מילדות ועד בגרות: מה גורם לנו להיקשר למקום?

בשירו "נחל תנינים", משוחח אהוד מנור עם הנחל ושואל אותו: "התזכור את השמים, שטיילו על פני המים, את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף?". לפי השיר, הנחל עצמו כלל לא השתנה, "רק עיניים אחרות אני רואה בתוך המים", והגעגוע למקום הוא חזק, גם אם נוכחים בו פיזית. אל מה אנחנו נקשרים בעצם, כשאנחנו מפתחים קשר רגשי עם מקום? וכיצד שינויים בקשר עם המקומות שבהם אנחנו חיים או עוזבים משפיעים עלינו?

גוף המחקר שנקרא Place Attachment נוצר בתחום הגיאוגרפיה התרבותית, אומר לגלובס פרופ' ג'פרי סמית', מהמחלקה לגיאוגרפיה ומדעים גיאו-מרחביים באוניברסיטת קנזס, שערך ספר מכונן על הנושא הזה.

לדברי סמית', חוקרים בתחום הגיאוגרפיה התרבותית עוסקים באופן שבו בני אדם מעצבים את סביבתם הפיזית ומושפעים ממנה במקביל. "עם השנים, החוקרים הללו זנחו את חקר הקשר עם המקום לטובת תחומים חדשים, אבל אז הגיעו הפסיכולוגים הסביבתיים, כבשו את התחום והם ממש רצו איתו קדימה". פסיכולוגים סביבתיים מתמחים בחקר התחושות והרגשות שמקום מעורר בנו, התרומה של הסביבה הפיזית לאיכות החיים שלנו, וכתוצאה מכך - הסיכוי שנהיה מעורבים וננסה גם אנחנו להשפיע על הסביבה שלנו.

 פרופ' ג'פרי סמית', אוניברסיטת קנזס / צילום: תמונה פרטית

השכונה שנותנת למוח שלנו לנוח

"העניין המחקרי הגובר בקשר בין בני אדם למקומות נובע מההבנה שקשרי אדם-מקום נמצאים היום תחת איום", טוענים ליילה שאנל ורוברט גיפורד מאוניברסיטת ויקטוריה, קנדה, במאמר שפרסמו בנושא. "גלובליזציה, ניידות גוברת ובעיות סביבתיות מאיימות על הקשרים שלנו למקומות חשובים לנו". החלפת מקום מגורים באופן לא רצוני נחשבת גורם סטרס מהותי ועלולה להיחוות כטרגדיה ממש, בעיקר ככל שהאדם מבוגר יותר.

מחקרים נוירולוגיים הראו הבדלים בפעילות המוחית בשני מצבים: כאשר משוחחים עם נבדקים על הקשר שלהם למקום וכאשר משוחחים איתם על הקשר שלהם לקהילה באותו מקום. נראה שהחיבור למקום מיוצג באופן ייחודי במוח.

אילו רגשות מעוררים בנו מקומות שאנחנו קשורים אליהם?
סמית': "חוקרים בתחום הפסיכולוגיה הסביבתית איתרו מגוון רחב של תחושות שמקומות מעוררים בנו ויכולות לקשור אותנו אליהם. אפשר לחלק אותן לכמה סוגים.

"סוג אחד קשור לתחושת שייכות, יש קשר בין תחושת שייכות למקום לבין תחושת שייכות לקהילה באותו מקום, אבל זה לא אחד לאחד ולפעמים אנשים מרגישים שייכים למקום פיזי בטבע, או שהם מרגישים שייכים למקום אף שאינם שייכים לקהילה באותו מקום".

סוג אחר של תחושות קשור בביטחון. אנשים רבים מדווחים על תחושת ביטחון בתוך הבית שלהם, ותחושה זו נחשבת משמעותית מאוד לחיים טובים. אחרים חשים זאת דווקא בטבע, בעיקר באתר שהם מכירים היטב וחוזרים אליו לעתים קרובות. במקרה הזה, תחושת הביטחון קשורה לרגיעה ולהסרת מגננות חברתיות. מחקרים מראים שתחושת ביטחון כזאת בטבע מאפיינת גברים יותר מנשים וילדים.

