דמיינו עולם ללא חרקים: נשמע כמו גן עדן, אבל בעצם גיהנום

"אפוקליפסת הדבורים", הייתה אחת מנבואות הזעם שפתחו את המאה ה־21. העיתונים דיווחו כי דבורי הדבש מתות בהמוניהן: הן סובלות מ"הפרעת התמוטטות המושבה", במסגרתה כל הדבורים נעלמות פתאום מכוורת או מושבת דבש מסוימת, ואף אחד לא יודע לאן ברחו או מה הרג אותן. מאמצי־‏על הושקעו בחקר מחלות דבורים ובהגנה על בתי הגידול של דבורי הדבש והבר, ובצדק. בלי דבורים, אין האבקה. בלי האבקה, אין מזון. בלי מזון, אין אותנו.

● החברה שמצאה אבני חן בקישון ורוצה להפוך את ישראל למכרה בינלאומי | ראיון
● ארה"ב פיצחה גניבות קריפטו של 10 מיליארד דולר - וריסקה את האנונימיות של הבלוקצ'יין 

20 שנה מאוחר יותר, מצבן של דבורי הדבש השתפר בעקבות המאמצים הללו. אך בשנים האחרונות הולך ומסתבר כי הבעיה של הדבורים היא רק פסיק אחד בסיפור גדול יותר, הסיפור על היעלמות החרקים. "לקח לעולם המון זמן לשים לב שהחרקים נעלמים", אומרת ד"ר יעל מנדליק, אקולוגית ומנהלת המחלקה לאנטומולוגיה, הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה, האוניברסיטה העברית. "בעשורים האחרונים ישנה מודעות רבה מאוד לסוגיה של אובדן מגוון ביולוגי, אבל בתחילה, חקר אבדן המגוון התמקד ביצורים יותר "פוטוגניים", בעיקר יונקים גדולים, כמו פנדות וטיגריסים שקל לסחוף אחריהם את דעת הקהל. בהמשך התרחב העניין לציפורים וכרישים, או בכל מקרה - חוליתיים. פחות תשומת לב הייתה מופנית לשאלה, מה קורה ליתר הקבוצות ובכלל זאת לחרקים".

פתאום, לפני כמה שנים, העולם התחיל להתעניין. מנדליק: "אפילו כאשר בספרות המחקרית המאמרים עוד היו מעטים וזניחים, דווקא עיתונים פופולריים כמו הניו יורק טיימס החלו להתריע על התופעה. הם זיהו את 'אפקט שמשת המכונית'. בעלי רכב שמו לב שהם רואים פחות חרקים מרוחים על השמשה. רוכבי אופניים זיהו פחות חרקים על הקסדות שלהם. זה משמח לכאורה, אבל מעיד על בעיה".

 ד''ר יעל מנדליק / צילום: יח''צ האוניברסיטה העברית

היה קשה לגבות את הממצאים הללו בסטטיסטיקות, בגלל חוסר תשומת הלב שקיבל התחום עד כה. "אין ניטור של ממש", אומרת מנדליק, "למעט כמה חרקים יוצאי דופן שקיבלו תשומת לב עודפת לאורך השנים, כמו למשל דבורי הדבש כמובן, וגם חרקים יפים במיוחד כמו פרפרים ובמיוחד פרפרי המונארך.

"מאוד קשה לצלם חרקים עם מצלמות המוצבות בטבע כי הם כל כך קטנים ודי נחבאים, ולכן גם שיטות אחרות כמו רחפנים אינן רלוונטיות. אם נרשת את הטבע בחיישנים מספיקים כדי למדוד את כמות החרקים בהם, נעמיס מידי על הטבע.

"לכן המחקר בתחום הזה כל כך קשה. וגם מה שאנחנו מתחילים למדוד עכשיו, אין לנו אפשרות להשוות לעבר. שיטות אחרת הן ללכוד את החרקים במלכודות, אם מלכודות דבק, חרוטים הלוכדים אותם בתוך אלכוהול או אפילו באמצעות ריסוס. אבל כל השיטות הללו הורגות חרקים, וזה כמובן הפוך ממה שאנחנו שואפים לעשות, אז לא ניתן לבצע ניסויים כאלה בסקאלה רחבה מידי".

