המראיין שמצא את הדרך אל לבם של היזמים הגדולים בעולם - ועושה מזה מיליונים

כשהמיליארדר הישראלי-אמריקאי חיים סבן (שהעלה לגדולה את "פאוור ריינג'רס") היה בן 13, הוא נאלץ לברוח עם משפחתו מאלכסנדריה שם נולד וגדל - ולעבור לישראל. בימים ההם, אחרי מבצע קדש של 1956, יהודים במצרים נחשדו כבוגדים, ולמשפחה לא הייתה אופציה אלא להימלט. בסופו של דבר היא התגלגלה לדרום תל אביב, אזור התחנה המרכזית הישנה.

● "יחסי העבודה מתפוררים": החוקר שמדמיין רשת ביטחון סוציאלי
חדשה | הצוללת
● אחרי יותר משנה של מלחמה, הכלכלה הרוסית מתחילה להתפרק
● כמעט 20 אלף ישראלים ביקרו בקהיר בשנה האחרונה. האם היא בדרך להחליף את שארם?

את מה שקרה אחר כך סיפר סבן למגיש הפודקאסט המצליח "איך בניתי את זה" (How I Built This), גיא רז, ב־2017. "התגוררנו בדירת שלושה חדרים. אנחנו בחדר אחד, בשני היה זוג ובשלישי זונה והסרסור שלה. אבא שלי מכר עפרונות מדלת לדלת", סיפר.

"לפעמים הוא מכר שלושה עפרונות ולפעמים הוא לא מכר אף עיפרון. אלה היו חיים קשים, בלשון המעטה. הכנתי את שיעורי הבית בחדר המדרגות". רז שאל את סבן אם כמי שהגיע מרקע מזרחי, הרגיש שישראלים ממוצא אירופי רואים בו "אזרח סוג ב'". סבן השיב שכן ופירט: "הייתה לי חברה שהוריה עלו מפולין. אמא שלה אמרה לה: 'אם את מביאה לכאן את השוורצע חיה הזה, אקפוץ מהמרפסת'". רז השיב בהתפעלות: "וואו", ואז הגיע הפאנץ': "לכן היינו מתמזמזים בגינה". רז נשמע ברקע מתפוצץ מצחוק.

 רז בראיון אצל ג'ימי קימל. מותג שרק הולך ומעצים את כוחו / צילום: מתוך יוטיוב

דיאלוג מהסוג הזה - כן, עצוב וגם הומוריסטי - הוא מה שהפך את הפודקאסט והאיש שמאחוריו, גיא רז, להצלחה מסחררת, ולמותג שרק הולך ומעצים את כוחו. ב־2018 הניו יורק טיימס הכריז על רז כאחד הפודקאסטרים המצליחים ביותר בארה"ב. לפני שנסביר איך בדיוק זה קרה, הנה עוד כמה דוגמאות לווידויים של יזמים מליגה עילית, שנאמרו בתוכניות של רז לאורך השנים.

ב־2017 ג'ו גביה, מייסד־שותף של Airbnb, סיפר לרז על הרגע שבו חשב שהחברה סוף־סוף עומדת לפרוץ, ועל מפח הנפש שהגיע אחר כך. זה קרה בקיץ 2008, שבו המועמד לנשיאות ברק אובמה הגיע לנאום בוועידה הדמוקרטית שנערכה בדנוור, קולורדו. גביה ושותפיו הבינו שאם ישיקו את האתר בדיוק בזמן לוועידה, שבה אין מספיק מלונות לכולם, זו תהיה הצלחה. "גדלנו מאפס חדרים ל־800 בארבעה שבועות. אבל אז שוב קרסנו", סיפר גביה. "שודכנו ל־20 משקיעים בעמק הסיליקון. עשרה מהם השיבו למייל שלנו וחמישה נפגשו איתנו לקפה. אפס השקיעו". רז שוב הגיב ב"וואו" האופייני לו, וגביה המשיך: "האנשים שבחרו את הגוגלים, הפייפאלים והיוטיובים של העולם, הסתכלו עלינו ואמרו: זה מוזר, אני לא משקיע. 2008 הייתה השנה הגרועה בחיי".