תחושת ביטחון בעיר ובשכונה מסוימות יכולה לנבוע מכך שאנחנו מכירים את המקום ויודעים להתמצא בו. כשאנחנו נמצאים במקום מוכר, המוח מעבד את המרחב על פי סכמות קיימות. עיבוד כזה דורש פחות משאבים קוגניטיביים, ומאפשר למוח להירגע. התוצאה היא הרגשה טובה שיכולה להיות מתורגמת לחיבה למקום.

"סל נוסף של רגשות קשור לצמיחה אישית", אומר סמית'. "למשל, כשלמדתי באוניברסיטה, היה שיעור מסוים שבו הייתי נפגש עם בת הזוג שלי, היום אשתי, והיינו לומדים יחד. כשעזבנו את האוניברסיטה, הקפדתי לבצע מעין טקס פרידה אישי מהמקום. זה מצחיק, אלה רק קירות. אבל מבחינתי זה היה מקום שבו הגשמתי מטרות שהיו חשובות לי, המטרות הזוגיות והלימודיות שלי. לכן הכיתה הזאת הפכה להיות מקום יקר לי".

להיקשר למקום עוד לפני שהיינו בו

סוג הרגשות למקום שכנראה גבה הכי הרבה חיי אדם הוא רגשות זהותיים. מקומות קדושים הם כמובן התצורה האולטימטיבית של היקשרות מהסוג הזה. הם מבטיחים קשר מיוחד עם כוח עליון מעצם השהייה במקום, ומחברים בין בני אדם לקהילות הדתיות שלהם באמצעות טקסים. אבל לפעמים מקומות הופכים "קדושים" מתוך קשר קהילתי שאינו דתי. לדוגמה, איצטדיוני ספורט. הם אולי לא קוראים לעצמם מקומות קדושים, אבל הם מתנהלים ככאלה. מתקיימים בהם טקסים שמחברים אדם לקהילה שהיא מרכזית לזהותו. התגובות הסוערות להריסת אולם אוסישקין של הפועל תל אביב בכדורסל ב-2006 הן דוגמה לכך, וכאשר הוקמה קבוצת האוהדים של הפועל תל אביב, היא כונתה "הפועל אוסישקין" על שם האולם המיתולוגי.

 תחושת זהות באיצטדיוני ספורט / צילום: שלומי יוסף

ההתנחלויות הישראליות מככבות במחקרי היקשרות למקום, מספר סמית'. "החוקרים מאוד סקרנים לשאול מדוע אנשים עוברים בכוונה לגור במקומות מסוכנים כל כך, ממש בקו האש, עם המשפחות שלהם, וקושרים את גורלם באופן מוחלט באותו מקום. הם נקשרים אליו עוד לפני שיש להם זיכרונות ממנו, קשרים חברתיים משמעותיים בו או היכרות שמקילה עליהם להתנהל בו. התשובה היא בדרך כלל העניין הזהותי. אנשים מרגישים שלהקים התנחלות או לגור בה זה הייעוד שלהם. הם 'מתנחלים' עוד לפני שהם גרים בפועל בהתנחלות. הטקס המרכזי שהקהילה שלהם מקיימת הוא להתנחל, והם זקוקים לו כדי להיות מי שהם".

מחקר שערכה פרופ' מרים בילינג מאוניברסיטת אריאל בקרב ישראלים תושבי עזה לפני ההתנתקות, הראה קשר בין תחושת החיבור למקום לבין תחושת הביטחון הסובייקטיבית בו. תושבים שהרגישו יותר מחוברים למקום, לדוגמה משום שהיו מחוברים חזק יותר לקהילה, גם דירגו את תפיסת הסיכון שלהם במקום כנמוכה יותר. הממצא הזה שוחזר במחקרים בארה"ב, שהראו כי תושבי שכונות עירוניות שהגדירו את עצמם כקשורים רגשית לשכונה שלהם, העריכו בחסר את שיעור המקרים האלימים והפשיעה בשכונה, ודיווחו על תחושת ביטחון רבה יותר.

עם זאת, ממצא נוסף הראה שבערים אטרקטיביות החיבור הוא בצורת יו: הכרי הרבה לבית, פחות לשכונה ואז יותר לעיר.

