היכן ניצבים האזרחים הערבים בוויכוח על הרפורמה במערכת המשפט?

הכותב הוא ראש חטיבת החדשות ברדיו נאס ופרשן חדשות 12

שאלות רבות עולות ביחס למחאות נגד המהפכה המשפטית, השהיית החקיקה, דיוני הפשרה והקרע החברתי. אך שאלה אחת נותרה ללא תשובה מובהקת - איפה האזרחים הערבים בכל הסיפור?

● סטארט-אפ ראשון הגיע לחדלות פירעון: המשקיע נסוג בשל החשש לבצע השקעה בישראל
● הורדת תחזית הדירוג של מודי'ס: תסריט האימים לא התממש אבל גם לא חלף | אורן דורי, פרשנות

מאז תחילתן של המחאות הושקעו מאמצים רבים בשילוב הציבור הערבי, משני כיוונים. הנהגת המחאה, יהודית ברובה, שאפה לצרף את האזרחים הערבים או לפחות להשיג את תמיכתם. הניסיון התבטא בהשקת קמפיינים, ובכך שדאגו להזמין נואמים ערבים לאירועים המרכזיים. מצד שני, ההנהגה הפוליטית של החברה הערבית ובראשה המפלגות בכנסת (רע"מ, חד"ש ותע"ל) קראו מהיום הראשון לציבור הערבי להצטרף. עד כמה הן קיבלו מענה? סקר מיוחד שנערך בגלובס מציג ש־89% מהציבור הערבי לא יצאו להפגין אף לא פעם אחת, ורק 11% כן השתתפו במחאות.

הפער המהותי בתפיסה

הנתונים הללו מאשרים את התחושה של היעדר השתתפות הציבור הערבי במחאות. אך לא כיוון שהוא תומך ברפורמה, אלא בדיוק ההפך. במענה לשאלה "האם את/ה תומך/ת ברפורמה המשפטית של הממשלה?" 51% מהציבור הערבי השיב שאינו תומך כלל, 30% אין להם עמדה כלפי הרפורמה ורק 19% תומכים בה או בחלקים ממנה. כלומר, הציבור הערבי מתנגד לשינויים המוצעים, אך אינו חש את הצורך לצאת לרחובות כדי לשמור על מערכת המשפט.

תוצאות הסקר מדגישות את הפער בין מתנגדי הרפורמה הקלאסיים לבין הציבור הערבי מבחינת תפיסת מערכת המשפט. החברה הערבית מביטה במשברים בשני מישורים. במישור האזרחי, לא רק שהציבור הערבי אינו מרגיש שהמערכת עשתה איתו צדק, אלא ההפך, היא הגורם המרכזי למאבק העיקרי אל מול המדינה - הריסת הבתים. מי שנותן לרשויות אכיפת החוק את האסמכתא החוקית להרוס את הבתים, שרובם נבנה ללא היתרים בגלל היעדר תכנון ואישור תוכניות מתאר, הוא ביהמ"ש.

במישור הלאומי, כל החלטות הממשלות לדורותיהן - מהכשרת ההתנחלויות ועד גירוש משפחות או אישור כל פעולה נגד הפלסטינים בעזה או בגדה המערבית - אושרה על ידי העליון. כך שגם במישור האזרחי וגם בלאומי, האזרחים הערבים לא מרגישים שמערכת המשפט עשתה עימם צדק. זה יכול להסביר את חוסר הרצון לצאת לרחובות.

נתון לא פחות חשוב, שממחיש את חוסר היכולת של האזרחים הערבים לסמוך גם על ראשי המערכת הפוליטית, עולה כששואלים "תמיכה של מי מהאישים הבאים בנוסחת פשרה הייתה משכנעת אותך לקבל אותה?". 44% לא סומכים על אף אישיות, זאת מבין ראש הממשלה בנימין נתניהו, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, נשיא המדינה יצחק הרצוג ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד.

מטרה משותפת?

יש שיטענו שהציבור הערבי לא משתתף במחאות בין היתר כי אינו מבין את השיח סביב המהפכה המשפטית, זה נכון חלקית. 30% מהמשיבים מהמגזר לא גיבשו עמדה ביחס לאילו מהסעיפים הם מתנגדים. אך הנתון הזה לא רחוק מאוד מ־18% מכלל המשיבים לסקר (ברובם יהודים) שהשיבו באותה צורה. במקביל, 42% מהציבור הערבי מאמינים שאי אפשר להתפשר על אף סעיף בחקיקה, מה שמוכיח שלפחות חלק לא מבוטל מבינים. מבינים ומתנגדים.

הדאגות של הציבור הערבי מהשלכות החקיקה דומות מאוד למה שעולה מהמדינות הערביות שאינן דמוקרטיות. כך למשל, 23% חוששים מפגיעה בחופש הביטוי, בנוסף ל־22% שחוששים משימוש לרעה בכוח הבלתי מוגבל שיש לשלטון כלפי האזרחים במענה לשאלה "איזה מבין המאפיינים הבאים של דיקטטורה הכי מדאיג אותך ביחס לישראל?".

הפער בין הציבור הערבי ליהודי ניכר לא רק בענייני המהפכה המשפטית, אלא במהות הקיום במדינה. כשהציבור הערבי נשאל על המשמעות העיקרית של מדינה יהודית בעיניו, מעבר להיותה מדינה שבה מתגורר רוב יהודי, השיעור הגבוה ביותר (36%) אינם יודעים לענות על כך. גם לאחר 75 שנות קיום של ישראל, האזרחים הערבים טרם גיבשו עמדה מובהקת לגבי אופי המדינה. 32% חושבים שאין משמעות עיקרית מלבד שזו מדינה שיהודים גרים בה ושייכת להם.

הממצא הזה מסביר יותר מכל מדוע הציבור הערבי אינו מרגיש צורך לצאת לרחובות כדי להפגין למען מטרה משותפת. אחרי הכל המטרה אינה משותפת - היא חשובה יותר ליהודים. האזרח הערבי שגם כך לא מרוצה מהאופי של המדינה לא יצא מגדרו כדי לשמור על מערכת המשפט שלה. או במילים יותר פשוטות - הערבים יצאו יחד עם היהודים להפגין למען הדמוקרטיה כשהם ירגישו שהדמוקרטיה הזאת היא של גם שלהם.

אחת הסוגיות שמעסיקות את החברה היהודית, אך אינה נמצאת בלב השיח בחברה הערבית - השוויון בנטל. 27% מהמשיבים הערבים חושבים שיש לחייב שירות לאומי לכל מי שלא רוצה או יכול להתגייס, כולל חרדים וערבים. למרות שמדובר באחוז קטן יחסית באוכלוסייה, הוא בהחלט מציג מגמת עלייה ביחס למחקרים קודמים שנערכו בעשור האחרון בקרב הציבור הערבי שהתנגד בשיעור גבוה יותר לכל שירות מסוג כזה או אחר.

זה יכול להוות אתגר מרכזי בעשור הבא להנהגה הערבית הפוליטית בישראל, שמתנגדת בתוקף לשירות האזרחים הערבים בשירות לאומי כל עוד הוא כפוף למשרד הביטחון ולא מוכפף למשרדים אחרים בעלי אופי אזרחי, כמו למשל משרד הרווחה.