עוד באותה שנה התוודתה בפודקאסט מייסדת אפליקציית ההיכרויות באמבל, וויטני וולף, על הרגע בחייה שבו רצתה למות. זה קרה כשנתיים אחרי שעזבה את טינדר כמייסדת־שותפה, בגלל קרע מקצועי ורומנטי שלווה גם בתביעה שהגישה על הטרדה מינית, ככל הנראה כלפי החבר והשותף העסקי לשעבר. העיתונות והרשתות החברתיות ריסקו אותה. "אנשים בטוויטר כתבו עלי את הדברים הכי מגעילים", סיפרה לרז. "היו ימים שלא רציתי לחיות. לא רציתי לצאת מהמיטה. רציתי למות. אבל אמרתי לעצמי, אני בת 24, אוטוטו בת 25. אני לא מסיימת הכל כאן".

 וויטני וולף, מייסדת באמבל. וידוי בפודקאסט / צילום: Associated Press, Richard Drew

בתחילת 2021, אחרי ההנפקת באמבל בנאסד"ק, הפכה וולף (אז בת 31) למיליארדרית הצעירה ביותר בעולם שעשתה את הונה בעצמה. לו רז היה מדווח על כך, בוודאי היה אומר: "וואו".

המרואיינים מתמסרים

מה סוד הקסם של "איך בניתי את זה"? אפשר לדמות את חוויית ההאזנה לפודקאסט לצפייה בסרט הוליוודי סכריני אך עשוי היטב, שבו הסוף הטוב אמנם מובטח אבל הדרך לשם שופעת תהפוכות ודרמה. מרואייניו של רז מתמסרים לשאלותיו באופן כה כן וחשוף, "כי הם יודעים", כך לפי כתבת ניו יורק טיימס נלי בולז שראיינה את רז ב־2018, "שברגע שיהיו במצב פגיע, רז יוביל אותם בעדינות ליעד הידוע לשניהם - אל ההצלחה". כך הגדירה בולז את סוד ההצלחה של התוכנית: "התוכנית מצליחה כי הוא נוגעת במשהו עמוק מסוג - 'איך הרגשת כששכבת על רצפת האמבטיה בתנוחת עובר ובכית?'".

כעת, בספר חדש בתרגום לעברית - "איך בניתי את זה: דרכם להצלחה של יזמים מעוררי השראה" (הוצאת מטר) - רז מזקק את שלל הסיפורים והתובנות שהעניקו בפודקאסט מאות היזמים שראיין לאורך השנים, לכדי כמה עצות זהב ותובנות לדרך.

 כריכת הספר / צילום: עטיפת הספר

בראיון מיוחד לגלובס, שנערך לבקשתו של רז בהתכתבות, הוא מחדד שאכן - הסיפורים שמתקבלים לתוכנית הם בעיקרם סיפורי ניצחון. "אנחנו מתמקדים בכישלונות ובאתגרים לאורך הדרך, אבל כן - ללא ספק - התוכנית שלנו היא על היזם שהתגבר על האתגרים והכישלונות".

שקלתם להביא לפודקאסט גם סיפורי כישלון?
"אני נשאל הרבה פעמים את השאלה הזו. אני חושב שמישהו צריך לעשות פודקאסט על כישלונות בעסקים, אני רק לא בטוח שזה ימשוך קהל עצום. אנשים רוצים לשאוב השראה, אני מניח שיהיו אנשים שירצו לשמוע סיפורים על כישלונות קטסטרופליים, אבל זו פשוט לא התוכנית שלנו. זו לא המשימה שלנו".