בניינים שנעלמים משנים את הסיפור

מלבד הרכיב הזהותי-קהילתי של מקומות, קיים גם רכיב זהותי אישי. בהקשר הזה החוקרים מדברים על זיכרונות שקושרים אותנו למקום, שהם חלק מהנרטיב שלנו. "כאשר אנחנו חוזרים למקומות מוכרים, מזהים אותם ומוצפים בזיכרונות, הקשר שלנו לאותו מקום מתחזק", אומר סמית'. אנחנו חשים מעין הכרת תודה למקום על כך שהוא אוצר את הזיכרונות שלנו. לעומת זאת, אם אנחנו חוזרים לאותו מקום ומגלים שהוא השתנה ללא היכר, זו תחושה מאוד מערערת. אנחנו עלולים לחוש סדקים ביציבות של הנרטיב האישי שלנו. שינוי כזה יערער את הקשר שלנו עם המקום, ולפעמים אפילו יוביל לתחושת דחייה ממנו".

חוקרים אחרים מצאו שפרידה לא רצונית ממקום אהוב או מתיחת פנים ששינתה אותו ללא היכר עשויות להוביל לתחושות אבל ולתהליך של עיבוד אובדן, כמו בפרידה מאדם אהוב.

כמה ממחקריו של סמית' עסקו בעיר בקנזס, שנמחקה כמעט כליל בעקבות סופת טורנדו. "הפתיע אותי כמה מהר התושבים חזרו לעיר שלהם. הכול חרב, ובכל זאת הם כל כך רצו לחזור, במהירות האפשרית, ואני מאמין שזה בין היתר בגלל הקשר הרגשי, שדווקא התהדק כאשר המקום היה בסכנה".

סמית' נוכח באותו מחקר בחשיבותם של ציוני דרך (Landmarks). "לאנשים מאוד חסרו בניינים מוכרים שנעלמו, או אפילו עצים ותיקים שעמדו באותו מקום במשך כל חייהם".

כמו מגדלי התאומים. הם חסרים אפילו למי שאף פעם לא גר בניו יורק.
"בהחלט. כשאנחנו מביטים בקו הרקיע של ניו יורק בלי התאומים, מתעוררת תחושה שמשהו ממש לא בסדר. אבל אני חושב שהם עשו עבודה מאוד יפה באתר הזיכרון, כי הוא מזכיר לאנשים מאין באו ולאן הם הולכים, ומחזיר להם את התחושה של המשכיות הנרטיב. לכן מעודדים מתכנני ערים להוסיף נקודות ציון שמזכירות לאנשים את ההיסטוריה ואת החזון המשותף של רוב תושבי המקום, ואולי לפעמים גם את מה שמבדיל אותם ממקומות אחרים. נקודות ציון כאלה במרחב הן אחד הכלים שעוזרים לתושבי המקום לקשור בין הסיפור של המקום לסיפור האישי שלהם".

מחקר שנערך על העיר זניה, אוהיו, שנפגעה גם היא ללא היכר בסופה, הראה שהתושבים סירבו להצעות לתכנן את העיר מחדש באופן שיפתור כמה בעיות יסוד בתכנון המקורי שלה, לרווחת התושבים. לאחר תהליך תכנון שבו עורבו התושבים, זניה החדשה נראתה די דומה לזניה הישנה.

סמית' מספר שהגיע לראשונה לחקר קשרי אדם־מקום כאשר חקר את קהילת ההיספנו בניו מקסיקו ודרום קולורדו, צאצאים של הכובשים הספרדים שהקימו את "ספרד החדשה" באזורים שהם היום דרום מערב ארה"ב ומקסיקו, ובסופו של דבר גורשו מהחלק הצפון אמריקאי של הטריטוריה. "הקשר שלהם לארה"ב כמדינה ולקהילה ההיספנית בה הוא די חלש. אבל יש להם קשר מעניין לספרד. זה מאוד סיקרן אותי".

סמית' חקר את בני הדור הצעיר של הקהילה, שעברו להתגורר בערים הגדולות בסביבה. "הם היו מביאים לבתיהם אבנים גדולות מהכפר. במקרה אחד מישהו אפילו הביא טחנת קמח שלמה. אנחנו רואים היום שחלק ממי שעברו לערים בגילאי 20 חוזרים לכפרים בגילאי 50, גיל לא שגרתי להגר. כנראה הם לא היו עושים זאת אם לא היו מרגישים שהם חוזרים הביתה".