בשנים 2019-2021, אומרת מנדליק, התפרסמו כמה עבודות משמעותיות שבכל זאת הצליחו להדגים הפחתה משמעותית במגוון ובכמות של חרקים מעופפים וחרקים בכלל, וכן את צמצום שטחי המחיה שלהם. "וכשראינו שיש ירידה של עשרות אחוזים בכמה עשרות שנים קצרות, הנושא הפך בוער. מעט הנתונים שכבר נאספו, הציגו תמונה דרמטית".

סכנה ברורה ומיידית

אריה לייב פרידמן, מנהל אוסף החיפושיות במוזיאון לטבע על שם שטיינהרדט בתל אביב, מספר: "אני חי 33 שנה בישראל ובהחלט מתרשם שיש פחות חרקים, מכל הסוגים, בכל מקום. גם מגוון החרקים וגם הכמות שלהם. גם אני חוויתי את אפקט השמשה - בעבר הייתי מזהה חרקים רבים ומגוונים על שמשות הרכב שלי. פעם אפילו קיבלתי בקשה למצוא עבור אוסף חרקים מחו"ל חיפושית נדירה מסוימת, חיפשתי ולא מצאתי במשך שנים, ואז פתאום יום אחד מצאתי אותה, דבוקה לשמשה של הרכב שלי. אבל היום זה כבר בקושי קורה. לא נדירות ולא שכיחות - השמשה נקייה".

 אריה לייב פרידמן באלפים הבאוואריים / צילום: אריה-לייב קרניבד

לדברי פרידמן, הוא יוצא באופן קבוע לאסוף חרקים מן השדות ו"בכל שנה אני מצליח ביום איסוף למצוא פחות ופחות פריטים. בשנים מסוימות המצב משתפר ובשנים אחרות הוא שוב מידרדר אבל לאורך השנים המגמה ברורה ועקבית".

על פי מאמר שפורסם בכתב העת Biological conservation על ידי שני חוקרים אוסטרליים ב־2019, הביומסה של החרקים יורדת ב־2.5% בכל שנה. כ־40% ממיני החרקים היום עלולים להימצא בסכנת הכחדה תוך עשורים בודדים, ומבחינת מספר הפרטים בכל מין, כ־41% ממיני החרקים הצטמצמו באוכלוסייתם משמעותית בעשור האחרון. יש לציין כי המדידות נערכו בעיקר בארה"ב ובאירופה בעוד חרקים רבים, כולל כאלה שטרם זוהו, חיים באזורים טרופיים. אבל המגמות המשפיעות על חרקים בארה"ב ובאירופה, משפיעות גם על חלקים אחרים של העולם.

מחקר אחר שנערך בגרמניה ב־2017 ופורסם בכתב העת PLOS One, מצא כי מסת החרקים במלכודות בשמורות טבע במדינה, ירדה ב־79% לעומת מדידה קודמת שנערכה ב־1989.

החוקר אנדרס פאפה מולר החליט לקחת את הסיפור של שמשת המכונית צעד אחד הלאה. הוא ספר כמה חרקים נמעכו על שמשת המכונית בנסיעתו השנתית לאותו בית נופש, כל קיץ מאז 1997. מספר החרקים ירד ב־97%, מספר נדיר ביותר בתחום חקר המגוון הביולוגי. אולי משהו השתנה בהתנגשות של חרקים עם שמשות של כלי רכב חדשים יותר? ייתכן, אבל התוצאות הללו תואמות לפחות חלקית את הממצאים האחרים.

קשה לדעת אם מין חרק קיים או הוכחד, אומר פרידמן. "יש מין של חדקונית שאני מחפש כבר 30 שנה באזור החולה. יש לי עדויות שבשנת 1937, מצאו כמעט בלי להתכוון 20-30 פרטים כאלה, וחלקם עוד נמצאים אצלנו באוסף, אבל לא ראינו אותם שנים ויש מי שמאמין שהמין הזה כבר לא קיים בטבע היום. יש לנו דוגמאות של מינים באוסף שהיו רואים בכל הארץ בשנות ה־30, ה־40, אפילו ה־60, ועכשיו מוצאים אותם רק בחרמון".

