איך המוח מסדר את הזיכרונות שלנו על ציר הזמן

מהו זמן? אף אדם עדיין לא החזיק בו. אפשר למדוד אותו, אבל אי אפשר לאגור אותו או לחלק אותו. כשאנחנו חושבים על זמן שעבר, אנחנו בדרך כלל חושבים על סך כל הזיכרונות שלנו. אבל הקשר בין זיכרונות לבין זמן הוא מאוד אמורפי.

כשאנחנו שולפים זיכרון מהעבר, לא ברור לנו מיד מתי בדיוק הוא התרחש. בעוד שנים אולי ניזכר ברגע מסוים בשבוע החולף ונזכור אולי שהחזקנו ביד מצה, ונבין שזה כנראה קרה בפסח. אבל חותם ברור של תאריך או מרחק מהרגע הזה לא יהיה לאירוע.

המוח שלנו גם תופס זמן באופן גמיש: אירועים קצרים לפעמים נדמים כארוכים, ולהיפך. ובכל זאת, יש קשר בין זמן לזיכרון. אנחנו יודעים אם אירוע מסוים קרה מזמן או לאחרונה. אנחנו מתקשים לסדר את זיכרונות הילדות שלנו באופן כרונולוגי, אבל יודעים לספר על השתלשלות העניינים שהובילה לאירוע שאנחנו זוכרים היטב.

להיגיון יש תפקיד - הרי האירועים מסוימים הם סיבה ותוצאה ואפשר להסיק מהם מה התרחש קודם, אבל זו כנראה לא הדרך היחידה שבה המוח מסמן את הזמן על גבי זיכרונות.

"זמן הוא זיכרון"

"זמן הוא למעשה זיכרון", טוענת ד"ר לילה דבצ'י, פסיכולוגית קוגניטיבית מאוניברסיטת קולומביה. "אם אין לנו אפשרות לעבד את הזיכרונות שלנו ולהפוך אותם לזיכרונות ארוכי טווח, כפי שקורה לעתים נדירות לאנשים עם פגיעה מוחית, הרי שאין לנו גם יכולת לחוש בחלוף הזמן".

בהרצאותיה, היא מספרת על המטופל המפורסם HM, אחד המקרים המתועדים הראשונים של אמנזיה אנטרוגרדית ("שיכחון למאוחר"), כלומר אדם שזכר אירועים שהתרחשו עד הפגיעה, אבל לא יכול היה ליצור זיכרונות חדשים לטווח ארוך.

לדבריה, HM ואחרים עם פגיעה דומה מאבדים גם את היכולת להבין את הזמן שעובר.

הם יודעים שעד הפגיעה שלהם עברו עליהם כך וכך שנים, אך מרגישים שמהפגיעה עברו רק כמה דקות, ולא משנה כמה זמן עבר באמת.

המסקנה היא שהמוח מודד זמן באמצעות הזיכרון. בני אדם בדרך כלל ממקמים זיכרונות עבר בפער ממוצע של 1.9 שנים ממועד האירוע, ונעזרים ברמזי זמן כדי למקם את הזיכרונות: אם זה קרה בבית הספר היסודי, עם המורה שרה, אז כמובן הייתי בכיתה ד'. האם אחי כבר נולד? האם זה קרה כשגרנו בחיפה או בחולון?

אבל נראה שיש לנו גם איזושהי תחושה לגבי זמן ההתרחשות שאינה קיימת אצל פגועי מוח עם שיכחון, גם לא לגבי הזיכרונות שכן נותרו להם.

פרופ' אנטוניו דמסיו, שהתפרסם בזכות המחקר שלו על הקשר בין חוויות לבין רגשות, תיאר מפגשים עם פגועי מוח באזורים הקשורים לתיעוד זיכרונות חדשים.

דמסיו מצא שלמרות שהגוף של אותם מטופלים המשיך למדוד זמן - לדוגמה, הם היו עייפים וערניים בשעות הצפויות ביממה והמחזור החודשי של הנשים ביניהם לא נפגע - הם איבדו את היכולת להעריך זמן בטווחים של שבועות או חודשים. ואף שהם יכלו לזכור אירועים שקרו לפני הפגיעה, הם התקשו לסדר אותם לפי סדר התרחשותם.

אותם מטופלים אפילו לא ידעו לומר בני כמה הם, והניחושים שלהם היו פרועים. כלומר, ישנו קשר בין היכולת להעריך זמן ליכולת ליצור זיכרונות חדשים שהם ארוכי טווח.

יותר חוויות, יותר זמן

איך זיכרון לטווח ארוך מודד זמן? ניסויים הראו שאם אנחנו חווים אירועים רבים יותר בפרק זמן מסוים, קשובים יותר להתרחשויות סביבנו או שההתרחשויות הן אכן מעניינות וחריגות ביחס לשגרה שלנו, אז בדיעבד פרק הזמן שעבר ייראה לנו ארוך יותר.