הסיבה שאנחנו קונים מזכרות בחו"ל

אנחנו חשים גם חיבורים למקומות שאנחנו לא גרים בהם?
סמית': "ודאי. הרי יהודים מכל העולם מרגישים קשורים לישראל, מרגישים בעלות עליה בגלל האלמנט הזהותי. מוסלמים מרגישים חיבור למכה, בגלל הקדושה, ומאוד רוצים לבקר בה גם אם לעולם לא לגור בה. גם תיירים חילונים לפעמים לומדים המון על מקום מסוים לפני שהם מגיעים אליו או שהם מכירים אותו מהתרבות, ואז הם מרגישים כאילו היכרות וירטואלית רבת שנים התממשה פתאום, כאילו הם פוגשים סלב. זו הרגשה מאוד נעימה שלפעמים מותירה תחושות חיוביות לגבי מקום לאורך זמן. ואז מה האנשים האלה עושים? הם קונים מזכרות מטופשות שבכלל יוצרו בסין. או שהם קונים חולצות. אמריקאים, בעיקר, תמיד חייבים לקנות את החולצות".

 נקשרים למקום שמשקם אותנו / צילום: Shutterstock

איך מודדים חיבור למקום?
"אחד הדברים המהותיים בעיניי הוא עד כמה אנחנו נכונים להגן עליו. ישראלים מאוד נכונים להגן על המדינה שלהם ועל הקהילות שלהם, כך אני מבין. אמריקאי מקנזס יגן בחירוף נפש על הבית שלו, פחות בהתלהבות על השכונה שלו, ואז שוב קצת יותר בהתלהבות על המדינה שלו".

הקשר לשכונה חלש מאשר לעיר

למעשה, אחד הממצאים המפתיעים הוא שתחושת השייכות לשכונה אינה גבוהה במיוחד, אף שהיא המקום שבו אמורה להתקיים הקהילה הפיזית שלנו ואף שיש קשר חזק בין קהילה לתחושת שייכות. הבית הוא המקום שמעורר את תחושת השייכות הגבוהה ביותר, אחר כך העיר או היישוב, ורק אחריהם השכונה. חוקרים די מוטרדים מהממצא הזה, וטוענים שאולי הוא קשור לחוסר בהירות באופן ההגדרה של שכונה.

מחקר מעניין בהובלת פרופ' ניק ביילי מאוניברסיטת גלזגו, סקוטלנד, בחן דפוסי היקשרות לשכונות חלשות דווקא. התברר שתושבי השכונות הללו קצת פחות קשורים למקום בהשוואה לתושבי שכונות חזקות, אך כמעט כל ההבדל מוסבר בלכידות החברתית בשכונה. לפי המחקר, קצב תחלופה מהיר של האוכלוסייה משפיע לשלילה על הקשר למקום של האוכלוסיות החזקות, אך לא של החלשות.

פרופ' רוברטה פלדמן, מאוניברסיטת שיקגו, הציעה שאחת הדרכים שבהן אנחנו מתמודדים בעידן המודרני עם מוביליות מוגברת, היא דבקות בסכמה של מקום, ולאו דווקא דבקות במקום מסוים. כך, אם אתם "טיפוס עירוני", "טיפוס פרברי" או "טיפוס כפרי", אולי המעבר בין מקומות שנראים קצת דומים, וההטמעה של העובדה הזאת כחלק מהזהות שלכם, מאפשרת לשמור על תחושה של חיבור למקום גם על רקע מעברים תכופים.

למה האמריקאים הפסיקו לזוז ממקום למקום?

התפיסה שיצרה את העניין הגובר בתחום חקר הרגש למקום בעשורים האחררונים הייתה שהאמריקאים הם עם נע ונד, ועל המדענים למצוא דרכים לעזור להם לשמור על תחושת הקהילתיות והחיבור על רקע המוביליות הזאת. עם זאת, בשנים האחרונות נראה שהאמריקאים החליטו לפתור את הבעיה בכך שהם הפסיקו לזוז. בסוף העשור הקודם, קצב מעבר הדירה ירד לשפל היסטורי. הקורונה הגבירה את קצב התנועה באופן זמני כנראה, בעקבות הזדמנויות תעסוקה. ב־2022 שוב חלה ירידה בקצב המעברים. נראה שבארה"ב למדו להעריך את החשיבות של קשרים ארוכי טווח. היום האמריקאי הממוצע גר רק כ־18 מייל מבית אמו.