חרקים מנהלים את העולם

כאמור, תחום החרקים נחשב בעבר ל"לא סקסי", לעומת חקר המגוון הביולוגי של יונקים או חוליתיים אחרים. "יש לך חוקר אחד על 50,000 חרקים ו-50,000 חוקרים על קוף אחד", אמר מדען בתחום לכתבה באתר Vox.

אך מי שמבלה זמן מה בשיחה עם חוקרי חרקים, עלול להתחיל להרגיש כי הוא עיוור למתרחש סביבו ומפספס את רוב הדרמה בעולם. אולי חלמנו יום אחד לנסוע לאנטארקטיקה לראות פינגווין. אם היינו רק שולפים את זכוכית המגדלת בגינה המקומית, היינו רואים אינסוף מיני חיים לא מוכרים לנו, עולם ומלואו. פרידמן: "בישראל יש 6,000 סוגי חיפושיות, מתוכן כ־1,000 חדקוניות, סוג החיפושית שבה אני מתמחה. בעולם ישנם חצי מיליון מינים מתוארים של חדקונית".

עד היום זוהו בעולם כמיליון מינים של חרקים, אך ההערכה היא שיש לפחות 5 מיליון, אולי אפילו 30 מיליון. "חרקים מהווים גם את רוב מגוון החי על פני כדור הארץ, וגם חלק גדול מן הביומסה", אומרת מנדליק. אם היינו לוקחים את כל החרקים בעולם ומקבצים אותם לכדור אחד, משקלו היה פי 17 מזה של כל בני האדם. המסה של כל החיידקים בעולם, עולה על המסה של כל חיות המשק וכל הדגים בים.

איך יראה עולם בלי חרקים?
"חרקים מעצם היותם לפחות 60% ממגוון המינים בטבע, הם חלק קריטי בתפקוד של מערכות אקולוגיות", אומרת ד"ר מנדליק. "הם אוכלים צמחים, הם טורפים, הם נטרפים. התפקידים שלהם בשרשרות המזון הם קריטיים".

לאורך ההיסטוריה, למדו בני האדם כמה שיעורים משמעותיים לגבי האופן שבו דברים משתנים כשחרק לא נמצא במערכת האקולוגית, גם החיים שלנו יכולים להשתנות בצורה דרמטית. למשל ב־1700 הגיעו מתיישבים אירופים לאוסטרליה והביאו איתם פרות. אלה התאקלמו יפה בסביבה החדשה למעט דבר אחד: הקקי שלהן לא איבד מהסירחון שלו לאורך זמן. מסתבר שבאוסטרליה חסרה חיפושית זבל ייחודית שקיימת באירופה, והיא בעלת כישרון יוצא דופן לפרק את קקי הפרות למרכיביו. בלי החיפושית, הקקי נערם. כשהקקי נערם, הגיעו זבובים, וביניהם זבובים שפוגעים בפרות. האוסטרלים התמודדו עם המצב הזה יותר ממאה שנה, עד שהוחלט לייבא לאוסטרליה את חיפושית הזבל. הפרויקט נמשך בין 1950-2014, והוביל על פי המחקר לירידה של 90% בנוכחות הזבובים המטרידים.

 פרפרים בספר טבע גרמני מהמאה ה-19. ירידה במסת החרקים במלכודות בשמורות טבע במדינה / צילום: Shutterstock

דוגמה אחרת היא של היבחושים. זו לא רק קללה בעברית, אלא השם העברי של ה־Midges, אותם יצורים קטנטנים שנראים כמו יתושים ובפועל הם סוג של זבוב. בלתי אפשרי לא לפגוש אותם בסקוטלנד ובאזורים של סקנדינביה, אך סוגים שונים שלהם קיימים למעשה בכל העולם. מפתה לנסות לתכנן כיצד להיפטר מהם, אבל מסתבר שחלקם מאביקים. יבחושים מסוימים הם מאביקים חשובים של קקאו, כך שתצטרכו לבחור בין לסבול אותם בטבע לבין לוותר על שוקולד.