דבצ'י טוענת שאם אנחנו שואפים לאריכות ימים, אנחנו צריכים ליצור יותר זיכרונות, כי זה בעצם קונה לנו יותר זמן חיים סובייקטיבי, במבט לאחור. המחיר הוא שתוך כדי האירועים הצפופים הללו, נרגיש שהזמן עובר מהר. הוא יתארך בזיכרון בדיעבד.

באחת ההרצאות שלה, דב'צי מדגימה זאת בסיפור על לידת בתה. ב־72 השעות הראשונות קרה בעיקר דבר אחד - כאב. לעומת זאת בשתי הדקות הגורליות מיד אחרי הלידה, קרו מבחינתה המון דברים: התינוקת נלקחה ממנה, ואז בן זוגה הלך לצלם את התינוקת, ואז היא שמעה אותה בוכה, ואז היא הונחה עליה, ואז דבצ'י דיברה אליה לראשונה, ואז התינוקת פקחה את עיניה. בדיעבד, שתי הדקות המעניינות נחוות בזיכרון כארוכות יותר מ־72 השעות של הכאבים המונוטוניים.

איך זה נראה בניסויי מעבדה? כאשר הציגו לנבדקים סדרת תמונות, התברר שככל שהסדרה כללה מספר גדול יותר של תמונות, כך דורג הזמן שחלף מהתמונה הראשונה לאחרונה כארוך יותר. זאת עדות לכך שאכן "יחידות" רבות יותר נחוות כ"זמן רב יותר".

אנחנו כנראה חווים את החיים ב"יחידות חוויה", שהופכות ל"יחידות זיכרון". יחידה כזאת יכולה להיות שיחה עם מישהו, או פעילות, או אפילו מחשבה שהייתה לנו. לטענת דבצ'י, ככל שיש לנו יותר יחידות כאלה, כך הזמן יחווה כארוך יותר.

המוח סופר סצנות

השאלה מהי יחידה של זיכרון היא אחד מתחומי המחקר החמים ביותר היום בעולם הזיכרון האפיזודי, כלומר, הזיכרון שלנו לאירועים.

דמיינו, אומרת דבצ'י, שני נבדקים בניסוי: אחד נכנס לסופרמרקט ופוגש חבר ליד מדף החמוצים וחבר אחר ליד מדף הריבות. הנבדק השני יפגוש חברה אחת במדף הריבות וחבר נוסף כשהוא כבר ביציאה לחניון. נבדק מספר 1 לרוב יטען ששני המפגשים שלו היו קרובים יותר בזמן מאשר נבדק מספר 2. כלומר, נראה שהזיכרון סופר "סצנות", וכשהוא מזהה "מעבר סצנה" הוא מניח שעבר יותר זמן. המעברים הללו נקראים "גבולות האירוע" (Event Boundaries).

מעבר בין מקומות פיזיים הוא גבול אירוע כזה, אבל הוא כנראה אינו היחיד. ד"ר איה בן יעקב מהאוניברסיטה העברית, מהחוקרות המובילות של גבולות אירוע, קיבלה לאחרונה מענק מהאיחוד האירופי כדי לחקור את השאלה הזאת.

 ד''ר איה בן יעקב / צילום: Bruno Charbit האוניברסיטה העברית

"אנחנו רואים שמעבר בין חדרים, כניסה של דמות חדשה לסצנה, שינוי משמעותי של נושא השיחה - כל אלה יכולים להיות גבולות אירוע", אומרת בן יעקב בשיחה עם גלובס. "אפשר לזהות לפי פעילות המוח כפי שהיא נראית ב-MRI מתי המוח חווה 'גבול אירוע', אבל הדרך הכי טובה לדעת מתי אנשים חוו מעבר כזה, הוא לשאול אותם. גבול אירוע יכול להתרחש גם כאשר פתאום נזכרנו במשהו, או חשבנו על משהו אחר".

פרופ' מארק הווארד, פיזיקאי שהפך לחוקר מדעי המוח באוניברסיטת בוסטון, אומר בשיחה עמו שמחקריו מרמזים שבכל רגע שהמוח מרוכז בהווה הוא גורר אחריו מעין שובל של עבר. הדבר דומה לאופן שבו אנחנו ממשיכים להחזיק ייצוג מסוים של החדר שאנחנו נמצאים בו גם ברגע שאנחנו מביטים רק בנקודה אחת בו. זה עוזר לנו לנווט במרחב. כך גם לגבי זמן. אנחנו מחזיקים בתודעה כל הזמן שובל מסוים של מה שקרה קודם ואיזושהי התכוונות ביחס למה שאנחנו עומדים לעשות בעוד רגע. זה עוזר לנו לנווט את ההתנהגות שלנו. ייתכן שיש קשר בין השובל הזה לבין גבול האירוע. מגיעים לגבול, אורזים את ההווה יחד עם השובל, ואוגרים אותם כזיכרון ארוך טווח.

