שיעשה סדר". כך, לדוגמה, הפגנות למען חופש ביטוי וזכויות אזרח בקליפורניה בשנות ה־60 של המאה הקודמת הובילו לבחירתו של רונלד רייגן למושל המדינה - בחירה שהייתה מנוגדת לרוח המחאה. לדברי קרלסון, ריצ'רד ניקסון נבחר לנשיא ארה"ב בנסיבות דומות.

בישראל אפשר לסמן את התחזקותו של איתמר בן גביר כאיש ש"יעשה סדר" אחרי העימותים בערים המעורבות ב־2021.

במחאות ללא מנהיג הסיכוי גדול יותר שהן ייעשו אלימות, טוען קרלסון. למנהיג יש כוח לרסן גורמים "עצבניים" יותר במחאה וגם להגיע להסכמות עם המשטרה.

בישראל, עד כה לא היה מנהיג ברור למחאה נגד רפורמת לוין, אך המסר שלה ברור יחסית - עצירת החקיקה. עם זאת, כעת המחאה עומדת במבחן ההישגים הקונקרטיים, וייתכן שבשלב הזה הדינמיקה שלה תשתנה.

מה חושב קרלסון על ההישגים של מחאת Black Lives Matter? הוא מתייחס למחאות נגד אלימות משטרתית כלפי שחורים בארה"ב כאל רצף ולא כאל אירועים בודדים. הוא עצמו השתתף באחת הראשונות שבהן, מהומות וואטס ב־1965, ומבחינתו מדובר בגרסה מתגלגלת של אותה המחאה. "במהומות וואטס נהרגו 34 מוחים, כמעט ללא השלכות כלפי המשטרה", הוא אומר. "מהבחינה הזאת, המצב השתפר מאוד. אי אפשר היום לטבוח כך במפגינים, ואכן לא ראינו רמה כזו של אלימות במהומות האחרונות. אז יש שיפור. אבל אם היו אומרים לי ב־1965 שהנכדים שלי יהיו גם הם בסיכון להוצאה להורג רנדומלית על ידי המשטרה, הייתי מרגיש שזה כישלון".

הרגע שבו מחאות מתות

פרופ' סיימון שאמה מאוניברסיטת קולומביה, שהתפרסם בזכות ספרו "הסיפור של היהודים" (התפרסם בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות), עסק ברגע שבו המחאה הופכת למוזיאון של עצמה.

ב־2011, בימי המחאה במצרים, שקראה להפלת שלטונו של חוסני מובארכ, ניסה שאמה לנבא את הצלחתה. בראיון לערוץ NPR, הוא הסביר מה ההבדל בינה לבין מחאות שהן חלק טבעי מהתהליך הדמוקרטי, שנועדו להגביר את תשומת הלב התקשורתית לנושא מסוים. במחאות מהסוג האחרון, המטרה היא להעביר מידע לציבור ולנבחרים כדי לנסות לשכנע אותם. הן מצליחות מאוד אם הן מתרחשות בשלב מוקדם של קבלת ההחלטות, שבו אנשים עדיין לא התקבעו בדעתם ולעצם העברת המידע יש חשיבות.

 כיכר תחריר בקהיר, 2011. מחאה שלא השיגה את יעדיה, למרות ההתמדה / צילום: Reuters, TNS/ABACA

מחאות כאלה עוזרות לנושאים מסוימים לתפוס יותר נפח בדעת הקהל, וחקיקה בעניינם יכולה לקבל קדימות על פני עניינים אחרים. מחאות האקלים בארה"ב ובאירופה הן דוגמה טובה לשימוש מוצלח בכלי הזה.

לעומת זאת, יש מחאות שמגיעות אחרי שההחלטות כבר התקבלו או אחרי שכבר התקבעו מצבים מסוימים (לדוגמה, אי שוויון ואלימות משטרתית כלפי מגזרים מסוימים בארה"ב), והמטרה שלהן היא לשנות את המצב. גם אם אמרנו שמחאות לא אלימות הן אפקטיביות יותר, זה לא אומר שהן לא מפעילות כוח כלל. הן מוצאות דרך לא אלימה להפעילו.

שאמה ציין את הנחישות ואת ההתמדה של המוחים בכיכר תחריר, אך טען כי דווקא ההתמדה שלהם עשויה להפוך אותם ל"מוזיאון של אנרגיה מהפכנית שנכשלה". כל עוד החיים הרגילים ממשיכים סביבם, הוא אמר, המשמעות היא שהאנרגיה אינה מופנית באופן אסטרטגי כלפי מוקדי הכוח.