אם תיכחד הפנדה האדומה, כנראה נהיה עצובים אבל נוכל להמשיך בחיינו. לעומת זאת אובדן של חרקים מאביקים, יכול להיות הסוף של מגוון מזונות שאנחנו אוכלים, ואולי יוביל למחסור במזון באופן כללי. גם צמחי מרפא, שבחלקם אנחנו משתמשים היום ואת חלקם אנחנו עשויים לגלות אם נמשיך לחקור זאת, עלולים להיאבד לנו לנצח אם לא יהיו להם מאביקים.

וכמו שקרה באוסטרליה, כאשר חרק אחד נעלם, חרק אחר עשוי להתרבות באופן לא פרופורציונלי וזו עלולה להיות סיבה לדאגה. היתושים, למשל, פולשים לאזורים בהם לא היו בעבר. בחלק מהמקרים הם עלולים לשאת מלריה. כמו לגבי מינים חולייתיים, כך גם במקרה של חרקים, אנחנו יוצרים עולם של יצורים שמותאמים לחיים איתנו. רק שבמקרה הזה אלה לא מיינות או חתולים, אלא יתושים ותיקנים.

"אנחנו בפקולטה לחקלאות חוקרים שתי קבוצות של חרקים מועילים: מאביקים, ואנטגוניסטים למזיקים", אומרת ד"ר מנדליק. "הכוונה באנטגוניסטים למזיקים הם כל סוגי החרקים שהימצאותם בטבע מפחיתה את הכמות של גורמים לא רצויים ובעיקר של חרקים אחרים שהם רצויים פחות. כאשר אוכלוסיית המזיקים נשלטת על ידי מנגנוני בקרה בטבע, פוחתים הנזקים לחקלאות ולבריאות, וקטן גם הצורך בריסוס". אלא שחרקי הבקרה הטבעיים פוחתים לפעמים בחוסר פרופורציה למזיקים.

אחד ממחקריה של מנדליק הוא חלק ממחקר גדול יותר של רשות הטבע והגנים עם אוניברסיטת תל אביב, במסגרתו נעשה ניסיון לשקם בתי גידול חוליים לאחר שבדורות הקודמים יובאו לתוכם אקליפטוסים, שהם בעצם מין פולש. "נעשה ניסיון לכרות באזור מסויים חלק קטן מן האקליפטוס, כדי לראות אם אפשר להחזיר לקדמותו את בית הגידול החולי, והתפקיד שלי הוא לבדוק מה זה עושה לחרקים המאביקים".

תיראו מופתעים, זאת אשמתנו

יש לנו גם המון מה ללמוד מן החרקים. דבורים מעבירות מידע מורכב ביניהן בצורות מתוחכמות ביותר, ויש מערכות מחשוב שכבר נבנו כדי לחקות זאת. אפשר רק לדמיין מה עוד נוכל ללמוד על תקשורת אם באמת נחקור היטב את כל עולם החרקים, אותם 5-30 מיליון מינים שונים שרבים מהם עדיין בכלל לא מוכרים לנו. "דבורים מדהימות אותי", כותב אוליבר מילמן, כתב בנושאי סביבה בעיתון ה־Guardian, בספרו The Insect Crisis: The Fall of the Tiny Empires That Run the World . "אפשר ללמד אותן לשחק במשחקי כדור כקבוצה. נראה שיש להן יכולת לבצע חישובים והן גם מזהות זו את פניה של זו".

מדוע החרקים נעלמים?
"אותן סיבות שפוגעות במגוון הביולוגי גם בתחומים אחרים", אומרת ד"ר מנדליק. "הרס של בתי גידול, העברה של מינים פולשים בין בתי גידול שונים, יצירת מרחבים שבהם יכולים לשגשג רק מינים מסוימים שמתאימים לבני אדם, ובמקרה של חרקים, גם הרג שיטתי על ידי חומרי הדברה, אשר אולי נועדו לפגוע באופן נקודתי בחרק מסוים במקום מסוים, אבל בסופו של דבר זה רעל, והוא לא נשאר בדיוק במקום שבו ריססנו אותו, אלא ממשיך לרחף באוויר ולחלחל למי התהום, לא תמיד בכמויות גדולות, אך לעיתים בכמויות מספיקות כדי להזיק לחרקים שלא התכוונו להזיק להם".