בן יעקב כבר גזרה מהרעיון הזה תובנה פרקטית. "הבנתי שכאשר יורים עלינו מידע בלי הפסקה, כנראה יהיה לנו קשה יותר לזכור אותו. היום, גם כמרצה, אני מנסה לעשות הפסקות מאוד מתודיות, לתת סימנים של סיום סצנה כדי לסמן להיפוקמפוס להתחיל לעבוד על עיבוד שלה, ורק אז לעבור לסצנה הבאה".

ויכוח שלא הוכרע

כל כמה זמן אנחנו "חותכים" אירוע ומכניסים אותו לזיכרון? לדברי בן יעקב, זה גמיש. "לפעמים אנשים מדווחים על הרבה מעברים או על מעט מעברים לאותו פרק זמן. אפשר לעודד אנשים לחוות מעבר אירוע לעתים קרובות יותר, פשוט על ידי כך שמבקשים מהם לשים לב לשינויים בתדירות גבוהה יותר. אנחנו לא בטוחים אם זה אומר שהם גם מקודדים את הזיכרונות בתדירות גבוהה יותר, אבל זו אפשרות.

"יש כנראה גם הבדלים בין אישיים ב'גודל המנה האידיאלי' שכל אחד מאיתנו נוהג לקודד. אני גם מנחשת שיש הבדל בין־דורי, כלומר שדור הטיקטוק מקודד מנות קטנות יותר, אבל זה לגמרי ניחוש".

נראה שכאשר אנחנו שולפים זיכרון ומנסים להבין מתי הוא התרחש, אנחנו עושים זאת לא מעט באמצעות ההקשר.
"נכון. אנחנו עלולים להשתיל בתוך זיכרון של רצף אירועים מסוים אירוע שקרה לנו בכלל בזמן אחר, אבל נראה קשור. זה גורם לנו החוקרים לחשוב שאולי האפיזודה שמורה לא כולה יחד.

"יש עדיין ויכוח גדול בקרב חוקרי זיכרון אם מה שאנחנו אוגרים כזיכרון אפיזודי באמת שמור כחוויה אחרי חוויה או כאוסף של מרכיבים עם חותמת כלשהי שמאפשרת לקשר ביניהם. לדוגמה, אולי אנחנו יכולים לשלוף #מסיבת פורים 2022, ואז כל מיני רכיבים של הזיכרון הזה מתקבצים לנו יחד לרגע, ואז מתפזרים שוב, ואין לנו בשום מקום את כל הפרטים שאנחנו זוכרים ממסיבת הפורים אגורים יחד. זה יכול לעזור להסביר היכן יכולים להתווסף פרטים לא שייכים או היכן הזיכרון יכול להשתבש".

אבל יש גם תוצאות ניסוי שמרמזות הפוך - אנחנו כן זוכרים אפיזודות כנרטיב ולא כאוסף פרטים שאנחנו אורזים מחדש יחד בעת השליפה. "מתברר שכאשר שתי התרחשויות שייכות לאותה סצנה, יהיה לנו קל יותר לזכור איזו מהן הופיעה קודם, יותר מאשר התרחשויות מסצנות שונות", אומרת בן יעקב.

"זו תמיכה מסוימת בכך שאנחנו כן 'אורזים' זיכרון של אפיזודה אחת תוך תיעוד מסוים של השתלשלות העניינים בתוכה".

בין טראומה לזיכרון רגיל

האם זה משנה אם הזיכרון הוא טראומטי או חשוב לנו במיוחד לנרטיב האישי? לדברי ד"ר דבורה תלמי מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', אנגליה, "ידוע שכאשר מראים לאנשים תמונות של אירועים מעוררי רגש, הם זוכרים את התמונות הללו טוב יותר מאשר תמונות ניטרליות רגשית.

"כמו כן, ידוע שאנשים שולפים זיכרון בצורה מוצלחת יותר, כשהם חווים רגש דומה לזה שליווה את הרגע שבו הזיכרון הזה נחווה. בנוסף, אם הם שלפו כבר זיכרון שמעורר רגש מסוים, יותר קל להם לשלוף עוד זיכרונות מאותו עולם רגשי.

"כדי להסביר את הממצאים הללו, פיתחנו תיאוריה שלפיה הרג ש, ואולי העוררות המתלווה אליו והקשב שנוצר באירוע שהוא רגשי, מאפשרים חיבור טוב יותר בין חלקים שונים של הזיכרון, בין הפרטים וההקשר שלהם, ובכלל זה גם הזמן שבו הרגש נוצר.