תהליך דומה, לדבריו, התרחש במחאות הסטודנטים בצרפת בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת. רובנו זוכרים אותן כמחאת הסטודנטים, אך הכוח שלה נבע מהמעורבות של ארגוני העובדים. במשך תקופה מסוימת, שתי הקבוצות צעדו זו לצד זו. המצב היה מספיק מדאיג מבחינת נשיא צרפת שארל דה גול, עד שהוא החל לגייס את הצבא לפעול נגד המוחים. אולם בסופו של דבר הוא יצר קשר עם ארגוני העובדים ופייס אותם באמצעות הטבות. הסטודנטים, שהמשיכו להוביל את המחאה, היו מוגבלים ביכולתם לפעול לשיבוש החיים בצרפת וכך הם נותרו מעין מיצג.

בהקשר הזה, מעניין יהיה לראות מה יקרה למחאה בישראל. ההמונים ברחובות נתנו רוח גבית למהלכים אסטרטגיים יותר כמו הדיון במחאת הטייסים, הוצאת הכסף של חברות ההייטק והשיא - השבתת המשק. אבל כרגע המחאה בנקודת מפנה. "אם מחאות לא מתקדמות, הן מתות", אמר שאמה על מחאת תחריר, ואכן, אותה מחאה נחשבת לכזאת שלא השיגה את יעדיה העיקריים, למרות המאמץ שהושקע בה. חוסני מובארק אמנם התפטר, אך הוא הוחלף במנהיג צבאי אחר, והמחאה לא השיגה לא דמוקרטיה ולא שיפור במצב הכלכלי של ההמונים.

כושר הניבוי המוגבל של הבורסה

חוקרים מ־MIT, שבחנו נתונים מהבורסה המצרית כדי להבין מה חושב הציבור על סיכויי ההצלחה של המחאה, גילו עד כמה היכולת כושר הניבוי מוגבל.

אחרי כמה שבועות של מחאה וההתפטרות של חוסני מובארק שהובילה לממשלת מעבר צבאית, דמוקרטיה אמיתית נראתה אפשרית, אומרים החוקרים, והדבר התבטא בירידה של 13% בממוצע במניות של חברות המזוהות עם המפלגה השליטה, לעומת ממוצע המחיר של מניות שאינן קשורות למפלגה. השווקים תמחרו את הצפי לירידה בהשפעת הקשרים הפוליטיים עם אותה מפלגה על העסקים.

פרופ' דארון אסמוגלו, שהוביל את המחקר, אמר זאת במילים מפורשות: "המשקיעים כנראה חשבו שהחברות הללו יצליחו להרוויח פחות מעסקאות מושחתות בחסות הממשלה". כך נוצר למעשה מדד להערכת הציבור לסיכוי שהממשלה תהיה פחות מושחתת בעתיד. המדד הזה נע במתאם עם המחאה.

כותבי המחקר הצליחו אף לנבא את מספר המוחים על פי הפעילות ברשתות החברתיות, ואז לנבא את תגובת הבורסה למספר המוחים, אף שהפעילות ברשתות לא הובילה בעצמה לירידה ב"מדד החברות המקושרות" בבורסה. אסמוגלו טען שזו עדות לכך שלמרות עוצמת הרשתות, בסופו של דבר אין תחליף להשפעה של המחאה הפיזית על דעת הקהל הציבורית.

אסמוגלו גם ציין שהעובדה שהמניות הללו ירדו ב־13% בלבד משמעותה שהמשקיעים חשבו שיהיו שינויים במבנה הכוח במצרים, אבל לא שינויים מן הקצה אל הקצה. לבסוף, אכן השינוי היה משמעותי פחות מכפי שציפו, ומבחינת אסמולוגו זאת עדות ברורה נוספת לכך שלשווקים אין, למעשה, מידע מושלם.

אסמוגלו התפרסם בעיקר בזכות ספרו "מדוע אומות נכשלות". הטיעון המוביל שלו בספר הוא שמדינות עם מוסדות פוליטיים וכלכליים חזקים הן אלה שישגשגו, וזה תנאי הרבה יותר חשוב מתרבות, מזג אוויר או גיאוגרפיה. למה כוונתו ב"מוסדות חזקים"? למוסדות שמקדמים זכויות קניין, שלטון החוק, תמריצים להשקעות והזדמנויות שוות והוגנות. מוסדות חלשים, לפי הספר, הם אלה שיוצרים רווחים לאליטות צרות על פני כלל הציבור.