עומדים עליה לכלותה: עוד לא אבדה תקוותה של הדמוקרטיה

האומנם אנחנו צופים ב'משבר הדמוקרטיה', או משתתפים בו באופן פעילֹ? אני חושב שהתשובה היא כן, אבל.

"כן", במובן הזה שהדמוקרטיות אומנם מתמעטות, או נחלשות, או נאבקות על דרכן.

"אבל", במובן הזה שהדמוקרטיות (כמעט) תמיד נמצאות במשבר. זה ביטוי של אופיין.

● היום שבו נחטפה החוקה הישראלית, לפני 74 שנה | פרשנות
● מה חשוב לשמאל, מה כואב לימין ומהי הבעיה החמורה ביותר במערכת המשפט?
● מעמדו מתערער בליכוד, בישראל ובעולם: האם אנחנו חוזים בנפילתו של המותג בנימין נתניהו?

אין קושי להראות שאזרחים בחברות פתוחות, או בחברות עם כלים דמוקרטיים כלשהם, תמיד הטילו דופי בשיטה הפוליטית. אכזבה וציניות שזורות בהיסטוריה של הדמוקרטיות.

ברבע השלישי של המאה ה־20, מספר האמריקאים שטרחו להצביע בבחירות כלשהן פחת במידה כזאת, שכותרת של מאמר בעיתון מרכזי שאלה בפשטות, "מה יקרה אם יהיו בחירות ואיש לא יגיע לקלפי?".

ההתלהבות לדמוקרטיה פחתה גם במקומות אחרים. ארצות במזרח אירופה, שעתה זה נחלצו מן הכיבוש הסובייטי, נאלצו לבטל משאלי־עם מפני שלא הגיעו די מצביעים אל הקלפיות.

מלחמת החורמה הרוסית נגד אוקראינה היא מן התוצאות המאוחרות של כשלון הדמוקרטיה ברוסיה בשנות ה־90. היא עוררה ספקות אצל רוב הרוסים כמעט מלכתחילה.

מדוע, בעצם? האומנם יש חברות ותרבויות פוליטיות שדמוקרטיה אינה מתיישבת עם הרגליהן או עם צורכיהן? זו שאלה שהרבתה להישאל במרוצת השנים. בצרפת לאחר תבוסת נפוליאון, לפני 200 שנה ויותר, פוליטיקאי מלוכני טען בכל התוקף, שאדמת צרפת אינה מתאימה לדמוקרטיה כשם שאינה מתאימה לעצים טרופיים.

האמריקאים, בשיא ביטחונם העצמי, בשנים הראשונות של המאה, אמרו לכל העולם הערבי שהוא זקוק לדמוקרטיה. ב־2006 הם הכריחו את מחמוד עבאס לערוך בחירות לפרלמנט הפלסטיני, אף כי הוא הזהיר אותם מפני התוצאות. חמאס זכו ברוב, ושנה אחת אחר כך הם השליכו את פעילי פתח מן הגגות בעזה.

רק "איך", לא "לאן"

באמצע שנות ה־90, מדעני מדינה והיסטוריונים התחילו להשתמש באיפיון 'דמוקרטיה לא־ליברלית', כדי לתאר מערכות רב מפלגתיות, המתרוקנות והולכות מתוכנן הדמוקרטי. ישראלים התעוררו בינואר השנה וגילו שגם הדמוקרטיה שלהם עומדת להפוך ל'לא־ליברלית', במובן הזה שפוחתת התעניינותה בזכויות מיעוטיה ובתקינות הליכיה; ובמובן הזה שהרוב, הלגיטימי כשלעצמו, משנה את כללי המשחק, אולי גם כדי להאריך את שלטונו.

במקרה של ישראל אני חושב שאומנם אפשר לטעון ברצינות, כי היא מעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית. הרוב בה, יהיו צבעיו הרעיוניים אשר יהיו, מעולם לא החשיב את התכונה ההכרחית לכל דמוקרטיה המנסה להיות ליברלית: מתינות; לאו דווקא מתינות בהשקפת־עולם, אלא מתינות באופן שבו הרוב משתמש בכוחו.

דמוקרטיה ליברלית מצריכה בסיס רחב של הסכמה. ההסכמה הזו אינה נוגעת בהכרח ליעדים, אלא לאמצעים. חוקות דמוקרטיות אינן כוללות מירשמים פוליטיים. הן אינן משיבות כלל על השאלה "לאן", אלא רק על השאלה "איך".