"הראינו את התופעה בניסויים והצלחנו לשלב את הרכיב הרגשי במשוואות קיימות לתיאור זיכרון, כמו המשוואות של הווארד, באופן שמאפשר תיאור מתמטי מוצלח של הזיכרון".

אבל, אומרת תלמי, ישנה תיאוריה מתחרה מעולם הפסיכולוגיה של הטראומה. "לפיה, הזיכרון הטראומטי מנותק מהזמן ומהמרחב שלו, ולכן יכול לצוץ לנו פתאום באמצע היום בעוצמה, מחוץ להקשר שאמור להיות רלוונטי לו, ללא שליטה שלנו.

"התיאוריה הזאת מגיעה מחוקרים שמתבססים על החוויה של המטופלים, והם פחות מומחים בעבודה הנוירולוגית והמתמטית שנעשתה בתחום הזיכרון, ובינתיים אצלנו במעבדה לא איששנו את התיאוריה הזו.

"זה לא אומר שתיאוריה זו או אחרת הן בהכרח נכונות. ייתכן שרגש יומיומי או רגש טראומטי משפיעים על הזיכרון באופנים שונים".

פריצת הדרך של הווארד הייתה שהזיכרון כנראה נשמר על ציר לוגריתמי, כלומר, שני דברים שקרו לפני דקה ודקה ועשר שניות נדמים לנו כרחוקים יותר זה מזה מאשר שני דברים שקרו לפני שלוש דקות ושלוש דקות ועשר שניות. זה עובד בכל הסקאלות, וזו כנראה הסיבה שזיכרונות ארוכי טווח "נמרחים" יחד וקשה לשייך אותם לזמן.

אבל להווארד יש טיפ לאלה שמעוניינים להיזכר.

"שכחתם הרבה פחות ממה שאתם חושבים. האתגר הגדול הוא שליפה, אבל הזיכרונות נמצאים שם. אם אתם רוצים להיזכר, נסו לעורר את ההקשר שבו נוצרו הזיכרונות באמצעות מוזיקה מהתקופה, ספרים שקראתם אז, קריאת החדשות מאותה תקופה, נסיעה למקום שבו ביקרתם אז אך לא הייתם בו מזמן. כך תגלו שהזיכרונות עדיין שם, כל הזמן".

נוירוני הזמן שעושים לנו סדר

נראה שלמוח יש כמה כלים שבאמצעותם ניתן לקשר בין זיכרון לזמן ולסדר את הזיכרונות לפי סדר התרחשותם, לפחות באופן חלקי. בשנים האחרונות, הולכים ומתגלים מנגנונים נוירולוגיים המאפשרים למוח לרשום זמן בעצמו.

לפי אחד הגילויים, תאים בהיפוקמפוס, אותו אזור במוח שאחראי על עיבוד הזיכרונות לטווח ארוך, "יורים" נוירונים בפרקי זמן קצובים לאורך תהליך היווצרותו של זיכרון. נראה שהתאים הללו יורים לפי סדר מסוים, כך שאם פגשנו שלושה אנשים, נוכל לדעת מי מהם פגשנו תחילה. המוח יידע אם פגשנו אותו אדם כשירה נוירון זמן המזוהה עם "מוקדם" או "מאוחר".

"הנוירונים במוח עובדים באופן שנראה מתאים למשוואות הלוגריתמיות שלנו", אומר הווארד. "אם תסתכלי על נתונים שאומרים מתי נוירוני הזמן ירו במוח בעת היווצרות זיכרון, ותשתמשי במשוואות שלנו, תוכלי לדעת מתי אירוע קרה".

הווארד מעריך שיש סוגים שונים של תאי זמן במוח. "יש תאי זמן שעושים חישובים שקשורים לזיכרון לטווח קצר, ועל אותו מידע תאי זמן אחרים עושים עיבודים שקשורים לתפיסה לזיכרון לטווח הרחוק. כל מערכת תאים כזאת נמצאת במקום אחר במוח ואולי זה מסביר מדוע פגועי מוח מאבדים יכולות מסוימות ושומרים על אחרות".

הווארד רואה דמיון רב בין תאים שרושמים זמן לבין תאים שרושמים מרחב. "הרי גם כשאנחנו מביטים אל האופק הרחוק, הרזולוציה שבה אנחנו רואים מיטשטשת. וזו רק דוגמה אחת לדמיון בפעילות התאים הללו. בתרבות שלנו, מרחב הוא מטאפורה מאוד מקובלת של זמן. אנחנו רואים בדמיוננו ציר זמן, שעליו אנחנו עומדים ויש לו 'לפני' ו'אחרי'. אבל האם הזמן באמת דומה למרחב? יכול להיות שאם המוח שלנו היה בנוי אחרת, לא היינו תופסים את הזמן כמרחב".