פרידמן מוסיף כי "ישנם בתי גידול שלמים שהולכים ונעלמים. למשל חולות - זה נוח לבנייה, נוח לכרייה. או בתי גידול לחים. נחלים, שלוליות. אנשים אוהבים לטייל באזורים האלה, וכל הזמן יש יותר ויותר אנשים, וזה גומר את בית הגידול. בכל קיץ חצי מיליון איש עוברים בנחל כזיב, למשל. אנשים נחמדים, חובבי טבע, הם לא הורסים במכוון, הם לא משאירים אחריהם זבל, אבל עצם ההימצאות של כמות גדולה של אנשים, בעלי חוליות גדולים ומגושמים, זה הורס את הסביבה. אני כמובן לא אומר לכם אל תטיילו. גם אני הרי דורס ורומס".

גם משבר האקלים הוא אישיו. הנחת היסוד שלנו היא "הג'וקים ישרדו את האפוקליפסה", אבל מה שנכון לג'וקים לא בהכרח נכון לחרקים יותר רגישים. כל שינוי בבית גידול יכול לחרוץ את גורלו של מין חי, והתחממות בתי הגידול של החרקים היא לא שונה. רוב החרקים אוהבים טמפרטורות קבועות, ולא בנויים לשינויי טמפרטורה קיצוניים.

בנוסף, שינויים בתזמון העונות עלולים להוציא מערכות אקולוגיות מסנכרון. כדי שחרקים וצמחים שאותם הם מאביקים יתפקדו היטב כמערכת אקולוגית אחת, החרקים צריכים להיות פעילים באותה עונה שבה הצמחים פורחים. אבל שעונים ביולוגיים בטבע הם עניין מסובך, ויכול להיות שכל אחד מן הצדדים במשוואה מקבל את המידע שלו בשאלה 'מתי האביב' בדרך אחרת. כך למשל, בכל שנה הטמפרטורות החמות מגיעות מוקדם יותר, ופרפרים צעירים בוקעים מן הפקעות שלהם מוקדם יותר, אפילו עד כדי 20 ימים מוקדם יותר בשנה לעומת לפני 50-60 שנה במינים כלשהם במקומות נתונים. אבל לפעמים במועד זה, הפרחים עדיין לא מוכנים כי הם ממתינים לרמז סביבתי קצת אחר. במקרה כזה, חרקים רבים ימותו מרעב לפני שהפרחים יפרחו, ואילו כאשר אותם פרחים יזכרו לפרוח, אולי לא יהיה מי שיאביק אותם. ועוד לא דיברנו על סנכרון של המערכת עם גורמים חשובים אחרים, כמו הציפורים. שינויי האקלים מוציאים את המערכות הללו מאיפוס.

בגלל הכמות האדירה והמגוון האדיר שלהם, די ברור שחלק מהחרקים יסתדרו עם השינויים הללו ואפילו עם שינויים דרמטיים יותר, אבל לא כולם.

פרידמן: "זה לא שאם נחסיר מין אחד של חדקונית השמים יפלו, אבל הסיפור של מגוון ביולוגי הוא כמו קיר לבנים. מוציאים לבנה אחת, ולא קורה כלום. מוציאים תריסר או אפילו 50 לבנים, הקיר עדיין עומד. זה לא אומר שהכל בסדר. עוד לבנה שתיפול, ואולי הקיר כולו יתמוטט".

אז מה עושים?

"אנחנו לא צריכים תוכנית פעולה אלא תוכנית אי־פעולה", מגדיר זאת מילמן. "חרקים משגשגים כשאנחנו מגדלים את הגינות שלנו פרא, משאירים חתיכה של חורש טבעי בין שתי שכונות מגורים, ובאופן כללי מאפשרים לאזורים מסוימים להתנהל בלי התערבותנו. בני אדם אוהבים סדר ואחידות. דשא גזום, שדות רבים של גידול יחיד. חרקים אוהבים מגוון. סביבה פחות מונוטונית".

הוא מציין כי בזמן מגפת הקורונה, כאשר אזורים חקלאיים וגם אזורי מגורים הוזנחו, חל שיפור במצבם של כמה מיני חרקים. גם הפחתת תנועת המכוניות ובני האדם עזרה. זה קרה גם משום שחזרו לחיות באותם אזורים צמחים שכבר נעלמו מהם. ואחרי שהצמחים חזרו, והחרקים חזרו, גם הציפורים חזרו.