 הפגנה מחוץ לפרלמנט בניו דלהי, בשבוע שעבר. ''דמוקרטיה בסכנה'' / צילום: Associated Press, Altaf Qadri

ייחודיותה של תנועת המחאה בישראל בימים האלה היא הדגשת ה"איך". אבל מוטב להודות שרוב האזרחים, בישראל או במקומות אחרים, אינם מתרשמים מ"איך". העמדת האמצעים מעל המטרה הופכת את הדמוקרטיה לתרגיל כמעט אבסטרקטי. במצבי משבר, חינה של הדמוקרטיה נוטה לסור אם היא מתקשה להעניק תשובה ברורה על "לאן".

לחוקה היו רק אבות

קריאת התיגר על האיך־ללא־לאן נשמעת מאז המהפכה הצרפתית. אבל היא הגיעה אל שיאה ברבע השני של המאה ה־20, כאשר תנועות טוטליטריות הביאו את הקץ על ניסויים דמוקרטיים, או על סיכויים דמוקרטיים, בשורה של ארצות מרכזיות. פשיזם, נאציזם, קומוניזם ומיליטריזם חזרו וניסו לסלק את הדמוקרטיות מעמדות הנהגה והשפעה, מבית ומחוץ.

כמובן, עצם השימוש במושג "דמוקרטיות" מעורר רושם שגוי. הן לא דמו זו לזו, והן בוודאי לא דמו לדמוקרטיות הליברליות של ימינו. חלקן היו אימפריות, שניצלו, דיכאו והפלו מעבר לגבולותיהן; חלקן לא איפשרו שוויון מלא בפני החוק אפילו בתוך גבולותיהן.

אבל גם כך, חלון הראווה שלהן היה עשיר בכלים חוקתיים. גם אם הם לא נועדו להפצה, הם ניתנו להפצה. זה היה פרדוקס מעניין ומעשיר. לחוקה האמריקאית היו רק אבות, והם לא הרבו לחשוב על האמהות, או אפילו על רוב בניהן; אבל חוקתם, המוסיפה לעמוד בעינה זה 235 שנה, עם תיקונים מעטים יחסית, יצרה את הפלטפורמה הדמוקרטית ביותר מאז ומעולם.

הדמוקרטיה האמריקאית הגדירה זכויות, גם כאשר הגבילה את החלתן. לימים, בתי המשפט יכלו לתקן את העיוות על יסוד היגיון צרוף: הם חייבו את המערכת הדמוקרטית להעניק את מלוא הזכויות האזרחיות לכל אזרחיה.

אמריקה התחילה לצאת מחשכת ההפרדה הגזעית באמצעות פסיקה של בית המשפט העליון. והוא פסק את הפסיקה הזו על יסוד קריאה של חוקה קיימת, 60 שנה לאחר שהרכב קודם של בית המשפט העליון פסק בדיוק את ההיפך.

האם אפשר להשמיע טענה יותר משכנעת לטובת חוקה כתובה ולטובת בית משפט חזק ועצמאי שיפרש אותה? אחדים קוראים לזה "אקטיביזם שיפוטי". בזכותו, במידה רבה, התחוללה מהפכה הכרחית מבלי להצריך כפייה או אלימות.

זה היה ניצחון קוסמי

מפעם לפעם, גם דיקטטורות של הימין ושל השמאל הצליחו להתפרק בדרכי שלום. אבל זו לא הייתה תוצאה בלתי נמנעת. פרלמנט ספרדי על טהרת הימין הקיצוני הסכים להתאבד ב־1976, ולפנות את מקומו לדמוקרטיה מלאה, בדיוק שנה לאחר מות הרודן שיצר אותו. רודן ימני ידוע לשימצה בצ'ילה הסכים לכבד תוצאות של משאל עם, שבו הוא לא תכנן מלכתחילה להפסיד. המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ניסתה לחזור ולתפוס את השלטון בסוף ימי ברית המועצות, אבל קיבלה את תבוסתה כמעט ללא התנגדות. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ויתר, בקלות יחסית שהפתיעה את רוב המתבוננים, מפני שהאוויר יצא מריאותיו.

אבל אין זאת אומרת שאפשר לסמוך על פוטנציאל ההתפרקות מרצון של משטרי עריצות, בין השאר מפני שגם במקרים המוזכרים כאן העריצויות האריכו ימים מאוד. בימי השיא שלהן, הסיכוי להיפטר מהן נראה קטן עד גיחוך. ב-1970, אנדריי אמלריק, המתנגד הנועז של המשטר הסובייטי, הבריח למערב את כתב היד של מסתו 'התתקיים ברית המועצות עד 1984'. משקיפים במערב התענגו על האירוניה של המטאפורה, אבל איש לא התייחס אל תחזיתו ברצינות.

