מה גרם לסופרת העברייה המוערכת לוותר על הכתיבה לטובת חיי משפחה בורגניים

הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

משפטים מזעזעים כתבה הסופרת שושנה שַׁבַּבּוֹ (1992-1910) בזיכרונותיה: "הייתי עבד כנעני לחיי נישואיי, ואני צעירה ויפה ורזה, ואין ליבי לתענוגות שהיו בגדר מותרות באותם ימים. ואני עוזרת בחנות הצמר של בעלי, ועושה כמיטב יכולתי לשאת בעול, ואם בא איזה רעיון להגותו הייתי טורדת אותו במחשבתי. שושנה שבבו הסופרת מתה! ישנה הגברת כרסנתי! ומה עניין שמיטה אצל הר סיני!".

שבבו ויתרה על מהותה כאישה כותבת לטובת חיי משפחה בורגניים. יש שיטענו שהדבר נבע מדיכאון בשל מות תינוק בלידה, יש שיאמרו כי נחלה אכזבה מיחסו של המִמסד הספרותי, ויש שיגרסו כי שגרת היומיום הקשה דחקה את הסופרת שבה לעבר שתיקה של חמישים שנה עד ליום מותה. אלא ששבבו שבחרה לשתוק הייתה סופרת מעולה שעשתה דרך מרשימה עד שנות השלושים לחייה. היא כתבה סיפורים קצרים ושני רומנים רומנטיים חלוציים, ולכן הטרגדיה בשל אי־מימוש הפוטנציאל חורָה ומכאיבה.

● ספרו של יוסי סוכרי מטפל בצורה רגישה ופואטית בנושא הכאוב מכולם 
● מיהו הכותב שהביא קול נדיר לשירה העברית? 
● השירים הנועזים והחדשניים של יונה וולך ששינו את הספרות הישראלית

אבל מוטב לשפוט את שבבו על היבול הספרותי שהותירה. היא נולדה בזכרון יעקב, בת למשפחה ספרדית מהיישוב הישן, ונחשבת לסופרת המזרחית הראשונה בתולדות הספרות העברית. בביתה דיברו אנגלית, צרפתית וערבית, ואביה שהיה מורה לערבית אף לימד לפני שנולדה באוניברסיטת אל־אזהר בקהיר. מגיל צעיר כתבה, ומי שטיפח אותה היה הסופר יהודה בורלא, שהיה המחנך שלה. הוא עודד אותה לכתוב ספרות יפה: סיפורים קצרים ואת היצירה "מריה - רומן מחיי הנזירות בארץ" (הוצאת מצפה, 1932; בהוצאה מחודשת, בימת קדם לספרות, 2002). הרומן התפרסם כשהייתה בת 22 ואשר ברש, גדול עורכי הספרות העברית, שטיפח בין השאר גם את בורלא, סמך את ידו עליו.

מה קשָׁה אפוא הייתה המכה כאשר אותו בורלא עצמו טרח לפרסם ביקורת תוקפנית במיוחד בכתב העת "מֹאזנים", בִּטְאון אגודת הסופרים, עם צאת הרומן. עד כדי כך הייתה הביקורת קשה ופוגענית שבורלא נדרש בגיליון מאוחר יותר לפרסם הבהרה כי "מריה" הוא רומן רומנטי טוב. לספר יש גם ערך מוסף סוציו-ספרותי חשוב הנוגע לימינו אלה: הוא נוגע במעמד האישה בחברה השמרנית הדכאנית ובהטרדות מיניות.

הסוף הטרגי ברומן "מריה"

מרכזו של הרומן "מריה" אינו היישוב היהודי בארץ ישראל אלא דווקא הנוצרים. נראה ששושנה שבבו בחרה להרחיק עדות מטעמי נוחות. בתוך הקשר נוצרי קל היה לפתח את הפנטסיות הרומנטיות הדרמטיות שלה, ובכתיבתה הטובה ניכרות השפעות של סופרים רומנטיים וסופרי הרפתקה צרפתיים שהכירה היטב כוִיקטור הוגו ("עלובי החיים"), אלפונס דּוֹדֶה ("מכתבים מהטחנה") ואז'ן סי ("מסתרי פריז").

מריה היא בת למשפחה ערבית-נוצרית עשירה־מכובדת מחיפה. היא נקלעת לנשף שבו היא פוגשת רקדן עני בשם ז'ורז'. הם מתאהבים ומבלים לילה בצוותא ונפרדים בבוקר. בשל הבדלי המעמד אין למערכת היחסים סיכוי והם נפרדים. אבל האהבה, הו! האהבה. ז'ורז' עוזב את הארץ, ומריה, בהריון, בורחת ללבנון ויולדת שם. כשהיא חוזרת לחיפה היא מוסרת את היילוד לאומנת ונכנסת למנזר כדי לכפר על חטאיה. במנזר היא עוברת סדרה של הטרדות מיניות מאב המנזר, אשר דוחה אותה וגם מושך אותה. מכאן הדרמה הטורקית הופכת מלודרמטית, מפני שאחרי חמש שנים של ייסורים במנזר, חוזר ז'ורז' ומציל אותה מציפורני אב המנזר, אבל כבר מאוחר, כי היא מאבדת את שפיותה ומתה, וגם האומנת שטיפלה בבנה בהיחבא מתה ואב המנזר מתאבד, ז'ורז' הפך אדם נודד ושבור, והילד היתום שנותר בחיים, נמסר לידי סבא וסבתא העשירים והמנוכרים. איך אומרים היידישיסטים: טרגדיה אַ מחיֶיה.