מתי יזם צריך להפסיק לנסות? יש אנשים שמתעקשים על יזמות או להיות עצמאים, בעוד שיכלו להצליח הרבה יותר כשכירים.
"אין לזה תשובה חד משמעית. זה תלוי בבנאדם ובנסיבות הייחודיות לו או לה. היו לנו יזמים בתוכנית שהבינו שהמיזם שלהם לא עובד ועשו 'פיבוט' דרמטי ואז הצליחו. יש כאלה שהתמידו למרות כל הקשיים ובסוף הצליחו. חברת Audible היא דוגמה מעולה. היא נכשלה לאורך הרבה מאוד שנים והיו המון סיבות לסגור אותה. אבל המייסד דון כץ התמיד, ובסוף הוא הפך אותה לחברת האודיו־בוקס הגדולה בעולם".

הספר החדש נועד להוות מדריך מקוצר ליזמים, החל מהגיית הרעיון, מציאת מימון, שיווק ו"אמנות שינוי הכיוון". כשיצא לאור בארה"ב ב־2020 כיכב ברשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס והוול סטריט ג'ורנל - עדות נוספת לפופולריות שצבר הפודקאסט.

אלא שצריך לדייק: רז הוא כיום מעצמת פודקאסטים. דרך שתי חברות הפקה שהקים - Built it Productions ו-Tinkercast Media - הוא מפיק את הפודקאסטים של עצמו ומפיץ אותם דרך אמזון והחברה הבת שלה, Wondery, עמן חתם על הסכמים. מלבד "איך בניתי את זה", הוא גם מגיש ומפיק פודקאסטים כמו The Great Creators, Wow in the World ו-Wisdom from the Top, שמניבים יחד כ-20 מיליון האזנות בשבוע, והכנסות של מיליונים.

אבל כל זה לא הגיע בקלות. כמו מיטב מרואייני "איך בניתי את זה", גם רז חווה דרך חתחתים עד שנגע בהצלחה גדולה. "היו לי הרבה רגעי שפל בקריירה", הוא מספר בהתכתבות בינינו. בספר הוא אף מתוודה על התמודדות עם "חרדה, פחד, תסמונת המתחזה ואפילו דיכאון… רק בשלהי שנות ה־30 לחיי התחלתי לחוש ולו שמץ של ביטחון לגבי כמה מהרעיונות שלי או היכולת שלי לממש אותם".

אכזבה, ודרך חדשה

התפנית בעלילה, הביוגרפיה של רז, הגיעה בדיוק ברגע שחשב שהקריירה שלו נגמרה, או לכל הפחות חטפה נוק־אאוט. זה קרה ב־2011. רז היה אז עיתונאי מנוסה ומוערך, עם קילומטרז' של 14 שנה ככתב ומגיש ברדיו ובטלוויזיה. רוב הזמן הוא היה בעיקר כתב חוץ וביטחון מטעם הרדיו הציבורי האמריקאי, NPR, שהוצב בברלין ובלנדון ואפילו סיקר אזורי מלחמה כמו קוסובו, עיראק ואפגניסטאן. ב־2004-2006 רז היה כתב CNN בירושלים, ואז חזר לרדיו ומונה למגיש מגזין סוף השבוע, All Things Considered.

מה היה הנוק־אאוט? העובדה שלא התקבל למשרת החלומות שלו ברדיו, המגיש הראשי של NPR במהדורת סוף השבוע. "רציתי את התפקיד הזה באופן נואש. אבל לא נבחרתי. חשבתי שהקריירה שלי נגמרה", כתב לי. "ראיתי אחרים מקבלים את המשרות שאני רציתי".

הפשרה, שבזמנו הקולגות שלו ראו כ"יציאה לגלות", הייתה לנסות את מזלו במדיום חדש שמעטים אז שמעו או התנסו בו: פודקאסטים. רז החל להגיש את הפודקאסט TED Radio Hour - הפקה משותפת עם NPR - שבו השיב על שאלות גדולות שנדונו גם בהרצאות TED, כמו "למה ניחנו ביכולת לדמיין" ו"מהי מקוריות?" "לקחתי את התפקיד כי זו הייתה האופציה היחידה שהייתה לי", הוא מודה בראיון. "הברודקאסט היה אז המלך ופודקאסטים נראו כבדיחה בידי רוב האנשים בתעשייה, כולל רבים מהקולגות שלי".