והנה, 20 שנה לאחר נבואת אמלריק, סביב 1990, עמדנו בעיצומה של אופוריה יוצאת מגדר הרגיל. השתרר הרושם שהדמוקרטיה הליברלית, הקפיטליסטית, נחלה לא רק ניצחון פוליטי, אלא ניצחון קוסמי, והוכרע המאבק בין בני אור לבני חושך.

אנחנו חיים בזמנים מאני־דיפרסיביים. את מקום האופוריה של שלהי המאה ה־20 תפסה מרה שחורה. אנחנו נוטים במידה מוגזמת לקבל את הנרטיב של המעצמות הטוטליטריות על שקיעת הדמוקרטיה המערבית. קחו לדוגמא את המשטר הסיני, שהקים את מדינת המשטרה המשוכללת ביותר עלי אדמות. בעיני האידיאולוגים שלו, כשלונות המערב הם תוצאת הכישלון של העדפותיו החוקתיות. לדעתם, הן מערערות את יציבותו, ומקשות על החלטותיו.

תיאור הדמוקרטיה המערבית כשיטה אימפוטנטית, המחלישה את בעליה, עוזר לדיקטטורה להצדיק יד קשה כלפי כל ניצן של מחשבה חופשית. הוא גם פוטר עריצים זרים מן הצורך להצטדק על עריצותם. הוא מעניקה השראה למגמה אנטי־דמוקרטית גלובלית. הדמוקרטיה חדלה להיות אופציה של ממש בחלקים גדולים של אסיה, של אפריקה ובחלקים מסוימים של אמריקה הלטינית.

הדמוקרטיה שקעה עד שזרחה

'מדד החירות' השנתי של Freedom House בוושינגטון מעניק סיבות מעטות לאופטימיות. הוא מדבר על "16 שנה רצופות של ירידה בחירות הגלובלית". בשנה שעברה, "60 ארצות סבלו מירידה, ורק 25 ארצות השתפרו. 38% של אוכלוסיית העולם חיים בארצות לא־חופשיות, האחוז הגבוה ביותר מאז 1997".

הארגון מודד את החירות, או את היעדרה, על פי אמצעי ההגנה מפני שימוש לרעה בכוח ומפני הפרה של זכויות אדם.

אלה נתונים קשים. אבל דמוקרטיה אינה עניין של ממוצעים. סביב 1950, נסיגת הדמוקרטיות מפני קומוניזם אגרסיבי ובטוח בעצמו נראתה בלתי נמנעת, ועוררה תערובת של פחד, היסטריה ורפיון בארה"ב ובאירופה.

כיוצא בזה, במחצית השנייה של שנות ה־70 חזר והתעורר הרושם של נסיגה כללית, לאחר תבוסת אמריקה בווייטנאם ונפילתם של נתחי נדל"ן ענקיים באפריקה בידי עושי דברה של ברית המועצות. היו אז חששות קונקרטיים שהקומוניסטים ישתלטו על איטליה ועל פורטוגל, אולי גם על ספרד. תנועות המונים במערב אירופה הפגינו נגד נשק גרעיני אמריקאי תחת הסיסמה "מוטב להיות קומוניסטים מאשר למות" (Better Red than Dead). כל זה נקשר במשבר כלכלי חובק עולם, במיתון גלובלי ובאינפלציה.

בימים ההם, כל מרקסיסט וטוב לנשק הניח שמתממש והולך חזונו של האב המייסד על התמוטטות הבניין הקפיטליסטי מחמת "סתירות" שאינן ניתנות ליישוב. הביטוי "30 הדמוקרטיות האחרונות בעולם" חזר ונשמע. לא יצאו אלא עשר או 15 שנה וחומת ברלין התמוטטה ללא ירייה אחת.

אין טעם באופטימיות בלתי מבוססת, אבל כיוצא בזה אין טעם בפסימיות עיוורת, הניזונה לא פעם ממסורות ארוכות ומעייפות של תחזיות שקיעה. קשה להאמין, אבל פילוסוף צרפתי התחיל לחזות את שקיעתה של ארה"ב, אפילו את מותה המתקרב, בשנים הראשונות של המאה ה־19, כאשר הייתה עלמה צעירה.

אין זאת אומרת שסכנות ממשיות אינן אורבות לדמוקרטיה הליברלית, מבית ומחוץ. אבל היא מוסיפה לייצג שאיפה שפיעמה בחברות אנושיות כמעט מאז ומעולם: החופש משיעבוד. גם על הדמוקרטיה אפשר להגיד שבכל דור ודור עומדים עליה לכלותה, וראו זה פלא, היא עדיין כאן.