הסיום הרומנטי ברומן "אהבה בצפת"

ברומן השני, עשור מאוחר יותר, "אהבה בצפת" (הוצאת אחיאסף, 1942. בהוצאה מחודשת - בימת קדם לספרות, 2000). אזרה שושנה שבבו אומץ וטיפלה בדרכי הג'סטות הרומנטיות הגדולות בחברה היהודית המסורתית ממנה באה, ושוב, מדובר בתשוקה שתגרום לחטאים ותביא לייסורים רבים.

אסתר הגיבורה מבקשת לפרוע את הסדר החברתי. היא מיועדת להינשא לאיש מבוגר ממנה גדל גוף וקמצן, מטריד נשים סדרתי גס רוח. היא מאוהבת בגבר אחר ונפגשת עמו בסתר. עם זאת, היא מתחתנת עם המיועד. גבר נוסף דומיננטי הוא אביה המתעתד לקחת לו אישה שנייה ולגרש את אמה מהבית. אנו רואים כאן בפירוש הבלטה של העולם הגברי שבו מותר לגבר הכול, ואילו האישה צריכה לציית ולהיות נאמנה.

שיאו של הספר הוא בסצנה חזקה של שוביניזם מובנה ומסורתי דווקא של נשים כלפי נשים. כאשר אסתר אוזרת אומץ ודורשת גט, סבּות סביבה נשות הקהילה וסוקלות אותה באבנים ודווקא הגברים מצילים אותה. סוף הרומן, להבדיל מ"מריה" הטרגי, הוא אופטימי ורומנטי לעילא: האהוב שב על סוס ורוכב עימה לעבר עתידם.

אולי זה נקרא לקורא המתוחכם דהיום כספרות זולה, אלא שגם אבי הספרות העברית במערב אברהם מאפו ("אהבת ציון", "אשמת שומרון") כתב רומנים רומנטיים מקראיים. שבבו כתבה גם סיפורים קצרים יפים שלא לוקטו בחייה, ושנים רבות לאחר מותה ב־2009 הופיעו במרוכז בגיליון של כתב העת "הכיוון מזרח" שהוקדש לה ונקרא "רחקו החלומות". בסיפורים היא טובה בתיאור חיות כאלגוריה לחיי אדם, למשל צמד כלבים, אם וגור (הסיפור: "כלבים לאור שלהבת") או לול תרנגולים (הסיפור: "אדמוני").

פוליטיקת הזהויות בכתביה של שושנה שבבו

בשנים האחרונות חזרו אל שושנה שבבו אנשי ספרות בגלל העיסוק בפוליטיקת הזהויות ובשאלת המזרחיות. בין החוקרים שעסקו בה: יוסף הלוי שכתב אודותיה מונוגרפיה "בת המזרח החדשה" (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 1996), אבל גם פרופ' אמריטה יפה ברלוביץ, ד"ר קציעה עלון, הסופר יצחק גורמזאנו גורן, וד"ר קרן דותן שמעלה תזה מעניינת האומרת שדווקא החילון הציוני המזרח-אירופי-המערבי היה עוגן ומפלט לשבבו כיוצרת בשנות פעילותה, והיא מגדירה את הספרות שלה "פמיציוניסטית", הֶלְחֵם של המילים פמיניני־פמיניסטי וציוני.

והנה, לשם טעימה, כמה שורות יפות של רומנטיקה פסבדו־מקראית מהרומן השני "אהבה בצפת": "ראשה כפוף ועיניה מושפלות, עומדת אסתר ואינה יודעת כמה יופי בעמידתה, בשיערהּ ובפניה. רבות ראתה את פניה בראי והתאנחה: 'מה עצובה אני'… עצב זה שהיה כפוגם ביפייהּ, נסך בפניה משהו מן הקדושה, וחיוורונהּ שאמהּ מתאנחת עליו עוד הגביר את הדבר. וכשעמדה כן לפני חברתהּ, וזו רואה ביפייהּ נתקנאה בכל כוחהּ. חייבת הייתה להסכים כי ברייה זו אינה מתגנדרת כלל. מרגלית אף היא יפה. צחורה ושחורה כ'יום ולילה'. ולולי תְּבַלּוּל לבן שהכתים את עינהּ השמאלית הייתה 'שלֵמה'. מה הולם ה'כּוֹחַל' את עינייך!". הרי זאת השושנה עצמה שדרכה הספרותית לא הייתה סוּגה בַּשושנים.