אבל יש עוד תחנה בביוגרפיה של רז ששווה להתעכב עליה: שנת שבתון לעיתונאים ("תוכנית נימן") באוניברסיטת הרווארד שאליה הצטרף ב־2008. הזרעים ל"איך בניתי את זה" החלו לנבוט בזמן שהשתתף בקורס במינהל עסקים בהרווארד. "המרצה הציג לנו כל מיני מקרי בוחן של חברות עסקיות. יכולתי לראות בהם את הקריאה להרפתקה, את הניסוי והטעייה, את הרגעים שבהם הכול נראה אבוד ואת הזכייה בפרס המיוחל - והכול מסופר מבעד לעדשה העסקית", כותב רז. ובאמת, סיפורים עסקיים רבים הם כאלה. חברות כמו Airbnb, דל ואפילו דייסון - שיזמיהן התראיינו אצל רז בסופו של דבר - החלו כרעיונות קטנים במקרה הטוב ואף נגעו בכישלון בחלק מהזמן, במקרה הרע.

חלפו עוד שבע שנים עד שרז אזר אומץ להציג את הרעיון להנהלת NPR, ובתחילה הוא עבד על התוכנית בלילות ובסופי שבוע, וזה השתלם לו.

לדבריו, במבט לאחור, אפשר להבין מדוע דווקא בשלהי שנות ה־30 לחייו, הוא סוף סוף מצא את הנוסחה שלו להצלחה. "מה שהקולגות שלי לא הבינו הוא שמבחינה טכנית באמת החלפתי עבודה. עזבתי את תחום החדשות. אך בעצם לא שיניתי את מה שעשיתי או את מי שהייתי. מעולם לא הרגשתי כ'איש חדשות'. הייתי מספר סיפורים. הפקת פודקאסטים אפשרה לי לחיות את הגרסה האמיתית ביותר של הישות האישית והמקצועית שלי, וכתוצאה בלתי צפויה מכך הזניקה את הקריירה שלי".

נקודת מפנה נוספת הגיעה ב־2020, כשרז החליט לעזוב את המשרה ב־NPR ולהקים חברות הפקה כיוצר תוכן ומפיק עצמאי. "זו אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי. הקמת העסק שלי - זה נתן לי חופש, עצמאות וזה גם אמר שנחסכה ממני הרבה ביורוקרטיה".

אתה חושב שהחשיפה והשיחות שהיו לך עם יזמים לאורך השנים גרמו לך לרצות לקפוץ למים האלה בעצמך?
"התשובה הקצרה היא כן. התשובה הארוכה היא שבעברי כעיתונאי קיבלתי קורס מהיר ביזמות שלא לגמרי הבנתי, עד שהקמתי את העסקים שלי. כתבים באופיים חייבים להיות יזמיים. ככתב חוץ, הייתי מגיע לעיר שבה לא הכרתי אף אחד. הייתי צריך למצוא סיפורים ואנשים, לאסוף את כל המידע ולשדר אותו - באותו היום. סוג כזה של עבודה מכריח אותך להיות לוחמני ויצירתי, לפתור בעיות ולהתגבר על מכשולים מאוד מהר. התכונות האלה הן המפתח ליזמות". בתשובה לשאלה האם לפעמים לא מתחשק לו לחזור חזרה למשרה הנוחה ב־NPR הוא משיב בהחלטיות: "לא".