מילמן מוסיף כי כשהופסק השימוש ב־DDT, הוא הוחלף בחומר רעיל יותר לחרקים. זו הייתה המטרה, ליצור חומר רעיל לחרקים, אבל הוא קוטל לא רק את החרקים הרצויים, אלא גם, למשל, את דבורי הדבש. כפית של חומר הדברה מסוג Neonicotinoid, יכולה להרוג מיליארד דבורים.

"בפתרונות אני פחות חזק", אומר פרידמן. "אולי הפתרון הוא שבני אדם יעלמו והחיפושיות ימשיכו לחיות. אולי נצטרך לנדוד למאדים כדי לפנות מקום לדורות הבאים. בטווח הקרוב, בעיקר צריך להפריע כמה שפחות, ואם יש מקומות נידחים שבקושי הגיעו אליהם, אז להשאיר אותם כאלה".

מחקריה של מנדליק היום מכוונים מאוד לסוגיית מגוון החרקים ושימורו. "מחקר אחד שלנו עוסק בתרומה של מאביקי בר, כמו דבורי בר וזבובים, לעומת מאביקים בתשלום. ישנם כוורנים שמגדלים דבורים ומגיעים איתם למטעים או שדות, שם הם משחררים אותם באופן מתוזמן ויזום ואז אוספים אותם בחזרה, כשירות לחקלאי. אנחנו חוששים שיש הערכת חסר של מה שעושים המאביקים הטבעיים לעומת המאביקים המנוהלים. בנוסף, אנחנו רוצים שתהיה רשת ביטחון. אם משהו יקרה לדבורי הדבש, או לאפקטיביות שלהן. אנחנו לא רוצים להסתמך יותר מדי על מין מנוהל אחד. במחקרים שלנו אנחנו מראים גם מה משפר את ההאבקה באמצעות המאביקים הטבעיים, למשל - לזרוע פרחים בין העצים, כן או לא לכסח את הצמחיה".

ד"ר מנדליק חוקרת גם את הווירוסים של דבורי הדבש, שחלקם נמצאים גם אצל דבורי הבר. מחלות ויראליות של דבורי דבש היו כנראה משמעותיות מאוד בירידה הדרמטית במספרים שלהן שהביאה אותן לכותרות בתחילת המאה. "אנחנו חוקרים אילו וירוסים באמת מזיקים ואילו סתם חיים בסינרגיה עם הדבורה, מה משפיע על הנוכחות של הווירוסים. אנחנו רואים קשר מאוד חזק בין התחלואה לבין הסביבה. למשל דבורי דבש חיות בצפיפות מאוד גבוהה, אז אם יש דבורי דבש בסביבה אז גם דבורי הבר נפגעות יותר מהווירוסים האופיניים להן".

בנוגע לריסוס חומרי הדברה, לד"ר מנדליק דווקא יש הצעה: "ריסוסי גינה הם מאוד מזיקים לדבורים. על הריסוסים החדשים כתוב אם הם רעילים או לא רעילים למאביקים, אז מומלץ לבחור את אלה שפחות רעילים, ולרסס מהם כמה שפחות. אפשר להשתמש בלילות בריסוס שמתנדף במהירות, כי רוב המאביקים פעילים בבוקר, ועד אז הריסוס עשוי להתפזר. בצד החיובי, אפשר לשתול צמחי צוף, בדגש על צמחים מקומיים שהם הכי מתאימים למיני המאביקים שלנו".

היית ממליצה לזרוק גם את ה־K300 הביתי?
"בעיקרון, כן. כי מה שפועל על תיקן, יהיה פעיל גם על עוברי אורח. אבל להגיד לך שכשיש לי ג'וק בבית, אני לא שולפת את הריסוס בעצמי?".

אנטומולוגים לא אוהבים תיקנים?
"יש כאלה שמאוד אוהבים אותם. אני פחות. ברחוב לא אכפת לי, אבל בבית אני פחות שמחה. הם בכל זאת מגיעים מהביוב, מטיילים על משטחי ההכנה של המזון וזה פחות מוצלח".