מה קרה כשניסיתי להיות שוביניסטית בחנות הכי גברית שיש

 רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות 

בבוקר של ליל הסדר יצאתי לרכוש אבנים משתלבות וחצץ. חשתי עצמי צאצאית של אמהותיי הקדמוניות במצרים, שהדביקו אקרשטיין לאקרשטיין עם חרוסת ובנו את הפירמידות. התכוננתי למשימה מעבר לקווי האויב: חנות לחומרי בניין היא עולם אקזוטי של גברים - מזיעים, חרוצי שמש, מיובלים, שתקנים, גסי רוח, לא סופרים אותי ממטר. כל הממתקים תחת קורת גג אחת. או יותר נכון, תחת כיפת שמים אחת. כי מאחורי השער נפרש לעיניי סוד הגן הנעלם: דונם מאובק, מוסלק באמצע העיר הקודחת, מלא בגרוטאות או אוצרות, תלוי מי מתבוננת.

"מה?", פנה אליי בלקוניות אדישה פועל מבוגר, מזיע, חרוץ שמש, לא סופר אותי ממטר, שנשען על הקיר החיצוני של החנות. "בעלי שלח אותי", יריתי מיד. לפרוטוקול, מאחורי ההשתפנות השוביניסטית שלי מסתתרת אסטרטגיה מתוחכמת להפליא. למי שפספסה, אני אסגביר את הסאבטקסט: "בעלי שלח אותי" זה אומר בעצם "אני אמנם קלולס מתנשאת, אבל באתי בשלום נטול אג'נדות, ויש לי גב, ככה שכשאתה מדבר איתי אתה בעצם מדבר דרכי. עם גבר. כזה שיודע מה הוא רוצה. אז אל תעבוד עליי. בבקשה". הפועל הבין את כל זה מיד והנהן.

● זאת הייתה אחת הפרסומות החושפניות. והיא לא יוצאת לי מהראש | קניתי
● ישראל אף פעם לא הייתה באמת דמוקרטיה שוחרת חירות אוניברסלית | רעיון
● שיעור ביציאה מאזור הנוחות ממשה רבנו | סרנדיפיטי 

הוא לקח אותי לסיבוב במגרש והציג לי בלאות את האופציות לחצץ ולאבנים משתלבות. "מה שאת רוצה בדיוק, אז אין. אבל יש ליד". "ליד זה החיים", אמרתי. צילמתי כל אופציה ושלחתי לאישורו של ההומו־ארקטוס שלי שרצה לאלף בבית אש. "מה הוא אומר?", שאל הפועל בציפייה. "הוא אומר סבבה", אישרתי לקול אנחות ההקלה של כל הצדדים המעורבים.

הפועל, שעכשיו כבר שאלתי לשמו, שאול, כיוון את הנהיגה שלי קדימה ואחורה, בתנועות מוגזמות ומעצבנות. כשאחוריי פנו לערמת האבנים והחצץ, מוכנים להעמסה, הוא התחיל לסדר אבן־אבן כמו טטריס בבגז'. בשביל להעביר את הזמן שאלתי בהיסח הדעת איפה יעשה את הסדר. שאול קפא לרגע, הפסיק להעמיס והזדקף. הוא ניגב את הזיעה מהמצח שלו והסתכל עליי, אולי לראשונה מאז שנפגשנו. "אשתי נפטרה לפני שמונה שנים", אמר, "עם הילדים רבתי, לא מדברים איתי, אל תשאלי. אז אני לבד".

"אתה רוצה לבוא לסדר שלנו?" שאלתי. "לא לא, את חמודה מאוד שאת מזמינה, אבל התחלתי לצאת עם מישהי, והיא הזמינה אותי אליה".

דיברנו עוד על האישה שמתה ועל המשפחה שהתפרקה ועל דירות וירושות. שאול פרק אבן וסיפר, פרק עוד קצת וסיפר עוד קצת. וככל שהבגז' שלי התמלא והכביד, ככה הלכנו שנינו והתרככנו. "עכשיו, כשאת נכנסת לשלם, אל תגידי לבעל־בית מה שדיברנו. הם לא מכירים אותי באמת. ורחמים אני לא אוהב".

"תגיד, בן כמה אתה?", שאלתי. "בן כמה אני נראה לך? זרקי מספר". אמרתי "שישים". שאול צחק. הסתכלתי עליו - גמיש, רזה, שיער לבן ומלא, חיוך לבן ומלא. "שישים וחמש?". "שבעים וארבע!", הוא אמר בגאווה. "העבודה הזאת עם הגוף משאירה אותי ככה, אני מעדיף לבוא לכאן כל יום לעבוד, לסחוב, מאשר להיות בבית בפנסיה".

במשתלבת ה־99 שהעמיס על האוטו שאול התקרב אליי למרחק לחישה. "אני רוצה שתבטיחי לי משהו: שעוד כמה ימים תחזרי לפה, עם פתק קטן, ושעליו יהיה מספר טלפון. ותגידי לי, שאול, מצאתי לך אישה טובה, תרים לה צלצול. יכולה לעשות את זה בשבילי, רות?". "יכולה", עניתי, "אבל מה עם זאת שהזמינה אותך לסדר? אולי זה יצליח?".

"אני לא חושב שזה יצליח. היא אחלה, מתוקה אמיתית, מכבסת לי בגדים, מקפלת, שמה לי מגבת אחרי המקלחת. אמריקה זאתי. מאשתי לא קיבלתי כזה יחס. אבל מה? אני יוצא מהמקלחת ורואה אותה מחטטת לי בטלפון. הגרוש שלה בגד בה ועכשיו היא שרוטה מזה. לא סומכת על אף אחד. שואלת אותי 'זה הכול כלול, שאול? אני ואתה זה הכול כלול?' מה אני יכול להגיד לה? הקנאה הזאת זה לא בשבילי, רות. זה לא אני. אז תחזרי עם טלפון של אישה בשבילי?".

עכשיו אני צריכה למצוא חנות שמוכרת נשים. יש המלצות? רק תגידו.