הקשר בין עיתונות ליזמות

אם לרגע תהיתם על השם הישראלי כל כך, הוריו של רז הם ישראלים לשעבר שהיגרו לארה"ב בשנות ה־70. כאמור הוא התגורר בירושלים במשך שנתיים - 2004-2006 - בהיותו כתב החוץ של CNN וסיקר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא אחיינו של העיתונאי מנשה רז והעיתונאי אהרן ברנע הוא בן דודו מדרגה שנייה. "אף פעם לא הייתי מודע לעובדה שיש כל כך הרבה עיתונאים במשפחה שלי", סיפר בראיון ליניב דקל מ"ידיעות אחרונות" ב־2013, "כנראה זה זורם לנו בדם".

להוריו של רז, שגדל בקליפורניה, היה עסק בתחום התכשיטנות, ורז ראה מקרוב את הקשיים שהוא הביא עמו. "כשצפיתי בהורי המתייגעים תחת הנטל שהטילה עליהם היזמות, לא יכולתי לחשוב על קריירה שתתאים פחות למזג שלי ולתחומי העניין שלי, מאשר לשוחח על עסקים כל היום, שלא לדבר על להקים עסק בעצמי", הוא כותב בספר. הוא גם מזכיר שגדל בתקופה שבה "רוב בני גילי דגלו באתוס של התנגדות עזה לתאגידים ולמסחריות, אתוס שההמחשה הקולעת ביותר שלו היתה כנראה תמונת השער המפורסמת של מגזין 'רולינג סטון' מ־1992 שהראתה את קורט קוביין לבוש חולצה עם הכיתוב מגזינים מסחריים זה עדיין זבל".

בכל זאת הלכת על עסקים ויזמות בסופו של דבר. איך אתה מסביר את זה?
"אני חושב שלא נתתי לעצמי מספיק קרדיט לכך שאני כן אדם שנוטל סיכונים. ככתב חוץ, כיסיתי ארבע מלחמות, ביליתי המון זמן במדינות כמו עיראק, אפגניסטאן ופקיסטאן והייתי הרבה פעמים בסיאטוציות מסוכנות ומעוררות אימה. משום מה, הסיכונים האלה נראו לי אפשריים בהשוואה לסיכון של לוותר על הקריירה שלי כעיתונאי שכיר ולצאת לעצמאות. אבל אני חושב שעם הזמן, ככל שנעשיתי יותר בטוח ויותר מנוסה, הרגשתי יותר בנוח ליטול סיכון ולנסות משהו לגמרי חדש, מה שאיפשר לי לעזוב את המקצוע שלי".

ביקורת שנשמעה בנוגע ל"איך עשיתי את זה" לאורך השנים היא שמדובר בתוכנית שמאדירה כסף וקפיטליזם. רז לא השיב לשאלה בנושא. אך בראיון לניו יורק טיימס מ־2018 אמר שהוא לא מנסה להאדיר כסף, אלא מצא בשוק החופשי ערוץ סיפורי. "אני לא בנאדם של 'אה אה Go, capitalism!, אני מתעניין בחוויה האנושית. התהליך של בניית עסק רווי בדרמה אנושית. אני רוצה להעניק לאנשים תחושת מסוגלות".

הספר החדש של רז שופע עצות ליזמים, כשהמסר העיקרי בו - וכן, זו תמיד קלישאה - גם כשקשה, אל תרימו ידיים. לצד זאת, רז סבור שבניגוד לסטריאוטיפ על היזם האידיאליסט והמרושש שנשאר עם הדולר האחרון בתחתונים, הוא דווקא לא ממליץ להישאר עם הדולר האחרון, אלא "לעזוב את העבודה באופן בטוח".

כדוגמה, הוא מציג את המקרה של פיל נייט (85), מייסד נייקי. בשנות ה־60 כשייסד את Blue Ribbon Sports, החברה שהפכה בהמשך לנייקי, המשיך לעבוד במקביל כרואה חשבון בפירמת פרייס־ווטרהאוס (כיום PWC). דוגמה נוספת היא של המיליארדר המנוח הֶרבּ קלהר, ממייסדי חברת התעופה האמריקאית סאותווסט, שנחשבת אחת מחברות הלואו־קוסט הגדולות בעולם. קלהר המשיך לעבוד כעורך דין 14 שנים אחרי הקמת החברה.

