השותפות בין המדינה להייטק הישראלי מתפוררת מול עינינו

קנדל הוא יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה לשעבר וכיום יו"ר משותף SNPI, גבאי הוא מנכ"ל SNPI

בשנת 1896 בנימין זאב הרצל צפה פני העתיד של ישראל. "שאלת הציבור תלויה רק בהתפתחויות הטכנולוגיות... נראה שהמילה 'בלתי אפשרי' כמעט לא תישמע עוד בשפת הטכנולוגיה", כתב בספרו "מדינת היהודים". "ואנחנו הננו חפצים להשתמש במדינת היהודים בכל האמצעים הטכנולוגיים החדשים ולהשלימם... לתועלת כל האנושות... וארצנו החדשה תהיה לאות ולמופת לרבים". דבריו של הרצל רלוונטיים מתמיד.

אותו חזון יושם במדינה שבדרך ומאז הקמת המדינה. החדשנות בעשורים הראשונים למדינה הביאה שלל פתרונות טכנולוגיים שיוצאו לעולם. וההייטק, שפרץ לקדמת הבמה משנות ה־90, הגיע להישגים חסרי תקדים. אך בעת הנוכחית, כשישראל חוגגת 75, נדמה כי במקום לממש את החזון, אנו מתרחקים ממנו.

הפערים הולכים וגדלים

המרחק בין הצלחת ההייטק גם בימיו הטובים ביותר לבין אומה מבוססת מדע וחדשנות הוא גדול. שלושה אתגרים מרכזיים נותרו: הראשון הוא העובדה שתעשיית החדשנות לא מכלילה דיה. ישראל הפכה למדינה עם שתי כלכלות, כשהפערים הולכים וגדלים. אך כאן טמון גם הפוטנציאל: אם נצליח להגדיל את הביקוש בהייטק למגוון המקצועות הטכנולוגיים ותפקידים אחרים, ניתן להכשיר ולהכניס לתעשייה יותר נשים, ערבים וחרדים. כך נקבל זריקת דלק שנחוצה לתעשייה, נצמצם את הפערים ונגביר את הלכידות החברתית.

האתגר השני הוא שהאזרחית והאזרח הממוצעים לא מרגישים את פירות החדשנות ביום־יום. כשהם תקועים בפקק בהסעת הילדים לבית הספר, לא ניתן לחוש את מאמציהם של עשרות סטארט־אפים המפתחים פתרונות פורצי דרך בתחום התחבורה החכמה. כשהילדות בבית ספר הן לא נהנות מחינוך טוב, ובוודאי לא בחינוך שמכין אותן לעולם שבו בינה מלאכותית משנה את שוק העבודה. כשחלילה אחד מהם חולה, הוא אומנם מטופל במערכת בריאות טובה, אך כזו שטרם מימשה את הפוטנציאל הגלום ברפואה מותאמת אישית שמקדמת תעשיית הביוטכנולוגיה. אפילו בפעולה שאמורה להיות פשוטה כמו קביעת תור לחידוש דרכון, ההתנגשות בין הסטארט־אפ ניישן לבין המציאות היא כואבת במיוחד.

והאתגר השלישי, והדחוף ביותר, הוא האיום על העתיד הכלכלי שלנו, שבנוי בעיקרו על מדע, טכנולוגיה וחדשנות. ההייטק צמח על בסיס קונצנזוס סביב מימוש חזון שאפתני ודרך שותפות הדוקה בין הממשלה לתעשייה. אך בימים אלה, נדמה כי שותפות זו מתפוררת לנו מול העיניים. השילוב בין מיתון עולמי, תחרות גוברת על כוח־אדם וחברות טכנולוגיות, מגמת עזיבת חברות את ישראל ואי־היציבות החברתית והפוליטית עלול להביא לכך שהצלחת החדשנות הישראלית תהפוך לנחלת העבר.

לאמץ את חזון הרצל

לא מדובר בנבואת זעם, אלא בתרחיש שקורם עור וגידים לנגד עינינו. הנתונים שפרסמנו ב־SNPI על ירידה מתמשכת בהקמת חברות חדשות והמשך ההאטה בהשקעות ברבעון האחרון הם נורת אזהרה מהבהבת. ההייטק הוא שחקן קטן במגרש גלובלי ותחרותי שמתפתח במהירות שיא, ואם לא נפעל, לא נצליח לשמר את היתרון הכלכלי שהכרחי להמשך קיומנו כאן.

חיזוק החדשנות, שהיא העתיד הכלכלי שלנו, חייב להוות מכנה משותף שאין עליו עוררין. למרות המחלוקות הנוקבות, יש דבר אחד שיסכימו עליו הורים מתל אביב, מבני ברק, מטייבה ומאפרת: השאיפה לעתיד טוב יותר ושגשוג כלכלי עבור ילדיהם. הדרך לשם עוברת בחיבור הדוק למגמות הכלכלות העולמיות, שבמרכזן טכנולוגיות חדשות.

את מה שהבין הרצל לפני יותר מ־100 שנים, שאין לישראל יתרון יחסי חוץ מחדשנות, צריכה להפנים וליישם ההנהגה הנוכחית. הממשלה חייבת לאמץ את חזונו של הרצל, ולרגל יום הולדתה ה־75 של המדינה, להכריז על יעדים שאפתניים לעשור הקרוב: חיזוק תשתיות מו"פ באקדמיה ובתעשייה, כך שחדשנות הישראלית תהיה בין המובילות בעולם בטכנולוגיות פורצות דרך ובראשן בינה מלאכותית; מתן תמריצים לחברות לצמוח בישראל ולהשאיר את רוב הפעילות בתוך הבית, כדי שהרבה יותר ישראלים, ובמיוחד נשים, ערבים וחרדים, ישתלבו בחברות מוטות חדשנות; בניית תשתיות להרחבת הפריסה של מרכזי חדשנות מעבר לאזור המרכז; והפיכת ישראל לפורצת דרך, אות ומופת לעולם, בפיתוח והטמעה של טכנולוגיות בתחום החינוך, הבריאות והסביבה.

בתקופה שבה חילוקי הדעות יוצרים קרע של ממש, זוהי תמונת העתיד היחידה עליה יסכימו כל אחד ואחת. מימוש חזונו של הרצל במלואו הוא לא רק אפשרי, אלא נחוץ מאי־פעם. ואם נרצה, אין זו אגדה.