לאור סיפורים אלה, שאלתי את רז אם גם הוא הכין את עצמו ל"עזיבת העבודה באופן בטוח". "כמו הרבה יזמים", השיב, "אני חושב שבתוך תוכי ידעתי שאם המיזם העצמאי שלי ייכשל, תמיד אוכל לחזור לעבוד כעיתונאי שכיר".

יזמים חייבים מנוע פנימי מאוד חזק. אם הם לא יניעו את העסק קדימה, אם הם לא יאמינו וידחפו, אף אחד לא יעשה את זה במקומם. זה משהו שאפשר לפתח?
"אני רואה קשר בין עיתונאות ליזמות גם בכל מה שנוגע להנעה עצמית, עקשנות וחוצפה. בעיני אלה תכונות שאפשר לפתח. בניסיון להקים עסק חדש, אתה הרי תיתקל באינספור דחיות והרבה אנשים שמנסים להניא אותך מלרדוף אחר הרעיון שלך. אנשים שמנסים לגרום לך להפסיק לכתוב את הסיפור שלך, שאומרים לך שאתה לא בכיוון, שמנסים להזין אותך אינפורמציה שקרית. וכל זה - לפחות בשבילי - היה אימון מעולה והכנה לחיים שבהם שמעתי את המילה 'לא' שוב ושוב ועדיין החלטתי להתעלם מזה ולהמשיך קדימה".

מחפש יזמים הגונים וחביבים

שנת 2022 לא עשתה חסד ליזמים שהיו עד לפני רגע סופרסטארים, מהסוג שכל עיתונאי חולם לראיין. מניית טסלה של אילון מאסק צנחה ב־70% ותדמיתו נסדקה קשות בעקבות רכישת טוויטר; מייסד בורסת הקריפטו שקרסה, FTX, סם בנקמן פריד, יעמוד בקרוב לדין על הונאה; ואליזבת הולמס, מייסדת ת'רנוס שהוכתרה פעם כ"סטיב ג'ובס של הביוטק", הורשעה בהונאת משקיעים ונגזרו עליה 11 שנות מאסר.

האם רז שכותב בספר ודיבר לא אחת בעבר על אמונותו ב"חביבות" בעסקים - היה יודע לסנן מהתוכנית אנשים כמו בנקמן פריד? איך הוא מצליח לסנן את היזמים ההגונים החביבים, מאלה שאינם כאלה? "אף פעם לא נצליח ב־100%", השיב רז. "אבל מתוך 600 ראיונות שעשינו עד היום, הרקורד שלנו מאוד חזק. הסיבה היא שאנחנו לרוב נוטים לחפש יזמים ומותגים שקיימים מינימום של שבע-שמונה שנים, ועדיף אפילו 20-25 שנה. אם אתה יזם שמנהל עסק 25 שנה, יש סיכוי יותר טוב שהעסק והמוניטין שלך רציניים. באופן טבעי, יש יוצאי דופן לחוק זה. אנחנו מקדישים המון זמן בתיחקור המרואיינים הפוטנציאליים. אנחנו רוצים לוודא שהיזמים שמגיעים אלינו מייצגים אינטגריטי".

ייתכן שלרז בכל זאת הייתה נפילה מסוימת עם היזם שמאחורי אפליקציית המסחר האמריקאית "רובין הוד", ולד טנב, שהתראיין לתוכנית ב־2019. רובין הוד זכתה לתהילה בשיא משבר הקורונה, ובייחוד אחרי פרשת "גיימסטופ" מראשית 2021 - אז התברר שהמוני צעירים אמריקאים הזניקו את המניה המדשדשת כתגובת נגד לקרנות הגידור, שהימרו שתרד. רבים מהם עשו זאת דרך "רובין הוד". אך בשנים האחרונות נחשפו צדדים מחמיאים פחות של האפליקציה, שנוגעים בחלקם להיעדר שקיפות מול לקוחות. לפני כשנתיים היא אף נקנסה ב־70 מיליון דולר בידי רשות ניירות ערך של ארה"ב (SEC), ועשויה לעמוד מול חקירה נוספת מצדה בקרוב.

שלא במפתיע, כשטנב התראיין לתוכנית ב־2019, הוא סיפר סיפור אידיאליסטי בהרבה. לדבריו, הוא ושותפו, באיג'ו באט, פיתחו את הרעיון לאפליקציה בהשראת מחאת Occupy Wall Street שפשטה בניו יורק בשנת 2011. "אתה יכול להפגין", סיפר אז לרז, "ואתה יכול לבנות מוצר שמוריד את סף הכניסה לעולם הסחר הפיננסי וגורם לאנשים להרוויח. זה כלי כל כך חזק ליצירת עושר".

אף פעם לא מאוחר מדי

למרות הרקע ישראלי, רז נמנע מלהשיב על כמה שאלות שנוגעות לישראל. על אלה שנוגעות למצב הפוליטי הסוער כאן, השיב בצורה דיפלומטית מאוד. אם להסתמך על ראיונות עבר, רז כנראה אוחז בתפיסת עולם ליברלית. "אני עצוב ממה שקורה במדינה שלנו", אמר לפודקאסטר ושחקן הפוטבול לשעבר לואיס הוואס, בראיון שהתקיים בשיא תקופת הקורונה ובשלהי נשיאותו של טראמפ. "אני חושב שיש לנו מנהיגים הרסניים ואכזריים, אנשים בבית הלבן שהם פשוט מרושעים. גרתי בחו"ל במשך שמונה שנים, ואלוהים - אנשים מסביב לעולם שואבים השראה מאמריקה ומערכיה. וכל זה עומד בסימן שאלה בארבע השנים האחרונות".

לאור ההתבטאות הזו, שאלתי את רז איך הוא רואה את העניינים הפוליטיים בארה"ב כיום, וגם כאן, לאור הצעידה המדאיגה של ישראל לכיוונים לא ליברליים. "הייתי אז עצוב מהשסעים הפוליטיים שנפערו בינינו", השיב רז, ולגבי ישראל אמר: "אין לי מספיק מידע או ידע על פוליטיקה ישראלית עכשווית כדי לחוות דעה על מה שקורה אצלכם". כששאלתי שאלה יותר קונקרטית לגבי המהפכה המשפטית ודעתו עליה השיב: "בתור מי שעוקב אחרי סטארט־אפים, אני בהחלט מתעניין בשאלה אם ההחלטות האלה ישפיעו לרעה על סצנת הסטארט־אפ והטכנולוגיה של ישראל".

אולי רז נכווה בעבר מהתבטאויותיו בראיון ל"ידיעות אחרונות" מלפני עשור, אז - כשנשאל לגבי החוויה שלו ככתב CNN בירושלים אמר: "יש לי אהבה והערצה גם לתרבות הישראלית וגם לתרבות הפלסטינית. זה לא עימות שבו צד אחד ינצח וצד אחר יפסיד. אני חושב שאו ששני הצדדים ינצחו, או ששניהם יפסידו".

רז מטבעו שופע מסרים אופטימיים, אז הנה עוד אחד לסיום: אין גיל מאוחר מדי ליזמות. רז עצמו חווה זינוק בקריירה רק בעשור הרביעי לחייו, והוא לא לבד. "כמה מהיזמים הכי מעוררי השראה התחילו את העסק שלהם בסוף שנות ה־40 ואפילו שנות ה־50 לחייהם", כתב לי ואף סיפק דוגמה: "אחד מעסקי חדרי הכושר המצליחים ביותר בארה"ב כיום הוא Orangetheory, שייסדה מדריכת פילאטיס בשם אלן לאת'ם. היא הייתה אז בת 54, והיום זה עסק שמגלגל מיליארדי דולרים".